לא היה לי קל לצלוח את התחלת הספר "אל הפינה האפלה ביותר" מאת אליזבט היינס, בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן, וזאת משום שהספר כתוב כל כך טוב.
התחושות של קתי שסובלת מטורדנות כפייתית והחרדות שלה עברו אלי ועשו לי לא נעים בכלל.
אחרי עמוד 70 החרדה מתמתנת, והעלילה צוברת נפח וכבר לא יכולתי כמעט לעזוב את הסיפור הזה.
כתוב על העטיפה ש זהו מותחן פסיכולוגי שאוחז ולא מרפה, שזוהי עלילה מבעיתה. וזה נכון. זה בהחלט מותח, כתוב טוב, ולא מרפה.
אודה על האמת, שאני לא אוהבת סרטי אימה. לא בכייף שלי לפחד רק בשביל הריגוש מבניית המתח ושבירתו.
סרטים כמו "הצעקה" או "שתיקת הכבשים" או "הנוסע השמיני" עושים לי רע. אני לא מוצאת שום ערך שנוסף בחיי אחרי הצפייה בסרטים המפחידים הללו. לכן גם לא נהניתי מהספר הזה.
הספר מתחיל, כמו פרקים של CSI בגופה שהושחתה ונקברה. אחרי זה מתחילים שני סיפורים במקביל, של קתי כיום, עם הפרעות פסיכולוגיות ברורות לעין בלתי מזויינת, ובעבר כשהייתה צעירה מאושרת והוללת. שתי העלילות מתקדמות במקביל בפרקים קצרים שנותנים קצביות לעלילה.
אני חובבת סיפורים של פיענוחי פשע, את ההתחקות אחרי הראיות תוך תהליך החשיבה של החוקר. אני גם לא נצמדת רק לספרים רומנטיים ודביקים עם סוף טוב. אבל אחרי קריאת הספר הזה אני שמחה שאני גרה בבית פרטי בפריפריה. רחוק מהעיר וסכנותיה, וסוטיה, והבתים המשותפים.
כי עם זאת שהספר כתוב טוב, לא אמליץ עליו לחברות, אלא אם כן הן מראש אוהבות אימה.
אני לא.












