ביקורת ספרותית על לורי מאת אורית פטקין
ספר לא משהו דירוג של שני כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 26 באוקטובר, 2014
ע"י לי יניני



למרות שיש לי לא מעט קילומטרז' בכתיבת סקירות - הפעם קשה לי.
בכנות אני לא יודעת אפילו באיזה משפט להתחיל את הסקירה, ולידיעתכם זה לא קורה לי בדרך כלל.
הקשיים בלהקליד סקירה נובעים מכמה סיבות: התקציר המזמין על גבי הכריכה, לרבות צבעיה הבולטים, שללא ספק, מטילים צל, על כל ספר שעומד בסמוך לו בחנות הספרים, לא ניצבו בקו ישיר מול ציפיותיי.
למה הדבר דומה? דמיינו לכם שאתם יושבים בבית קפה, שותים קפה להנאתכם, ובא לכם משהו מתוק. קורה נכון? אז מה עושים ובמיוחד שאתם אוהבים עוגות? ניגשים לוויטרינת העוגות, בוחרים לכם חתיכת עוגה שנראית מפתה, בדיוק כמו שאתם אוהבים. ואז ... בביס הראשון אתם מבינים שזה לא בדיוק, אך מגלים הבנה, בביס השני אתם קולטים, שהקונדיטורית הכניסה לתוך העוגה הזו, 3 כוסות סוכר במקום 1 כוס סוכר, ביצה מיותרת ופחות מידי קמח...
בסיטואציה של העוגה, הייתי מניחה את חתיכת העוגה בצד, אך במקרה הזה ומחמת כך, שמדובר בספר ביכורים, ואני כידוע מעריכה ומכבדת את המילה הכתובה, הגעתי לקו הגמר עם תקווה...
כשמזדהים עם דמויות בעלילה, ונהנים מהסיפור הכללי, בדרך כלל האצבעות מרקדות על המקלדת, ומזרימות סקירה בזמן קצר יחסית. לדעתי, גם אם לא מתחברים, ו/או מזדהים לדמויות בעלילה, אך מאידך גיסא, כן אוהבים את הרעיון, צורת הכתיבה, השפה העשירה, המטאפורות הספרותיות, הסמלים, ותיאורי הנוף, אפשר לאהוב, ליהנות ולהתייחס לתוכן הספר. כאן לא הרגשתי כך...
הסיפור הזה מתחיל באבלה של לורי על מות האם שנפטרה מסרטן. לורי נערה תמימה בת עשרים ששוחררה מגיוס לצבא, בגלל שסעדה את האם החולה במשך שנתיים. אביה של לורי, נהרג בתאונת דרכים בהיותה קטנה וכל עולמה סבב סביב האם שגידלה אותה לבד. לורי הייתה ביתו מפרק ב' של נישואיו, ומנשואיו בפרק א' של חיו נולדו לו 3 בנים. נתנאל, שי ורונן. בין לורי לבין האחים למחצה, לא היה קשר עד לפתיחת הצוואה שהאם השאירה.
נתנאל (הקטן משלושת הבנים) ולורי זומנו לעו"ד אדם גרין, להשמעת הצוואה שהאם הותירה, וזה גם היה המפגש הראשון בין לורי לבין אחיה למחצה – נתנאל.
בצוואה מבקשת האם מנתנאל, שבמשך השנה הקרובה, ייקח חסות על לורי, שיתגוררו יחדיו ואף יגמול אותה מהאובססיה לקניות. מלבד בקשותיה והבעת התקווה, להמשך הקשר בין לורי ונתנאל, האם השאירה כסף בחשבון הבנק עבור לורי למחיה. כמו כן אחרי שלורי תחצה את גיל 25, היא תוכל למשוך כספים נוספים, שירשו לה להמשיך לנהל חיים ברווחה כלכלית.
נתנאל-אחיה למחצה של לורי, היה בן 10 שאביו עזב את הבית, והוא גדל עם אמו ושני אחיו הנוספים. נתנאל חלק דירה עם רן בן-דודו, ושניהם יחדיו ניהלו והיו הבעלים של חדר כושר.
חייה של לורי נעצרו אחרי התיכון, עם התגלות מחלת הסרטן אצל האם. עקב הטיפול במחלתה של האם, היא לא גויסה לצה"ל, ואת המזור מצאה בקניות אובססיביות בקניונים. הסיפוק שלה היה לחזור הביתה עם כמה שיותר שקיות...
לורי קיימה את צוואתה של האם. היא ארזה את חפציה, ועברה להתגורר יחד עם נתנאל ורן. מכאן ואילך היא תיאלץ לפגוש את העולם האמיתי.
המפגש הראשון של רן ולורי, היה רק אבן היסוד למערכת היחסים, רווית מתח מיני, קנאה והרבה משחקים של רוצה ולא רוצה... אבל אני אוהבת אותו...
לורי למדה תוך כדי את "החיים האמיתיים": עבודה, לימודים, גילתה את משפחתם של האב והאם ומדוע המשפחות התנכרו להוריה. בחדרה לורי התחברה עם האם בעזרת מחברת, שבה היא גוללה את חייה החדשים, התייעצה וסיפרה לאם מהרהורי ליבה. בקטעים הללו הלב נצבט לי... ואלה הקטעים שכן אהבתי. אהבתי את התמימות, ופרי הבוסר שלורי גילמה בסצנות הללו.
מאידך הקטעים האחרים של "הדווקא", שחזרו על עצמם, במיוחד ביחסים של בינה לבנו, ובעיקר מול רן לא קסמו לא ללורי ולי כקוראת.
לורי מגלמת נערה נאיבית ותלותית, ואפשר להתחבר אליה רק מתוך חמלה. ייתכן, שהתלותיות שלה נבעה מהחינוך המפנק שקיבלה מהאם, בהיעדר דמות אב בבית.
יש מעשים שלורי עשתה ולא אהבתי, ולוא רק עקב ריאקציות לא בוגרות לסיטואציות מסוימות. (כגון: לשתות משקאות אלכוהול כדי לתפוס ראש, סצנות קנאה מטופשות, עד כדי להיכנס למיטה עם מישהו בשביל "הדווקא").
רן היה גבר נאה, שרירי, ניראה טוב, שובה לבבות ובנות נפלו לרגליו, פחד ממסגרות והחספוס החיצוני שלו, לרבות הלשון המושחזת, חיפתה על חוסר ביטחונו. הוא נהג לא בדרך ארץ עם הבנות, שכב איתן וזרק אותן, דיבר אליהן בשפת רחוב ועוד. בראיה עמוקה, לי זה היה ברור שהתנהגותו זו, היוותה עבורו הגנה. רן פחד ממסגרת! למה?
התגובה הראשונית שלי לטיפוס כזה היא לכעוס... אך לא במחשבה נוספת, רן היה זקוק "לטיפול" בדיוק כמו שלורי הייתה זקוקה "לטיפול" בקשר לחסכים שלה. גם האובססיה לקניות של לורי הרי נבעה מחסך מסוים... ברור לכולנו שלורי לא נולדה עם האובססיה הזו! זהו דפוס התנהגות, שנרכש כנראה בעקבות אירועים מסוימים שהתרחשו בחייה.
לדעתי בנקודות האלה, ובנושאים העמוקים יותר, כגון "החסכים של השניים" היה ניתן להעמיק בכתיבה. בהמשך לנכתב בתחילת הסקירה – אני מודה, כן זה היה חסר לי. הרגשתי כמו להסתכל על אגוז ולא לבקוע אותו. חבל!
האחד והיחיד שכן התחברתי אליו בעלילה הזו הוא נתנאל-כשמו כן הוא. תוך כדי כתיבת הסקירה, עלה בדעתי שאולי אורית פטקין בחרה את השם הזה בכוונה תחילה. קסם של בחור. אם הייתי רוצה מישהו לשים את ראשי על כתפו בימים האפורים שלי-זה האיש!
המשותף ללורי ורן - שניהם חיפשו כתף להניח את הראש ונזקקו להגנה. אי-לכך לא בטוח שלורי ורן יוכלו להחזיק מעמד לאורך זמן. בשביל "קשר זוגי טוב", מלבד סקס ואהבה, צריך שאחד מהצדדים ימלא את הפונקציה החסרה אצל האחר. ככל שרן "גבר שרירי וכתפיים רחבות" – במקרה הזה, אני לא בטוחה שהכתף שלו, תוכל לאחוז את ראשה של לורי וההיפך.
יש בסיפור הזה כמיהה למשפחתיות, אהבת אמת, אהבה "חולנית", קנאה, בגידה, בדידות, חמלה, כאב, אי-יציבות, ולא מעט ילדותיות ומחד, גם "נגיעה קלה" בנושאים "רציניים" כמו: יחס הקהילה הדתית לבן משפחה שיצא בשאלה, והריון שנוצר מחוץ למסגרת הנישואין.
הדמויות שמסביב ללורי שטוחות- אין בהן עומק, והיו את הקישוט וההילה ללורי ורן. לדעתי ניתן היה להפחית בקטעי הסקס ולהרחיב יותר בנושאים אחרים. הייתי רוצה לקרוא יותר על האם של לורי לפני מחלתה והיחסים בין האם והבת, על משפחתה הדתית של האם, האחים למחצה, על האב של לורי ומערכת נישואיו הקודמים, ולמה נבחר דווקא נתנאל "לשמור" על לורי ולא האחרים ועוד.
שפתו של הספר קלילה, בגובה העיניים, פונט נוח ופרקים קצרים. אפילו למדתי ביטוי חדש: "ידיד עם הטבות"... 
אני לא יכולה לכתוב שזה ספר ארוטי , למרות שיש בו קטעים שבהחלט היה אפשר לוותר עליהם או לקצר. הספר הזה שייך לז'אנר הרומנים של בנות. התוספת של סקס בספרים נהדרת ומוסיפה, אך תלוי במינון וצורת הגשתו, בדיוק כמו כל תבשיל גורמה שעולה בדעתכם.
אין כאן המלצה או אי המלצה ולכן אסכם כדלקמן: לדעתי הבלעדית, ניתן להיה להפחית את מספר העמודים של הספר. הספר פונה לדור הקוראים מהרבעון הראשון של החיים, בהנחה שכולנו נחיה עד מאה ועשרים. 
בעלילה הזו – "דור הקוראים הצעיר" יוכל להזדהות על נקלה עם לורי ורן.
לקוראים עם קילומטרז' רב ואוהבי הז'אנרים שאינם סיפורי בנות – הקריאה לשיקולכם.
לסיכום, יש קוראים שיאהבו את הספר, וכמו שלורי כותבת במחברתה,"יותר מאשר מילים על נייר שיכולות לתאר", ויש גם קוראים קצת פחות...
אני תקווה שהספר הבא של אורית פטקין, יפנה לפלח שוק קוראים רחב יותר.
לי יניני

11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
שרוני (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
הגעתי לביקורת שלך בעקבות ביקורת שכתבה רחלי ואני חייבת לציין
שנראה שזה פשוט לא הז'אנר שלך! למה קראת?
לי יניני (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
רחלי תודה. אני שמחה שאת חושבת כמוני...
רחלי (live) (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
כל מילה בסלע....צודקת לחלוטין...





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ