"הורות הליקופטר" קוראים לזה היום. אותם הורים שמחזיקים לילד את היד בגיל ההתבגרות, וממשיכים לעשות זאת גם אחר כך. אותם הורים שהולכים עם הילד לריאיונות קבלה לאוניברסיטאות, ומאוחר יותר לריאיונות עבודה. שנכנסים איתו לשיחת שכר, ומסייעים לו במימון קבוע, וגם בהוצאת הילדים מהגן. תופעה ידועה. אפילו אהוד בנאי שר עליה:
הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא מובטל מעבודה ואהבה
כן, הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע
מה יעשה כשיגמור את הצבא.
לא ברור אם זה פינוק של הילד, או צורך של ההורים בשליטה, או שילוב של שני הדברים גם יחד.
ברט בולינג'ר היא בת שלושים וארבע, ויש לה אימא הליקופטר. עוזרת, מגוננת, תומכת, נותנת עבודה נוחה ונעימה בחברת הקוסמטיקה שלה, ותמיכה ועצה ככל שנדרש. ואז היא, כלומר האימא, חולה במחלה סופנית, ומתה. וגם לאחר מותה היא ממשיכה להיות הלקופטרית. הכיוון קצת שונה, הכל נעשה לטובת ברט כמובן, אבל זו עדיין שליטה. וכך ברט מנושלת מהירושה שלה. לא ממש, לא לגמרי. רק זמנית, לשנה, ובתנאי שברט תגשים בשנה הזאת רשימת משאלות שהיא כתבה בגיל ארבע עשרה.
אם עברתם את גיל 20, תעצרו רגע את הקריאה ותחשבו. מה ומי הייתם בגיל 14? זה כיתה ח'. או תחילת ט'. מה היו השאיפות שלכם אז? מה היו המשאלות והשאיפות שלכם לעתיד בגיל הזה?
הנה דקת דומייה לזכר הרעיון.
מחריד, נכון?
ובנוגע למטרות עצמן. עשר מטרות. מהסוג שילדה בת ארבע עשרה היתה מציבה לעצמה.
המופרכת מכולן היא המטרה להביא תינוק. כלומר בפני עצמה זו מטרה יפה ומבורכת. המופרך הוא להעמיד לה תאריך יעד של שנה, ועוד בידיעה שבן הזוג הנוכחי של ברט אינו רואה ילדים כחלק מתכנון חייו העתידי. שאר המטרות, מראש או בדיעבד, מוזרות גם הן. ממש התחשק לי שברט לא תצליח בכמה מהן. או שתחליט לזרוק הכל ולהשתחרר מאימא. אבל זה קלילון רומנטי. מה ציפיתי? בסופו של דבר ברט מוצאת את הדרך לעקם חלק ניכר מהדרישות, וגם למצוא את מטרותיה האמיתיות בחיים, לצאת מהבועה ולהיחשף לחייהם של קשי היום, להתחבר למשפחתה, ובעיקר להיפטר מהאפס ההוא, שאמא שלה לא רצתה שיהיה בן הזוג שלה, וכמובן - למצוא את אהבת חייה. ומזל שכך, אחרת היא לא היתה מקבלת את הירושה שלה.
שתי נקודות עקרוניות לסיום:
א. זהו קלילון רומנטי, כזה שמיועד לקיץ בעיקר. מסוג "קרא ושכח", ולמעשה "קראי ושכחי".
ב. סעיף א' בפני עצמו אינו הגורם לדירוג הנמוך של הספר. כבר קראתי קלילונים רומנטיים טובים, ואף דירגתי אותם בארבעה כוכבים כפי שהיה ראוי להם. על אף שספרים בסוגה הזאת נהנים מהפריווילגיה של יכולת לספר סיפור בעל אמינות נמוכה עד בלתי קיימת, אין להם הנחות בנוגע לכתיבה. ספר, קלילון או לא, צריך להיות כתוב היטב. הספר הזה לא. לא בעלילה, לא בפיתוח הדמויות, לא במורכבות הסיטואציות, ולא בשום פרמטר אחר.
