הנה מסקנה מיני רבות; משחקי הרעב נכתב כדי להיות סרט. אנשים באתר כבר אמרו את זה קודם, ואני אדגיש את זה מסיבה מסוימת.
אתמול הלכתי להקרנה של עורבני חקיין, חלק 1. ואחרי מחשבה קלה, הגעתי ל - מסקנה מספר שתיים - שאני צריכה לכתוב ביקורת על הספר הזה שוב.
אני לא אוהבת לחזור על עצמי או להשקיע זמן עודף על דברים שאמרתי ומיציתי, אני מעדיפה להבהיר את הדעות שלי פעם אחת וזהו, ואני לא מאלו שיחזרו שוב ושוב על זה שהם אוהבים או שונאים משהו. אני מוצאת את זה מיותר.
הקטע הוא, שמאז, כבר שנתיים - או אפילו יותר משנתיים - מאז שקראתי את הטרילוגיה הזאת, שיניתי את דעותיי עליה, והחלטתי שיש לי צורך לחלוק אותם אתכם. וכמובן שמאז ההקרנה של הסרט אתמול, הגעתי למלאי של מסקנות שהחלטתי שאני צריכה לחלוק עם מישהו.

כנאמר, המסקנה הראשונה הייתה שמשחקי הרעב נכתב כדי להיות סרט, והמטרה של קולינס מעולם לא הייתה בספר מצליח. המטרה שלה הייתה הרעיון. או, גם אם המטרה הראשונית היה ספר, שני ההמשכים היו למטרות שיווקיות ותו לא.
והמסקנה שלי מוכיחה את עצמה, פחות או יותר; השמות השיווקיים של כל אחד מהם (למרות ש"עורבני חקיין" לא יצא משהו, אבל באנגלית הוא נשמע הרבה יותר טוב, כמעט כמו תמיד), הרעיון, שמתאים לסרט אקשן מאשר לספר, הכתיבה בזמן הווה, ששוב, מתאימה לקטע הזה של "אנחנו-לא-יודעים-אם-היא-תחיה-או-תמות-אומייגאגד", שזה קטע מאוד אקשני שכזה, בנוסף, התיאורים הדיי אפרוריים בספר עצמו (כשחושבים על זה), העובדה שהסרט נראה טוב יותר מביצוע הספר, והרשימה נמשכת.

כדי להמשיך את הביקורת הייתי צריכה לעשות משהו שאני שונאת - לעבור על ביקורות ישנות שלי ולהיזכר כמה מטומטמת הייתי לפני שנתיים (ברמה של "איך מישהו לא בעט אותי מחוץ לאתר?"). וואו. נזכרתי כמה אני שונאת את הביקורת שלי על הספר השלישי.

אז. אני אתחיל בהשוואה עם הביקורות הישנות שלי ואמשיך משם.
הביקורת על הספר הראשון הייתה בינואר, 2012. ונראה שאנג'ל של העבר הבינה משהו בביקורת - למרות שזה היה הדבר היחיד שהיא ביקרה לאורך כל הספר הראשון, שלדעתה, ולדעתי, נשאר מאז ומתמיד הספר הטוב בטרילוגיה.
שוב, אז אנג'ל מהעבר ביקרה משהו - את הכתיבה. היא ציינה שהכתיבה בצורת הווה עצבנה אותה. אני חייבת להודות, גם אותי.
הכתיבה בצורת הווה, היא, כמו שאמרתי, משווה לספר הרגשה של "סרט. תהפכו אותי לסרט!". היא קצבית במידת מה ומעניינת. הבעיה היא שהיא לא נותנת מנוח גם ברגע שאין אקשן. אמנם "לא נותנת מנוח" אמור להיאמר בצורה טובה, אבל זה בצורה רעה. הכתיבה בצורת הווה הייתה פרנואידית ופרועה, שוב, לא בצורה טובה, הייתה תחושה מסוימת של אי נוחות כשלא היה אקשן, מרגיש קצת כאילו היא רודפת אחרי אקשן, לאורך כל החלק הראשון של הספר, עוד לפני המשחקים.

הביקורת של אנג'ל מהעבר על הספר השני, ב12 בפבואר, 2012, לא מבקרת הרבה. היא רק אומרת ש"הספר ירד מגדולתו." זה נכון, אבל למה כל כך הרבה אנשים הרגישו שהספר השני היה פחות טוב מהראשון? טוב, זה קל מאוד. בספר השני קורים בדיוק אותם דברים שקורים בראשון. יש תחושה של מחזוריות. כן, הפעם היא יודעת מה מצפה לה, הפעם כולם מנוסים, אבל אין שינוי היסטרי מהעלילה של הספר הקודם, ולמרות שהוא היה קצבי ומרגש כמו שקולינס ידעה לעשות את סדרת "משחקי הרעב" לכל אורכה, הוא היה צפוי, וזה הפך אותו לקצת נטול צבע. היתרון שהכתיבה בזמן הווה נתנה לנו, שהוא הרגשה של חוסר ידיעה מה עתיד לקרות, נהרס, והכתיבה הפכה מעצבנת יותר משהיא הייתה. טוב, לפחות לאלה שלא אהבו אותה מההתחלה. כמוני.

והביקורת של אנג'ל מהעבר חצי חודש אחרי זה על הספר השלישי.
הביקורת הזאת ביקרה דברים על ימין ועל שמאל. את הדברים הנכונים? אני לא בטוחה.
אני חושבת שאחת הנקודות היחידות שאני עדיין מסכימה איתן היא הנקודה הזאת; מלא ברגשות משעממים, וחזרה מסוימת על שורות.
אז ככה.
קולינס ניסתה לעורר בנו רגשות על ידי הקצנה קצת מוגזמת של הדמויות, הבעיה היא שהיא לא עשתה את זה כמו שצריך - היא לא הדגישה את הרגשות הנכונים. למשל, במקום להדגיש פחד היא הדגישה טירוף. הרבה מאיתנו לא הכירו את הרגשות האלו מקרוב, והרבה מאיתנו לא חטפו הלם קרב או פחדו על החיים שלהם. התפקיד של קולינס היה לגרום לנו להרגיש, אבל הכתיבה וההדגשה הלא נכונה ניתקו אותנו מהדמויות, ולא היה קשר ישיר אל הדמויות.

ונקודה שלא הסכמתי איתה? אמרתי שקטניס הפכה רדודה.
אוקיי. זאת נקודה שהייתה חשובה לי מההתחלה.
אז אתה בא, קורא ספר נוער בגיל המתאים והכל, חושב שאתה בוגר להפליא, הדמויות נפלאות, הכתיבה מרהיבה, התיאורים שמימיים. אוקיי. ואחרי חצי שנה קולט שהכתיבה לא הייתה משהו, כנ"ל התיאורים.
ו... הדמות הראשית הזאת רדודה, ולא רק הדמות הזאת רדודה, אלא כל הדמויות האלו רדודות, והדבר היחיד שהיה יותר רדוד מהדמויות האלו היה האופי המתפתח שלך.
כי כולנו שונאים את גיל ההתבגרות.
אז כן, זה נכון. קטניס הייתה רדודה היישר מההתחלה. "לא!" אתם אומרים. "אבל היא דאגה לאחותה!"
וואלה. מה אתה אומרים. אבל לא נראה שהיה עוד ערך אחד שהיה בקטניס חוץ מ - ותקשיבו טוב - האנוכיות שלה. כן, כן, האנושיות היחידה שבוטאה בקטניס היא האנוכיות שלה. זה שהאנוכיות שלה מתבטאת באכפתיות רק כלפי הקרובים אליה? עדיין אנוכיות. כי קטניס אנוכית, ואם היא יכלה להקריב את כל התושבים מכל המחוזות בשביל אדם חשוב אחד שלה, היא הייתה עושה את זה.
אבל, אני לא אומרת שאני לא הייתי עושה את זה, ואני לא מאשימה את קולינס שנתנה לה את התכונה הזאת. כי אני לא יודעת מה זה, להיות בסיטואציה כזאת. אני רק מבהירה נקודה - קטניס אנוכית.
אבל במה אני כן מאשימה את קולינס?
לגבי כל סוג אחר של אופי? לא ראיתי בקטניס סקרנות, לא חוכמה, כישרון, עדינות, גסות, וזהו. רק ראיתי את האדישות הזאת, שהציפה את הכתיבה, וגרעה ממנה. אנשים התלוננו כשאנשים קרובים אליה מתו בספר השלישי והיא הייתה אדישה, אבל זה לא היה רק בקטע הזה, זה היה לאורך כל שלושת הספרים, אלא שבספר השלישי, זאת הייתה הנקודה שהפריעה לכולם. ובדיוק בגלל זה, אנשים עלו על החיסרון הזה.
וזאת לא רק קטניס, זאת כמעט כל דמות מהספר הזה, אם לא כולן. לקולינס היה קטע של הדבקת תוויות על דמויות. ג'והאנה הייתה ה"חצופה", פיניק היה "החתיך המעונה והסרקסטי", והיימיטש היה "השיכור הפיקח" (הא, ראיתם את מה שעשיתי פה? משחק ניגודים-לא-ניגודים משעשע).

וכמובן, כי לא יכולתי שלא לדון בזה - משולש האהבה.
לא רק שהוא היה מיותר, באמצע כל התהפכות העולם הזו, אלא שהוא לא שינה לנו דבר. לא הראה לנו כלום. פשוט "הנה, שני אלה סיימו ביחד", וזהו. אף אחת מהדמויות שם לא הייתה עמוקה או מרגשת (בלשון המעטה), וכמעט שום דבר בו לא היה חשוב כל כך כדי להשאיר אותו. בנוסף, הבנתי מה הרגיש לי לא בסדר לכל אורכו - לקטניס לא היה שום מאפיין בולט במיוחד, ועכשיו זה גורם לי לתהות מה השניים האלו ראו בה. בסופו של דבר הוא הפך למשחק מעצבן, ולבחירה שהרגישה יותר מתוך ברירה מאשר מאהבה.

הא. אני מרגישה שסגרתי מעגל. מעולה.
אז, אני מקווה שלא תחשבו שאני שונאת אותו - כי אני לא. אני חושבת שיש בו דברים שעשויים להיות טובים, רק בידי אנשים אחרים. והוא יכל להיות הרבה יותר טוב ממה שהוא עכשיו.

נ.ב-
אני אגיד משהו מזעזע עכשיו - אני מעדיפה את הסרטים.
מרגישה כמו חוטאת

אחד הספרים הכי גאוניים שקראתי בחיים שלי, לא נראלי שהיה יותר טוב מזה. ממליצה בחום.

ספר הורס! המון מתח רומנטיקה הרפתקאות. הספר רודף אותך ואתה לא יכול להשתחרר ממנו. אין עליו!!!!