ביקורת ספרותית על לחשוב! - מבוא חדש לפילוסופיה מאת סיימון בלקברן

---

ספר מעניין, מנסה – לא יודע כמה מצליח, לדעתי לא כל כך – להציג בעיות פילוסופיות באופן פשוט לקורא. הנקודה הכי חשובה בספר לדעתי היא היכולת שלו להבהיר לקורא את הנקודה הבעייתית ב"אמונה"; המתח שנוצר בין אמונה בדבר מסויים לאהבת האמת, ואיך העדפת האמונה לפעמים עלולה לגרור למצבים קטסטרופלים.
אך הבעיה בספר היא בפרק שדן בקיומו של אלוהים. במובן זה שהוא לא מתמודד עם הטיעונים החזקים בתחום, אלא עם טיעונים שאפשר להזים, או הוזמו, על אף שבלקבורן הוא לא אתאיסט (בלקבורן למי שאינו יודע, לא מחשיב עצמו כ"אתאיסט" אלא כ"כופר". "אתאיסט" הוא אדם שקיבל הכרעה, יש לו אמונה – בזה שאין אלוהים. בעוד ש"כופר" הוא אדם שמוכן עקרונית להאמין בקיומו של אלוהים אם יוצגו לו טיעונים שישכנעו אותו).
הוא מתמודד עם טיעון הסיבה הראשונה – לקיומו של אלוהים – כשהוא מציג אותו באופן הבא: "לכל דבר יש סיבה", טיעון שבא להצדיק את סיומה של שרשרת הסיבתיות אצל "אלוהים", מסתיים עם סתירה בתוך עצמו כשהוא טוען לקיומו של דבר (אלוהים) ללא סיבה. אם אלוהים הוא הסיבה לכל הסיבות, ואלוהים הוא דבר (בהתאם לטיעון), אז מה הסיבה לקיומו של אלוהים?
הטיעון המוצג הוא טיעון שנושא בתוכו סתירה (מבחינה סימנטית), וזה נכון, אך אסכולות תיאולוגיות אחרות מציגות את הטיעון באופן אחר, יותר ברור ומשכנע. האשערים למשל (זרם באיסלאם) מציגים את הטיעון כשהם מציינים: הדרישה לסיבתיות מתקיימת כאשר יש אירוע/יצור/event; כשאין "אירוע" או יצור (אירוע שנוצר) אז למעשה אין דרישה לסיבה. לכן, אצלם הטיעון מנוסח באופן הבא: "לכל אירוע/יצור/event יש סיבה", ולא "לכל דבר יש סיבה", ומאחר ואלוהים זה לא יצור/אירוע/event אז לא דרושה סיבה להסביר איך הוא נוצר.
ההוכחה לקיומו של אלוהים בדרך כלל מוצגת כקבוצת טיעונים תיאלוגים שקשורים אחד בשני, כתיאוריה, כך שקשה להתמודד עם אחד מהם ולעזוב את השאר. הדיון בסוגיות כאלו מאוד מורכב ולא פשוט, אבל השורה התחתונה היא שבלקבורן, בניסיונו להזים את הטיעונים על קיומו של האל, אינו מתמודד עם הטיעונים החזקים בתחום.

» ביקורות נוספות של יחיא
» ביקורות נוספות על לחשוב! - מבוא חדש לפילוסופיה