סיפורה האוטוביוגרפי של דבורה פלדמן, בחורה כבת 24 שמתארת בכישרון רב את ניתוקה כשנה קודם לכן,
מחייה הקודמים כחרדית בחסידות סאטמר בשכונת ויליאמסבורג שבברוקלין, ארה"ב.
דבורה פלדמן נולדה לאם שנטשה אותה כשהיתה פעוטה ולאב רפה שכל, מה שגרם לסבה ולסבתה לגדלה בביתם.
מגיל קטן דבורה הרגישה לא נוח בסביבתה החרדית מלאת האיסורים והמגבלות וכמהה לחופש.
היה לה קשה להיראות כל כך שונה וחריגה מהאנשים החיים מחוץ לשכונת ויליאמסבורג.
הקהילה הסאטמרית אוסרת על שימוש בשפה האנגלית, הם מתנהלים רק בשפת היידיש,
אך דבורה לומדת אנגלית וקוראת ספרים בשפה האנגלית וכך לאט, לאט ובסתר היא מתחילה להפר את האיסורים
החמורים של הקהילה הסגורה.
במקביל היא נאלצת להיכנע למוסכמות של החברה החרדית ונישאת בגיל שבע עשרה לבחור חרדי, נולד להם בן.
בצעדים קטנים ובטוחים היא מפלסת לה את דרכה אל העולם החילוני ולחופש הנכסף...
סיפור מקסים המאפשר הצצה לחיי הקהילה החרדית הסגורה.
מומלץ בחום.

"פתי מאמין לכל דבר", כן זו אני בכל מה שקשור לספרים כנראה...
כריכה: מסקרנת
תקציר: מרתק
וכמובן סיפור חיים!! ועוד אמיתי!
אני באמת מנסה להבין את זה, ישבתי שעה וחשבתי, קמתי, הכנתי עוד כוס קפה, עברתי למיץ תפוזים סחוט של פריגת (כן זה שכתוב עליו 100% טבעי), לא עזר, עברתי לכוס יין אדום (אל תשאלו לשמו אני רק יודעת שנאלצתי לערבב אותו עם קצת קולה ו 2 קוביות קרח)...ורק אז הבנתי, פתאום הכל נהיה ברור כשמש, השמיים התכולים, הציפורים המצייצות, השקט השלווה...וסוף סוף ההארה!
ספרים על חרדים / נטורי קרתא / קהילת הסאטמר...כן הם מסקרנים, מעניינים, ונמכרים!!!
מסתבר שכל אחד ש"בורח" / נמלט / נס על נפשו מחליט להוציא ספר, ואני בעוונותיי הרבים רצה אצה אחרי העדר.
אז לאחר כל ההקדמה המתישה מקווה שהבנתם את הרמיזה....לא לקנות! לא לקרוא!
די כבר נמאס לקרוא את אותה שבלונה:
היא בת 17, משדכים לה בחור בן 22 , מתחתנים, מגיעים למיטה, סדין לבן ולמטה "בול קליעה", היא מתאכזבת, הריון ראשון, קוראת ספרי חילוניים "השם ישמור" מתחת לסדין בליילה....דיי! מספיק!!!
נולדת לעולם הזה ? יופי טופי, נמחא כף, אבל מכאן ועד למרר בבכי "גנבו לי" "לקחו לי", "אני בסדר הם לא"...
הדרך עוד ארוכה ויפה...
למי לא קשה בפעם הראשונה? מה חשבת שהפעם הראשונה אצל "החילוניים" מלווים בזיקוקי דינור, להקה צבאית ורקדנים?
על זה לבזבז לנו חצי ספר?
לסיכום:
אכזבה ולא מומלץ....

ספר שצריך לקרוא.
המיפגש הראשון שלי (אישית) עם חסידות סאטמר הוא מוזר. הייתי סטודנט בירושלים של טרום מלחמת ששת הימים, נקלעתי לתחנת הרכבת (ליד החאן כיום) ולמהומה של חסידים שנמצאו במתח לא נורמלי.
מה חשבתם, עליתי על הגבעה הקטנה שמול הפתח וחיכיתי למופע.
בתוך כדי שהות שם, הבנתי, כי הראבע צריך להגיע ברכבת שנשכרה במיוחד.
את הופעתו הרגשתי בחבטה של החסיד שעמד לידי , כאילו הוזרק לו סם כלשהו. אני הועפתי במורד המיתלול למטה אל הכביש.
ההמשך הוא התרגשות בלתי נשלטת שירה צעקות ודחיפות של החסידים.
את הספר אפשר לקרוא בשני אופנים:
מציצני- נו נראה מה היא תספר לנו על אלה.. אתם יודעים.. כמעט משוגעים..שהכל צפוי לקרות אצלם.
מה קורה בחדר המיטות? במיוחד בלילה הראשון? יש סדין? וכו וכו.
או בראש נקי, כדי להבין מה המסר שהמחברת מנסה להביא ולנסות לראות אם מסר זה מדבר אלי.
לפני שאמשיך, קצת על תוכן הספר. מדובר בנערה שגדלה בחסידות סאטמר, עברה את כל שלבי החינוך וההתבגרות שם, נישאת ומולידה ילד ולבסוף עוזבת את הקהילה והבעל ואיתה הילד.
זהו תקציר שאין בו כדי לפגום במשהו מהספר עצמו.
הספר מביא רגשות, חוויות ועולמות של הילדה, התמודדות עם מוסכמות איסורים ומחוייבויות.
כשסיימתי את הספר נותרתי בשתי מערכות חוויתיות מנוגדות.
- אכן, הרגשתי כי יש כאן נושא מרכזי, הלחץ של חברה סגורה על הכותבת כדי להתאים אותה למסגרת ולכללים שלה.
הרגשתי גם בהתמודדות של הילדה , נערה ואישה מולם.
הבנתי את הקשיים בהתבגרותה.
ועם זאת הספר בלבל אותי.לא הצלחתי לזרום בצורה מלאה ומתמסרת עם הסיפור והגיבורה.כאילו קפצתי בין הזהויות שלי כקורא ( ראו את אפשרויות הקריאה שהצגתי בתחילת הכתיבה).
יש בספר גם בעיית עריכה . הייתי שם את השיחה של הגיבורה עם אימה שמוצג כ"פתח דבר" בסוף הספר ואז משמעותו היתה מתחזקת.
גם הסיום ההוליוודי: ניתוק מהקהילה הסאטמרית והליכה לעבר השקיעה, הוא קצת סכריני , איני מאמין במעבר חד כזה העובר בצורה חלקה כפי שמתואר בספר. למי שלא מאמין אני ממליץ לראיין אנשים מאירגון "הלל" שמטפלים ב"חוזרים בשאלה".
בקריאת הספר איבדתי קבוצת יחוס.( שלא הצלחתי להעלות אותה בתוך כדי הקריאה). למשל : בספר מתוארת ההקפדה על הבגדים והצניעות. יופי. אבל במחשבה שניה, האם בתנועה המאוחדת או הצופים או השומר הצעיר ניתן היה להגיע לפעולה עם בגדים רגילים בלי חולצה כחולה ושרוך מתאים: או בגדי חקי? מה ההבדל?
למרות כל האמור לעיל אני ממליץ על קריאת הספר כי הכתיבה יוצרת בסוף אפקט מיצטבר.

עשוי להכיל ספוילרים על אף שכריכת הספר וכותרת המשנה שלו די חושפים את סופו של זה

ניגשתי אל הספר "המורדת" עם יותר מדי ציפיות, ציפיה לסיפור חושפני של עולם ההתבגרות החרדי, של נישואים בחסידות קשה ואדוקה.
לטעמי ההתמקדות של 2/3 מהספר בסיפור ילדותה של הסופרת ארוכה מדי וחבל שרק בשליש האחרון של הספר דיברו על מה שבאמת עניין אותי לדעת, עולם הנישואים של זוג שהכיר אפילו לא שעה לפני שהתארס. פרטים רבים שמעניינים חילונית כמוני לא היו שם, למשל טקס הגירושים או היחסים המתפתחים עם אימה.
נראה שבסיפור ילדותה הסופרת פירטה פרטים רבים, לפעמים שוליים לקורא שאינו מגיע מהחסידות בה גדלה, או אפילו מהעולם הדתי-חרדי, מתמקדת בחיים שהיוו אצלה את הבסיס לסקרנות לחופש והחוצה מהעולם היחיד שהיא מכירה, וכשהיא מגיעה לבגרות, מוקדמת מדי, שם היא מפרטת פחות, משתפת פחות את מה שעניין לפחות אותי כקוראת.
למרות כל זאת הספר טוב ומעניין, הוא לא סוחף או מותח ואין את התחושה הזאת שאי אפשר להניח אותו מהידיים, אבל הוא מעניין ואם צולחים את אינספור התיאורים השוליים והחוזרים על עצמם של בית ילדותה וכמה מדמויות המשנה הפחות מעניינות בחייה, הוא בהחלט מסמך שחובה לקרוא.

דבורה אישה חרדית חזקה ומורדת שעוזבת את חיי הדת שהכתיבו את חייה .
אודה שעם קריאת הספר כעסתי על הדת, וכאבתי בשם אותן נשים שלא יכולות להשמיע את קולן , ולא מסוגלות לעשות את הצעד הקיצוני שעשתה דבורה בגבורה רבה.
הדת אמורה להיות דבר יפה וטהור, אז אני שואלת מדוע לא עמדה "הדת" מהצד לבחון את מעשייה הקיצוניים?
מזל שקיצוניות זו לא מעידה על הכלל.
מקווה אני שסיפורה אישי זה עזר ולו קמעה לנשים שנמצאות במצב שכזה.
ספר יפה.

התיאורים של דבורה את הקהילה בה גדלה מעוררים פלצות. בשם הדת ,או יותר נכון בשם אדם לו סוגדים, מותר להטיל מורא על נשים וגברים, למנוע מהם ידע, לעודד אותם להיות מעין מכונות רבייה ואף להעלים אנשים שחרגו מחוקי החברה. דבורה גדלה כבובת מריונטה שמונעת ע"י דודה כוחנית שבעצמה מונעת ע"י חוקים דרקוניים. המאבק שלה לרכישת ידע והמאבקים הפנימיים שלה בין אמונה לבין רצון לא להיות כמו כולן ומעוררת השתהות...

מאוד מעניין. כתוב יפה. לפי דעתי על עובד סוציאלי או פסיכולוג או רבנים ורבניות חייבים לקרוא אותו. היא הצליחה לתאר את הרגשותשלה ולהבין מהיכן נובעים המעשים האסורים בחברה הספציפית הזו

בספרה “המורדת”, מספרת דבורה פלדמן לא רק את סיפורה האישי אלא גם את סיפורה של הקיצוניות הדתית. בכל הדתות ללא יוצא מן הכלל קיצוניות מביאה לסבל ולהרס וכך גם ביהדות.

דבורה פלדמן נולדה בקהילת סאטמר בניו יורק. חצר החסידות ידועה בקיצוניותה ובסגירותה.

דבורה גדלה בבית סבה וסבתה משום שאמה, שהתפשרה על נישואיה ונישאה לאדם רפה שכל, עזבה אותו עזבה גם את בתה. במשפחה המורחבת של דבורה לא היו לה חיים קלים. היא הרגישה שעיר לעזאזל הן במשפחתה והן בבית הספר ובעל הברית היחידי שעמד לצידה היה אלוהים, כך היא האמינה. הרי היא רק ילדה דבורה, בלי הורים תומכים, עם סבא, סבתא ודודה נוקשים שמעולם לא הקשיבו לה, לא נתנו לבם לתחושותיה ואלוהים היה היחיד שאליו הייתה יכולה לפנות בשעת צרה.

וצרות רבות היו לה לדבורה, את חלקם אף יצרה בעצמה. כילדה דעתנית וסקרנית לא הסתפקה בלימודים הרגילים ואהבה לחקור, לשאול שאלות, ללמוד ולעתים אף לעשות מעשה קונדס כזה או אחר.

נחמה רבה מוצאת דבורה בספריה. כמה אופייני לה להתאהב במקום המופלא הזה בשכונה חרדית אך פחות נוקשה. שם בין עולם הספרים דבורה פורחת, שם היא חופשייה, שם היא דבורה האמתית. ילדה סקרנית שרוצה לגמוע את העולם, לדעת וללמוד.

צעד אחר צעד עובר הקורא יחד עם דבורה. בחשיפה כנה עד כאב היא מספרת על חייה, ילדותה והתבגרותה. בעוד שבעולם חילוני או דתי מתירני ישנו שלב של גיל התבגרות, אצל דבורה בגיל 17 כבר הוצע לה שידוך. היא מסכימה לשידוך לא מתוך אהבה חלילה אלא מתוך תחושה פנימית שהנישואים האלה ישחררו אותה מאזיקים, יתנו לה את החופש.

הדרך לחופש עדיין רחוקה כשנישואיה לבן סאטמר הם סיוט אחד מתמשך. לא אחת יש צורך עז להפסיק את הקריאה בספר ולנשום עמוק.

דבורה הנערה, שניתן בקלות לראות עד כמה היא בוגרת משאר בנות גילה, אינה קופאת על שמריה. תעלוליה כילדה הופכים עתה לתחבולות מתוחכמות והיא מצליחה להירשם ללימודי כתיבה. משם מתחילה דרכה אל החופש, כשהיא מתגרשת מבעלה ועוזבת עם בנה לחיים אחרים, לסודות שנחשפים מפי אמה ולעצמאות אליה ייחלה מאז ילדותה.

הספר כתוב בשפה ברורה וקריאה. אין בו משום התרסה כלפי העולם החרדי אלא יותר אפשרות ללמוד על דרך חיים הנסתרת מעיני רובנו.

אינני מוצאת האשמה בספר כלפי איש. זוהי חברה סגורה ואלה שחיים בה מקבלים על עצמם סגנון חיים זה. יש מי שהסגנון מתאים לו ויש מי שפחות. גם הגברים אינם אשמים שהרי הם נולדו לעולם הזה, לחינוך הזה ולדרך החיים הזו.

כאימא וכאישה כאבתי את תלאותיה וכאביה של דבורה. חמלתי עליה לא אחת, עודדתי אותה בלבי ושמחתי, כן בהחלט שמחתי כשהיא מצאה את דרכה אל החופש.

כפי שאמרה דבורה בסוף הספר “אני שייכת לי!” וזהו אולי אחד המשפטים שכל אחד חייב לעצמו. אנחנו שייכים לעצמנו.

ספר טוב.
דבוירה עורכת מסע אישי אמיץ מחסידות סאטמר אל העולם הגדול, הפתוח, מסע שנבנה על ידה במשך שנים של זרות ובדידות בחברה מאד סגורה ונוקשה. הנחישות שלה לעמוד בזכות וברשות עצמה, האומץ להוציא את זה מהכוח אל הפועל, מעוררים הערכה ולו בגלל גילה הצעיר. דבוירה מטיבה לתאר את חייה וסיפקה את יצר הסקרנות שאורח חייהם של החרדים מעורר.
עיון בתודות בסופו של הספר הופך אותו גם לספר משמח ולו בגלל רשימת התודות הארוכה, וניכר בדבוירה, שלכל הפחות היא כעת עטופה בחום ואהבה ובעיקר בתמיכה. ובגילה הצעיר, כשהיא רק בתחילת חייה לא צריך יותר.