ביקורת ספרותית על קומי אורי כי בא אורך מאת רחל ימפולר
ספר בסדר

---

רקוויאם לציפור

מראה אביבה אורי הציירת, נחקק בי בעוצמה, מכתבת טלוויזיה שראיתי לפני שנים רבות. מאז אני זוכר את שחור שערה ועיניה, שהיוו ניגוד לפני המסכה הלבנים שלה. חזות דרמטית שעוררה בי סקרנות, ותחושה כי מאחורי דמותה המוחצנת, ומלאת התוגה, מסתתר סיפור מרתק, מורכב ומלא ניגודים. מי את אביבה אורי שדמותך הסוערת מעוררת עניין שנים רבות לאחר התאבדותך ?

אביבה אורי, עלתה שוב למודעות באמצעות סדרת הטלוויזיה של חגי לוי, בה גיבורי תרבות שהמכנה המשותף שלהם, היותם פורצי דרך, שבלטו בגישתם האקסביציוניסטית - מוחצנות וראוותנות יוצאת דופן המשולבת בפרובוקטיביות והליכה על הקצה, במובן הזה אביבה אורי הייתה בחברה טובה של, יונה וולך, פינחס שדה, ומשה קרוי, אותם הוא הכתיר בכותרת המקוללים, כמי שדמותם הייתה שנויה במחלוקת ודחויה, בעיני הציבור.

חייה ויצירתה של אביבה, שפעלה משנות החמישים ועד שנות השמונים, עמדו בסימן השחור והלבן, המבטאים ניגוד וטוטאליות, כך סגנונה, רישום אקספרסיבי, לעומת קומפוזיציה מוקפדת, כתם מול קו. קטבים שסימלו את המתח שהתקיים בחייה, לידה ומוות, עצב קודר ושמחה, קלילות ועיקשות. אביבה אורי התנהלה בחייה כיוצרת הנחשבת לפורצת דרך בתחום הרישום הישראלי, בגישה טוטאלית לאמנות שגבתה ממנה ולקרובים לה מחיר יקר, ששיאו החלטתה לשים קץ לחייה.

אמא של אביבה מתה בלידתה, עובדה שגרמה לאביה לראות בה אשמה במות רעייתו, לשנוא ולהכות אותה, ולהפוך את חייה למסכת של סבל וייסורים, עד שנאלצה לנטוש את בית אביה ולהתגורר בבית סבא וסבתא, שלמעשה גידלו אותה. סיפור החוזר על עצמו כשאביבה מסרה את ביתה רחל לטיפול הוריה, בכדי להתמסר לאמנות בצורה טוטאלית.

רחל ימפולר, הבת הננטשת, אמנית בפני עצמה, כתבה ספר על אביבה אורי, האם הנוטשת. היא מביאה את קולה של אביבה, באמצעות יומנה ומכתביה, המעידים על חיבוטי נפש, וחיפושי דרך מתמידים. רחל משוחחת בכאב עם האם המתה, מספרת על אימא האובדנית, על בעלה השני של האם, הצייר דוד הנדלר, איש מעניין, שיחסיו עם אביבה היו מורכבים וסבוכים, היא מפרשת סמלים מוצפנים ביצירת אביבה. לעתים הסיפור של רחל גולש לפרשנות מיותרת וטרחנית שלא מותירה מקום לפרשנות הקורא. לספר מצורפים תמונות, ורישומים של האם, הבת, ושל דוד הנדלר, הניסיון לחבר בין החומרים הכתובים, והחזותיים, לא תמיד מצליח, אך הוא מאפשר לחוש בעצמת הכאב העולה מיחסי האם והבת.

דחייה ואהבה בין הבת לאם, הם שני רגשות חזקים העולים מדפיו של הספר כמסע לתוך סערות הנפש, כמו לשדה חשמלי, בו לעתים דחייה ומשיכה מתנגשים, מתיזים ניצוצות בעצמה, ומסמלים, רגשות קוטביים ומבולבלים, המוטבעים לתוך הכתיבה והציור כמפת היחסים של האם והבת. הרצון של רחל להתפייס עם האם לאחר המוות, ממחיש את עצמת הכאב ביחסי השתיים.

קרוב לחצות, אני כותב ושוקע לעולם המכושף ומעיק של אביבה אורי, מחפש לצאת מהכאב, למשפט סיום שיש בו איזו תובנה, לרגע מרפה, מעיף מבט לערוץ - 8, ואז בצירוף מקרים לא מובן, על המסך המקוללים של חגי לוי, פינחס שדה, יונה וולך, ומשה קרוי משודרים, אביבה אורי נפקדת, אבל יש משהו בדברים שאומרת וולך, שלבטח מייצגים אנשים כמו אורי, החיים על הקצה, אם לא אכתוב שירה, אמות. אורי בציוריה, וברישומיה, ממשה את אותה משאלה, אם לא אצייר בדרכי אמות. היא חייה ללא פשרות, חפשה את האמת שלה, תכונה שבונה גאונות, האם זה כדאי, או נכון לחיות על הקצה, ולשלם במחירים של חיים מלאי סבל, עצב, ובדידות, על גבול הטירוף, רק עבור הסיכוי להכרה בערוב הימים ? וגם זה לבטח ארעי, זיכרון רוב האמנים צפוי לשקוע לתהום השכחה, להיזרק למרתפי האנכרוניזם של המוזיאונים.

כול חייה אביביה ציירה קיני ציפורים שלבשו ופשטו צורה, מצורות קונקרטיות, לצורות מופשטות - ככמיהה לבית ולאמהות שלא היו לה. מהקן עולה פורחת ציפור שברירית ושחורה, מתעופפת ונוטשת, ובו בעת נופלת למותה. בשנות ה - 70, אביבה ציירה סידרה בשם רקוויאם לציפור - בה הקן הפך לארון מתים ולקבר, הציפור בו מוטלת דוממת, משאלת המוות התממשה.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אביבה אורי - ללא כותרת

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על קומי אורי כי בא אורך