אני אדבר מראש אל בנות המגדר שלי, משהו שלרוב אינני עושה (ואף חשה בחילה קלה כשזה נעשה בסביבתי, אבל מבטיחה שהפעם זה מוצדק)
נורה אפרון היתה עיתונאית ותסריטאית יהודיה אמריקאית, למשל אם צפיתן בסרט (בעיני האלמותי והמופתי) "כשהארי פגש את סאלי" או ב"יש לך הודעה" (הרבה פחות מופתי ואלמותי, אבל חמוד ורומנטי, אף שהטכנולוגיה כיום צוחקת בפרצוף של קבלת מייל. אומייגד) ובעוד הרבה יצירות אחרות, בהן היתה מעורבת נורה אפרון, אתן כבר הבנתן שמדובר במוח שנון ובהומור משובח. (הבלוגרית המועדפת עליי, שלי גרוס, תגיד גם הרבה מחמאות על הביגוד של מג ריאן ועל תפאורת הבית, למעוניינות)


"צביטה בלב" הוא ספר שמבוסס מאוד על טרגדיה אישית של נורה אפרון שהיא הצליחה להפוך לסיפור קומי. זה מזכיר לי את הפעם בה קרתה לי פדיחה איומה, כל כך איומה שכמעט הפסקתי לדבר בגללה (וזה, האמינו לי, לא קורה לי. אפילו לא כשאני ישנה). המזל היה ששיתפתי חברה במה שהיתה הפדיחה הכי איומה בחיי, וכעת אני אפילו לא זוכרת מה קרה שם, כי באותו רגע החברה הנשמה סיפרה לי פדיחה כל כך הרבה יותר זוועתית ונוראה שכמעט נשנקתי (במקומה) והיא עוד אומרת לי: ישבתי על ספסל וניסתי לעכל את מה שלעזאזל קרה הרגע, ואז אמרתי לעצמי: יש לך סיפור מצוין לספר. ובאמת, זה הפך את הטרגדיה הנוראה למשהו שאסור לשמוע בזמן שאוכלים או שותים, מרוב שנשנקים מצחוק.
בעיני זו יכולת נשגבת סלש אלוהית להצליח להפוך חרא לזהב, ובעיני זו צביטה בלב. במוקד הסיפור אישה בהריון שני, די צפוף לראשון, חודש שביעי, שמגלה שבעלה בוגד בה עם חברה שלה. אכן זוועה. אפרון מצליחה לדון בנושא תוך שזירת מתכונים, בדיחות מגוונות על חשבון כל הנוגעים בדבר, לערב קבוצה טיפולית שנמצאת תחת התקפת שוד ואפילו לתבל בכמה אמירות פמיניסטיות רציניות בעיני וסופר רלוונטיות, בלי להיות טרחנית מעצבנת.

קראתי תוך יממה.
יאללה, לחברותיי למגדר - ממליצה

איזה כתיבה ללק את ההצבעות.
ת'אמת, סיימתי לקרוא ועשה לי חשק אמיתי לשבת ולכתוב בעצמי משהו נפלא כל כך.
איזה רעיון מבריק זה שילוב המתכונים, מזילי הריר יש לציין.
עשה לכל הספר כזו אווירה.
העלילה.
אוקי, לגבי העלילה, כאן יש לי משהו להגיד,
היא מתקדמת לאט, היא לא ממש עלילתית, והיא גם נורא ברורה ושקופה וחד משמעית.
אבל הכתיבה טובה. נו, נורה אפרון.
ועדיין, יש לי הרגשה שאם לא היתה זו נורה אפרון, הספר לא היה זוכה לכזו פופלאריות.
אז מה.
טוב שהוא זכה לכזו פופלאריות והגיע גם אלי, ישר מהספריה.
ועשה לי דודא לשבת לכתוב עצמי משהו טוב
שאולי יום אחד עוד ייצא לאור.

הה, את לומדת נהיגה אצל אישה? אמר לי השכן. עכשיו אני מבין למה זה לוקח לך כל כך הרבה זמן.
ואכן, סאגת שיעורי הנהיגה שלי נמשכו לאורך זמן, ולא, זה לא היה באשמתה של המורה. היא היתה מקצועית מאוד, והעבירה תלמידים רבים די במהירות. רק אני הייתי אגוז קשה. אבל זה התנאי לסיפור הנוכחי שלי: היינו יחד די הרבה, פיתחנו יחסי אימון די קרובים, והייתי בגיל שלה. אל מול התיכוניסטים בני השבע עשרה שגדשו את השיעורים, זה היה שינוי מרענן, נראה לי. וכך היינו חברות ושותפות זו לחיים של זו. כולל לטרגדיות. שכן, במהלך החודשים הארוכים עד מאוד שבהם למדתי נהיגה היא היתה מוטרדת, אחר כך מודאגת מאוד, אחר כך רכשה מצלמות ומכשירי ציתות, ולבסוף פנתה לחוקר פרטי שאימת את החשדות: בעלה בוגד בה. זה כמובן הפך אותה להיות יותר מוטרדת, ויותר מודאגת, ויותר הולכת לכל מיני יועצים ומקובלים שיגידו לה מה עליה לעשות. בכל פעם שדיברנו על הנושא היא היתה סוגרת את השיחה במילים "את, בסוף את תכתבי עלי ספר, ושתינו נצחק על זה".

והסוף... אני לא יודעת אם היה סוף. אבל מה שאני יודעת היה מלא הפתעות. במפתיע עברתי טסט. לא משנה איזה מספר, תסתכלו סביבכם על מישהו שאתם מכירים ועשה המון טסטים, וסביר שאני עשיתי יותר. כל כך מפתיע זה היה שקבעתי איתה אחר כך פגישה נפרדת, לצורך סיום תשלומים. כבר היה קיץ חם, אבל ידעתי שהיא אוהבת קרמבו בכל מזג אוויר, ולכן הבאתי לה אחד. אבל היא רק עוותה את הפנים ואמרה לי שיש לה בחילה. ואחר כך רכנה אליי והסבירה את הסיבה. היא בהריון. היא חזרה לבעלה, והרתה מיד. מה שמפתיע כי ההריון הקודם שלה, זה שהסתיים בתאומות, הושג לאחר שנים רבות של טיפולים והפריות חוץ גופיות. והנה לך, חודש אחד, והופס. היא היתה מבולבלת עוד יותר מקודם, הרופא (לאור ההיסטוריה) לא היה בעד הפלה, והיא לא ממש ידעה מה לעשות.

אחרי כל המגילות, הגיע הזמן לדבר על צרבת. heartburn שבאופן מילולי זה "צריבה בלב", היא תופעה פיזיולוגית ידועה, ובה חומרים חומציים מהקיבה עולים אל הוושט, בניגוד לכיוון הרצוי. לא צריך לשאול "איך יודעים שיש לי צרבת?" כי מי שיש לו, מבין בדיוק במה מדובר, ומי שלא, ההסברים לא יעזרו. אבל התחושה היא של צריבה בבית החזה. צרבת היא תופעה שכיחה בחודשים האחרונים של ההריון בגלל שגידול הרחם לוחץ על הקיבה, וגורם לה. לכן השם של הספר מתאים כל כך לתוכן של. רייצ'ל היא מתכונאית וסלבריטי בזעיר אנפין, היא אימו של סם בן השנתיים ונמצאת בחודש השביעי בהריונה השני כשהיא מגלה שבעלה בוגד בה. heartburn, כפל משמעות שאינו ניתן לתרגום, וגם תופעה של סוך הריון. נהדר. וזהו, זה הסיפור. באופן מפתיע נורה אפרון, תסריטאית, הייתה בחודש השביעי להריון שלה כשהיא גילתה שבעלה בוגד בה. ובמהדורה הזאת של הספר יש גם הקדמה שבה היא מודה שהסיפור אמיתי כמעט באחד על אחד, ואז נדהמת לשמוע שהנוגעים בדבר כעסו עליה בגלל הפרסום.

אבל לאחר הקריאה אני מאוד מבינה את הכועסים, ולא חושבת שיש כאן זעקת הקוזאק הנגזל. בגידה זה סיפור כואב, בעיקר לצד הנבגד, בעיקר אם הוא מרגיש שכל הסביבה קשרה קשר כדי להסתיר ממנו. סוף הריון, התכנונים להקמת משפחה עוד מערבבים את הקושי עוד יותר. עד כאן מובן הכאב, ומובן מדוע מישהי תרצה לזכך את הרגשות ולכתוב את הסיפור החוצה. אלא שטון הסיפור מראה תמונה אחרת לגמרי. זה סיפור שכתוב בטון מבודח ומצחיק. כמעט לא שוקע ברגשות, ולכן נקרא כאילו נכתב במחשבה על הסרט שייצא ממנו, וכמובן על הרווחים מהסרט. זה נראה כאילו נורה אפרון היתה נחושה להוציא לימונדה מהלימון שהחיים נתנו לה. וזה לגיטימי בהחלט, רק מאפשר מאוד להבין את הכעסים.

נתתי בכל זאת שלושה כוכבים. כוכב אחד כי זה ספר מצחיק. נכון שאפשר לעשות אותו יותר רגיש ושובר לב, ולא להתייחס לכל דבר כמנוף לבדיחה ("הי, תשמעו איזה קטע, באתי למפגש של הקבוצה הטיפולית שלי ושדדו אותנו באיומי אקדח". לא מאוד אמין, נכון?), אבל זה מצחיק בכל זאת. כוכב שני על הדמות של רייצ'ל שהיא אמיתית כזאת, פטפטנית, ונודניקית. הפרסום שלה הגיע מטור שבו היא שילבה מתכונים בסיפורים אישיים, וזה גם מה שעושה הדוברת בסיפור. זה בעצם כבר הכוכב השלישי, כי בספרים שנכתבים בגוף ראשון חסר הרבה פעמים המניע הבסיסי - מה פתאום הדמות מתחילה לדבר ומספר בפירוט על החיים האישיים שלה. אז כאן המניע די ברור , וההתאמה למתכונים יוצרת תמהיל חביב ביותר.

והמורה לנהיגה שלי? נו, אין סוף. ככה נפרדנו. אחר כך שמעתי שהיא התגרשה, ילדה את הילד, נישאה לעמית למקצוע, ויחד הם פתחו בית ספר לנהיגה. ואני לא כתבתי עליה ספר. לא כל כך ידעתי מה לעשות עם הפרטים המזהים. רעמת התלתלים הבלונדיניים, אהבת הקרמבואים, הבנות-התאומות. והמקצוע. קשה להקנות לה מקצוע אחר, שאינו הוראת נהיגה, ובאותו זמן מספר המורות לנהיגה היה מועט ביותר. בקיצור - קשה לכתוב ספר שלא יזהה בדיוק את הדמויות. בנוסף, עם חלוף השנים והתפשטות האינטרנט, גיליתי שמה שהיה בעיני סיפור מעניין ומרתק, הוא לא כזה. למעשה הוא כמעט הכי קלישאה שאפשר. איש, אישה, נישואים שחוקים, בגידה, גילוי, בלבול, פרידה-חזרה-פרידה. קרה וקורה ואין חדש תחת השמש וכו'.

נורה אפרון פירסמה ספר זה לפני 31 שנה תחת השם “צרבת” - Heartburn. לאחרונה יצאה לו מהדורה מעודכנת תחת השם – “צביטה בלב”.
אפרון מוכרת מהיותה התסריטאית של ”כשהארי פגש את סאלי”, “נדודי שינה בסיאטל”, “יש לך הודעה” ואחרים.
הספר הופק בעבר לסרט בכיכובם של מריל סטריפ וג’ק ניקולסון.

אפרון ב”צביטה בלב” מספרת כיצד התפרקו נישואיה השניים, בשעה שהייתה אם לתינוק ובחודש השביעי להריונה.
זהו סיפורה של רייצ’ל, בשלנית ומתכונאית, הנשואה בשנית למרק, עיתונאי פוליטי בכיר, ומגלה שהוא בוגד בה עם מכרה משותפת. החיים שלה מתחילים להתגלגל בכיוונים לא לגמרי צפויים.
זהו סיפור על חיי הנשים הנבגדות ועל האהבה שמתה המביאה לצרבת בלב.

הספר כולל מתכונים מעניינים שאני בהחלט מתכננת לנסות אותם.

נורה אפרון בדרכה הופכת טרגדיה אישית לסיפור קליל ומצחיק. הספר מלא הומור ונוגע ללב.

פשוט תענוג צרוף לקריאה.

ממליצה בחום!

מותר לקרוא ספר שהוא מצחיק. אפילו צריך.

והספר הזה, ואתם מוזמנים לבוא אליי בטענות אם לא תסכימו - פשוט ממש מצחיק.

בגידה היא דבר כואב, ועם זאת, תסלחו לי, לא תמיד תמיד מעניין, כי סיפורי בגידה יש בשפע.

מה שמעניין, הוא שהסיפור על רייצ׳ל שבעלה בוגד בה כשהיא בחודש השביעי להריונה ועם ילד בן שנתיים, ועוד עם מכרה משותפת מוצלחת וגבוהה במיוחד, הוא סיפור אמיתי.

בעלה השני אכן בגד בה כך, ובאמצעות הפיכת הסיפור למצחיק היא יצאה עם ידה על העליונה. זו הגאונות שלה, וזה הניצחון שלה - להפוך את הכאב לצחוק וכך לנצח. והיא אכן ניצחה, והתביעה שלו מוכיחה זאת.

ספר שלא רציתי שייגמר, מצחיק ועושה תיאבון. אהבה לבישול היא חלק מרכזי בחיים של אפרון, וכאן היא משלבת את שניהם. אישה מעוררת השראה. קראתי אחרי שצפיתי בסרט הדוקומנטרי עליה, everything is coppy - אם אני לא טועה בשם, או כל דבר הוא סיפור. גישה מעניינת.

השם המקורי - צרבת (heartburn) - רק גרם לי לאהוב את הספר יותר. גם אמא שלי אהבה.

מלא בשלל תיאורים, אחד זכיר במיוחד הוא על הבעל הראשון שלה, שנהג לנהל שיחות בין האוגרים שלו כשהוא מחקה בקול גבוה את הקולות של שניהם. אחר כך הוא רב איתה בגירושים על קולפים הגזר של האוגרים או משהו כזה. אבל נורה אפרון כותבת את זה יותר מצחיק.

הספר לא חדש,הסיפור מוכר וידוע ועדיין אי אפשר שלא להיות מוקסמים מנורה אפרון ומהספר שיצא בתרגום חדש ומצוין של אורית הראל.
כשרייצ’ל בחודש השביעי להריונה היא מגלה בדרך מקרית שבעלה בוגד בה ומכאן מתחיל תיאור נפלא ,לעיתים מצחיק לעיתים כואב על חייה לאחר הבגידה. על חיי שניהם.

היא לוקחת את הבגידה,את האנשים שבגדו בה,את האנשים שמקיפים אותה בין אם זה הוריה או חבריה למסע שבו היא מתארת כל אחד מהם בדרכה המיוחדת. היא מתארת את אהבתה לניו יורק ואת שנאתה לוושינגטון, היא מאשימה את עצמה,את בעלה,היא חוזרת והיא עוזבת.

נורה אפרון יודעת לגעת במקומות הנכונים וכך היא עשתה גם בסרט ‘כשהארי פגש את סאלי’ ובסרט ‘נדודי שינה בסיאטל’ ורק חבל שלא יהיו לה עוד ספרים עליהם נוכל להתענג.

הספר קליל,מחוייך,קריא וזורם. יש בו ניחוחות של טעמים מהמתכונים והמאכלים של רייצ’ל. יש בו אהבה ויש בו תקווה.

לאפות עוגיות,לשבת במטבח כשרוח אחר הצהריים מבדרת את השיער ולקרוא את הספר היפה הזה.

צביטה בלב/נורה אפרון
Heartburn/Nora Ephron
הוצאה: כתר, 2014
180 עמ'


זהו הספר הראשון של נורה אפרון שאני קוראת.

ספר לא מומלץ לקרוא ביום כיפור, למרות שהתחלתי לקרוא את הספר בערך כשעה וחצי לפני סוף הצום.

נורה אפרון כתבה רומן אוטוביוגרפי מצחיק ושובר לב.

רייצ'ל סמסטאט, בשלנית ומתכונאית, נשואה בשנית לעיתונאי פוליטי בכיר, מרק, ומגלה בחודש השביעי להריונה ועם בן פעוט, סם. מרק בוגד בה עם מכרה משותפת וגבוהה מדי.

הגבר האידיאלי של רייצ'ל מתי שהייתה בקולג' – "... הייתה לי רשימה של תכונות שרציתי בבעל. רשימה ארוכה. רציתי דמוקרט רשום, שחקן ברידג', דובר שפות עם דגש על שליטה שוטפת בצרפתית, מנוי על ה"ניו ריפאבליק", שחקן טניס. רציתי גבר שאינו קירח, אינו שמן, ואינו מכוסה ביותר מדי שיער גוף." (עמ' 88).

רייצ'ל עוברת טלטלות ומחליטה לתפוס פיקוד על חייה.

המתכונים בספר מרובים ואהבתי את הדרך שבה זה מוכנס לסיפורים, תוך כדי הסיפור.

צלי הבקר של ליליאן הרמן שבה אותי, אולי אנסה אותו בחג השני.

נתח בקר כ-2 ק"ג, מניחים בסיר טוב עם קופסת שימורים של מרק פטריות מוקרם, שקית מרק בצל, בצל גדול קצוץ, 3 שיני שום קצוצות, 2 כוסות יין אדום ו-2 כוסות מים. מוסיפים עלה דפנה מרוסק, כפית בזיליקום וכפית טימין. מכסים את הסיר ומבשלים בתנור בחום של 180 מעלות צלזיוס, עד שהבשר מתרכך, כשלוש שעות וחצי.

ספר מומלץ. אני אהבתי, מקווה למצוא עוד ספרים שלה.