הדברים הפשוטים ביותר בחיים הם המיוחדים ביותר, רק אנשים חכמים מסוגלים להבין זאת.
(פאולו קואלו מתוך הספר "האלכימאי")
משפט הפתיחה בסקירתי זו כבר אומר הכול על הספר "אהבה למרחקים ארוכים".
הסיפור הזה הוא סיפור פשוט. זו לא יצירה ספרותית, הקריאה בעלילה זורמת ובגלל שכך, ניקולס ספארקס מצליח לשאוב ולרתק את הקורא.
אין בספר הזה מטאפורות, דימויים, משחקי מילים, או תיאורים מפורטים ומכבידים. הוא פשוט ספר כיפי שנותן משנה תוקף לרגשות של: להערכה, לעוצמה, לעוז, לסמכות, שליטה, קנאה, וכבודו של האדם. כן כן וגם אהבה...
החיים ללא אהבה משולים לתבשיל ללא תבלינים. האהבה היא התבלין של החיים, וניקולס יודע להשתמש בתבלין הזה היטב בכל ספריו.
ידעתי שאם אני אוחזת בידי ספר של נקולס ספארקס הסיכוי שאני "אפול" יהיה "אפס".
הספר מורכב משני סיפורים שכל סיפור נע על ציר משלו עד לפרקיו האחרונים.
סוף הסיפור לא הפתיע אותי ואני מניחה שגם לא יפתיע אחרים לכשיקראו, מאידך ידיעה זו אינה פוגמת בהמשך הקריאה בו.
וכך מתחיל הסיפור שלנו:
בפברואר 2011, איירה ליוונסון, יהודי דרומי יליד 1920, בהחלט לא איש צעיר, מוצא את עצמו במכוניתו לאחר שהתדרדר במדרון מושלג. באחת מנסיעותיו מכוניתו מתנגשת בעץ ומעיפה אותו מהנתיב.
מנקודה זו מתחיל סיפורו של איירה מילדותו עד לתאונה. כדי לספר לקורא את קורותיו מצרף ניקולס משום מקום, את אשתו, רות - שנפטרה לפני מספר שנים והייתה אהבת חייו. (צורת כתיבה מוכרת שמובילה את הקורא לעברו של הדמות הראשית).
בעזרתה של רות והדו-שיח המתקיים ביניהם במכונית, הקורא מתוודה לתחילת היכרותם מעת מלחמת העולם השנייה, כאשר האדמה רעדה מקלגסי הוורמאכט, הפרידות והחיבור ביניהם, האהבה של רות לאומנות, הבריחה של שתי המשפחות מהאנשולס לקרוליינה הצפונית ועוד.
עם לחי שמונחת על ההגה, יד שבורה וכואבת, הוא מספר לנו את סיפור חיו החל מילדותו, דרך אביו שניהל חנות לבגדי גברים, אימו, ילדותו ועוד.
אביו של איירה ציפה תמיד ליושר והגינות בכל תחומי החיים, והותיר דלת פתוחה עבור כל אחד. החוקים שירש איירה בבית הוריו, היוו את הבסיס לפילוסופית החיים ששירתה אותו, גם בשנים הבוגרות של חיו.
על חלק מתורת החיים של האב לבן להלן ציטוט עמוד 8: "בטח בבני- האדם," הוא נהג לומר לי, "עד שהם ייתנו לך סיבה לא לעשות זאת. ואז לעולם אל תפנה להם את הגב."
אביו של איירה בשנות החמישים לחיו, השאיר את ניהול החנות המשפחתית לבנו. והוא מצידו הפך ליהודי שומר מצוות, השתתף בתפילות בבית הכנסת ותרם מזמנו לקהילה. אפילו אחרי שלקה בשבץ והתהלך עם הליכון, המשיך לנהוג במכונית ולהשתתף במיני פעולות וולונטריות. הוריו של איירה נפטרו בשיבה טובה כשהאב היה בגיל 101, והאם בגיל 96.
איירה עצמו הבין שגם גופו שלו בשנים האחרונות החלו לאותת. הגוף החל להתפרק, לב, כליות, גידולים בריאות ועם כל זאת הוא פילל למוות נשיקה. הוא חשב שמוות בנשיקה זה נראה הכי טוב בארון, אלא מה שהגורל רצה קצת אחרת...
בציר השני הקורא פוגש את סופיה - סטודנטית לאומנות שמתאוששת מפרידה של בן זוגה בריאן. מרשה - חברתה הטובה של סופיה, מפצירה בה לצאת מהדיכאון שהייתה נתונה בו, והיא משתכנעת לצאת לערב של רודאו ומסיבה מחוץ לקמפוס.
הערב הזה היה גורלי בשביל סופיה... לאחר מהומה לא קטנה, הגורל מפגיש אותה עם לוק החוואי שהמזל הטוב פילס את דרכו לליבה של סופיה.
סופיה ולוק - שני אנשים שונים במהות. סופיה סטודנטית עירונית, חובבת אומנות, בת לאב מסלובקיה ואם צרפתייה, שניהלו מעדנייה המתמחה בגבינות, בשרים, לחמים צרפתיים, כריכים ביתים ומרקים.
סופיה לא מתוארת כאישה אטרקטיבית, היו לה רגלים רזות וארוכות, עם נטייה לפצעי בגרות עד כדי כך, שהיא המשיכה לראות את עצמה כבת טיפש עשרה גם בגיל 21.
לוק, כבר בגיל ארבע החל לרכב ולפי הספר, היה חתיך הורס עם גומות חן, כתפיים רחבות, ירכיים צרות, שהתהלך רק בג'ינס, כובע קואוביו ומגפיים כיאה לכל חוואי. (מזכיר קצת את קליינט איסטוד בסרט הטוב הרע והמכוער). לוק היה חוואי מושבע, חובב טבע, ואיש אדמה בנפשו. כשאביו של לוק נפטר, הוא המשיך לנהל את החווה המשפחתית יחד עם אימו, ועל פי המתואר היה "הבן של אימא".
בין הזוגות: רות ואיירה, סופיה ולוק היו הרבה קווים משותפים ושונים. החל מתקופת הכרותם של איירה ורות שהחלה במאה הקודמת, כשלא חלמו על טלפון נייד, ואי אפשר היה לשלוח מסרוני אהבה אחד לשני. (להזכיר, זו היתה התקופה שהגברים עוד פתחו את דלת המכונית לנשים...) , וממול מה? אהבתם של סופיה ולוק.
לשתי הנשים: רות וסופיה היה נושא משותף "האומנות" ושתיהן התעסקו עם עולם הרוח.
איירה ולוק היו שונים: איירה בחנות הבגדים לעומת לוק החוואי. אחד הדברים המשותפים של שניהם: ה"סודות" שאחזו בבטנם. (תגלו את הסודות כשתחליטו לקרוא את הספר הזה). אגב, זו הנקודה שלפניי נישא הר של שאלות וכמה מהן היו: "למה גברים לא יכולים לשתף את האדם הקרוב אליו גם שהם לא בדיוק הצליחו"... והאם זה רק גברים או גם נשים?...מאידך, אני חושבת שכולנו מכירים בכךשהכישלון הוא יתום. בסיפור הזה ניקולס החליט להתעכב דווקא על הדמות הגברית ולכן, ייחסתי את השאלה לגברים אז יסלחו "הגברים".
שתי הנשים היו "כביכול יותר משכילות" מבני זוגם ולמרות זאת בזכות הערכה, הכבוד, האהבה והאמון הן הצליחו להתגבר ולגשר על מכשולי השוני. הן ויתרו, התפשרו וזרמו עימם בכל מחיר.
ניקולס ספארקס מעצים את כוחן של הנשים: הוא כותב על עוצמתן, נחישותן ועקשנותן... ואני כאישה לא הולכת להתווכח איתו על כך.
הפגישה עם "מלאך המוות" ומאידך, המשך החיים והחיבור בין שני הזוגות, משאיר טעם טוב בדיוק כמו סופלה מעולה אחרי ארוחה דשנה.
אהבתי את הנשים בספר הזה ואיך לא? התאהבתי בלוק שהזכיר לי את קליינט איסטוד, וויתרתי לו על כמה דברים שלא הסכמתי איתו, אהבתי גם את איירה והתאהבתי באהבתו לרות.
בסיפורים של שני הזוגות הללו רק נתתי טעימה, אי אפשר לכתוב עליהם משום שהם רק יקלקלו. מי שאוהב את כתיבתו של ניקולס יאהב גם את הספר הזה, מי שאהב את "מכתב בבקבוק" ו"להתחיל מחדש" ועוד ספרים רבים שלו, בהחלט יתאהב גם בספר הזה.
הספר הנוכחי קצת משומן, קצת הוליבודי, קצת מהחיים, קצת הזוי וקצת מכל דבר... והוא כל כך התאים לי אחרי שקראתי לא מעט ספרים עצובים וכואבים.
יש אהבה בעולם ואי אפשר בלעדיה.... גרגורי דיוויד רוברטס כותב בספר שאנטראם "האהבה היא התרופה היחידה לבדידות, לבושה ולסבל". אני חושבת שהוא צודק!
ממליצה בחום. זה מסוג הספרים שקוראים בנשימה עצורה ולא מניחים אותו על השידה לאורך זמן.
לא תמצאו בספר הזה הרבה דמויות, הוא כתוב פשוט, עם פרקים קצרים כמו שאני אוהבת, ומשפטים קצרים וברורים.
אולי אחרי הספר הזה תתאהבו ב"אהבה". בהצלחה!
לי יניני
