לא נעים להודות אך זהו ספרה הראשון של נעמי רגן שקראתי. האמת היא שחיפשתי ספר קליל שיעביר לי את הזמן בטיסה ארוכה ומשום מה לקחתי את הספר הזה. קשה לקרוא לסיפור הזה סיפור קליל. זהו סיפורה של משפחת מהגרים יהודים ממזרח אירופה לניו יורק בשנות החמישים ומאבק ההישרדות היום יומי שלהם בעיקר לאחר פטירתו המוקדמת של אב המשפחה. נעמי רגן כותבת בצורה שוטפת תוך מתן דגש לארועים ורגעים מרגשים שנוגעים ללב ממש. נהניתי מאוד לקרוא ולבטח אקרא עוד מכתביה של הגב' רגן. אהבתי מאוד.

זהו סיפורה של משפחה יהודית הגרה בניו-יורק שלאחר מלחה"ע הראשונה. אבי המשפחה - נהג מונית, רוקם חלומות להוציא את משפחתו מהעוני שמסביבם.
כנראה שחלומות גדולים מדי, לא נועדו לעניים מדי - כך הדבר בא לידי ביטוי לאורך כל ניסיונות המשפחה להיחלץ מהשיכון העלוב שבו גרו, ולהתרחק מהאנשים ה"קטנים" שמסביבם.
וכאשר המוטו הוא: "גדולתה של אמריקה היא בכך שאם אתה באמת רוצה, ואתה קורע את התחת, אתה יכול לא רק להוציא את עצמך מברוקלין, אלא גם להוציא את ברוקלין מעצמך. כסף הוא חומר הניקוי היעיל ביותר. אם יש לך מספיק, אפשר לטהר אפילו זיכרונות, לקרצף ולהסיר את כל הכיעור והכאב, ולשמר רק את הזוהר הנעים..."
מסתבר שלא כל משפט יפה עומד במבחן המציאות... אינך חי באוטופיה, ומסביבך ישנם מספיק אנשים (או בהתאם לסיטואציה - חיות), שידרסו אותך, אם לרגע לא תעמוד על המשמר...
המחברת ממשילה את המצב לחלקת דשא יפה, שאינך יכול להתפלש בה וליהנות ממנה, בגלל שגידרו אותה בחוטים - ולאחר בכן בשרשראות, כדי למנוע דריכה עליה.
אגב, שם הספר באנגלית (Chains around the grass ) היה, מבחינתי, מתאים יותר מהשם שנבחר...
לאורך כול הסיפור, ולאחר כל אסון שקורה, הנותרים במשפחה יוצאים מחוזקים ומנסים להתמודד בכוחות חדשים עם המצב.
בחרתי לסיים עם מילותיה של הסופרת. משפטים המביאים מעט מתובנותיה על החיים:
"אין זה סופו של הסיפור, אך עד כאן ידיעתי מגעת. עם כל ילד שנולד, סיפורה של משפחה מתחיל מחדש, נע קדימה לעבר העתיד, הרחק מכפי שעינינו יוכלו לראות ולבותינו לדמות; והעלילה משנה את פניה באופן שלא האמנו שייתכן, ומתפרשת בדרכים שנשגבו מבינתנו... כול החיים נמשכים, שום סיפור אינו נגמר; ושום עלילה אינה טרגית באמת."
נהניתי.

ספר שצריך להתעמק בו, נראה קצת משעמם בהתחלה, ובכל זאת שווה קריאה ספר שמותיר חותם בנשמת הקורא.