ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 25 בספטמבר, 2014
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
לאחר שבזמן האחרון הייתי שקוע עד מעל למצחי בזקנים, דגים גדולים, מוות, בשורות שבורחים מהן, ימים כלים, סטאלין ועוד עניינים כבדים, חשתי שהגיע הזמן לאזן את כל זה ולהתחיל את השנה בספר נוער מהולל במשקל נוצה שלקחתי מהילדה שלי שקראה אותו בשקיקה תוך יומיים קצרים ומסרה לי שהוא ספר מעולה ומפחיד כבר מכריכתו המסקרנת ומעמודיו הראשונים.
למרות שבשורה התחתונה די נהניתי מהקריאה, יש לי כמה תובנות מהספר שמסבירות את שלושת הכוכבים הממוצעים בהחלט שהוא קיבל ממני, ויירשם בפרוטוקול שהיתה פה התלבטות מסויימת לכיוון הארבעה - להלן, ארבעה "כוכבי נוער", כי עם כל הרצון הטוב והרב-מכר וכל זה, עדיין מדובר בספר שלא משחק במגרש של הגדולים.
דבר ראשון, שהוא דבר חשוב מאוד בספר - הפרק הראשון מאוד מבטיח (וזה עוד בלי לדבר על השם הפרטי של הסופר). יש בו מתח, יש בו דרמה, ותחושה מובהקת שלא נכנסנו כאן לעוד איזה ספר נוער שגרתי. סוף סוף אין פה איזה נער (או יתרה מכך - נערה) שמגלה בעצמו כוחות-על גדולים, אין פה דיסטופיה משועתקת מאלף דיסטופיות אחרות, אין פה עולמות אחרים או ערפדים ואנשי זאב. מה שיש פה, כי אי אפשר לדבר רק על מה שאין, זה סוג של נרניה סלאש אקס-מן סלאש מוטיבים שכבר "ראינו" או לפחות מוכרים לנו מחפיפה של עשרות ספרים וסרטים אחרים. לא שזה רע, אבל צריך להכיר בעובדה שזה לא ממש-ממש-ממש-מקורי. אחד המוטיבים החוזרים העיקריים כאן הוא, כמה חבל, המפלצת, שהיא סוג של קלישאת-מפלצות שהפכה להיות כזאת מתישהו בשנות השבעים-שמונים, בציורים של הנס רודולף גייגר ועוד יותר מכך בעיצוב המפלצת שהוא יצר ל"הנוסע השמיני" - עם זרועות הציד שיוצאות מהפה, שזה אולי נורא מפחיד אבל בינינו, אני לא בטוח שהיה סרט מפלצות אחד מאז האייטיז שלא השתמש במוטיב הזה (למעט "פאסיפיק רים" המופתי).
אבל בואו נישאר בדברים הטובים. עוד עניין שאי אפשר להקל בו ראש הוא הכתיבה. כבר מהעמודים הראשונים הרגשתי דווקא די טוב עם הנונשלאנס הלא-מתאמץ של הסיפור-בגוף ראשון שיש כאן. אמנם מדובר בספר שנכתב להיות (מרגישים את זה) רב מכר לנוער וגם חלק מטרילוגיה, כמו שוודאי יקרה בעתיד אם לא קרה עד עכשיו (ככה זה עם סופים פתוחים), אבל הדמות לא מנסה להיות שנונה מדי או מבטיחה מדי או נחבאת-אל-הכלים-למרות-שהיא-נורא-כשרונית-בת'כלס מדי. כתוב יפה, נעים, מותח, חמוד, בלי להתעאווז, בהומור, בגובה העיניים, לא פתטי - הרבה דברים טובים. בלי ציניות. העלילה, למרות הבסיס הקצת-גימיקי שלה (תמונות מתחילת המאה העשרים בעיקר שתפרו עליהן סיפור), מרגישה די זורמת וקוהורנטית, לא הדבר הכי מקורי כאמור אבל לא רעה, וקצב האירועים מתחיל טוב ולרוע המזל מתישהו מאבד גובה והופך להיות קצת צפוי, מאולץ, מזורז-מעבר-למה-שצריך-להיות ולצערי, לעתים, מעט אינפנטילי.
לסיכום, אם אתם בני או בנות שתים עשרה עד חמש עשרה, תשעים אחוז שתיהנו כאן. אם אתם מבוגרים או מבוגרים ברוחכם, אז למרות שאין חשש שתאבדו תאי-מוח בקצב מזורז מהרגיל, בשורה סטייל הארי פוטר אין פה, אבל יכולות לעבור כאן כמה שעות ספורות בכיף בלתי מחייב.
שבע בסולם נוער.
****
14 קוראים אהבו את הביקורת
» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1
» ביקורות נוספות על המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
ספרי נעורים, as a rule of thumb, הם מפגרים. יש כמה יוצאי דופן.
לספר הזה, מקריאת הפרק הראשון שלו, היה בהחלט פוטנציאל לחרוג מהכלל הזה ולהיות ספר ברמה של ספר מבוגרים שמדבר לנוער. זה לא נראה לי כל כך קשה לביצוע, אבל נראה שרק ג'ון גרין הצליח בינתיים. ואולי עוד כמה מועטים.
|
|
|
הנחשפת
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
אני חשבתי שלעומת כל מיני ספרי נעורים שהם די מפגרים, הספר הזה היה מצויין, אבל אני לגמרי מבינה את כל הנקודות שלך ומסכימה איתן.
ועדיין, אצלי הספר הזה היה יותר קרוב לחמישה כוכבים :-)
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
הוא נחמד, אבל הוא לא "ספר טוב", אלא הרבה יותר "ספר בסדר" ותו לא. אז שבע.
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
למה שלושה?
אמרת שהוא נחמד, נכון? תן ארבעה! אבל בתכל'ס, זו ביקורת טובה. |
|
|
no fear
(לפני 11 שנים ו-1 חודשים)
מבוגרים ברוחכם XD
הא. תודה לך. |
14 הקוראים שאהבו את הביקורת
