ביקורת ספרותית על שירים שמכבר (מהדורה מחודשת) מאת נתן אלתרמן
ספר מעולה

---

1 בספטמבר 1939 - מלחמת העולם השנייה החלה, אולם כבר חודשים רבים קודם היה ניתן להבחין, בעקבות ביטול חוזה ורסאי, סיפוח אוסטריה וההשתלטות על צ'כוסלובקיה, בטרגדיה השועטת במהירות לעולם. אולם, לא רבים הבינו בשלב הזה שהמערכה שעומדת לפתחם אינה מלחמה ככל המלחמות, על שטחים או סכסוך קונבנציונלי בין מדינות, אלא מלחמה שגובלת במאבק כמעט קמאי. אחד מהם היה נתן אלתרמן שכתב כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה את השורות הבאות: "המלחמה התלויה באויר עכשיו, אם תתחולל בגלוי או תימשך בסמוי, אינה רק מלחמה בין שני משטרים. אם יימשכו הדברים כמו שהם היום, צפויה לאנושות... מלחמה אחרת. אחד מקרבותיו העצומים והקדמונים של הטבע. מלחמה בין שתי משפחות של בעלי חיים לשליטה על הכדור" (30.3.39).

הדבר מרשים אף יותר אם נשים לב לעובדה שרק שנים ספורות קודם לכן כתב אלתרמן את השיר האנטי מלחמתי ״אל תתנו להם רובים״ שנכתב על מלחמת העולם הראשונה, על נוראותה ועל חוסר התוחלת שבה. עם כל זה, הדבר לא מנע ממנו להפנים בשלב מוקדם יחסית את השוני התהומי העומד על הפרק בין המלחמה ההיא למלחמה הממשמשת ובאה. התובנה הזו מחדדת ומעלה על נס את היות אלתרמן משורר שאינו רק משורר הטבע ויפי העולם כפי שבא לידי ביטוי ב׳כוכבים בחוץ׳, אלא משורר שניחן בתודעה היסטורית נדירה, היסטוריוסופית ממש, ובעט מושחז ורב הבעה.

[בסוגרים אציין שבביוגרפיה של אלתרמן, שהרבה מן התובנות שלי על שמחת עניים לקוחות משם, דן לאור מצביע על הדמיון שבין אלתרמן לקאמי, שכמו אלתרמן, גם הוא נטה לפציפיזם ובשנות מלחמת העולם השנייה כתב את ה'דבר' ושינה את טעמו וצידד בצורך המקודש להילחם ברע].

על הרקע הזה צריך לקרוא את מחזור השירים שמחת עניים (1941) ושירי מכות מצרים (1944) המופיעים בקובץ הזה - ׳שירים שמכבר׳. שמחת עניים היא שירה חידתית מאוד, אולי החידתית ביותר בשירתו של אלתרמן. מחזור השירים תחום באופן כללי בתוך רצף עלילתי מוגדר, שבו המספר הוא מת המשוטט בתוך העיר הנצורה והגוועת מאימת המלחמה.

הספר נפתח בשמחת העניים המתדפקת על דלתו של האיש השמח לקראתה אך היא מבשרת לו על בוא המשחית:

ותאמר השמחה: לא, כי בא משחיתך,
לא, כי בא לך יום אחרון.
לא פקדתי ביתך, לא דרכתי גיתך,
רק אלך עם נושאי הארון.

בפרק הראשון המת מבקר בביתו את אשתו, אשת נעוריו, ומנסה לגונן עליה מהעוני ומהניוול, שומע את בכיה, מקנא לה ומבקש את מחילתה. באחד השירים המת מִטלטל בין רצונו שתצטרף אליו אל קברו לבין חייה:

יום-יום אתפלל שתכלי כמו נר,
שאלי תרֻדפי בחרב,
ויום-יום בעדך על פתחים אחזר,
למען תחיי עוד ערב.

וכך ממשיך המשורר ומספר את סיפורה של הרעיה (בפרק השני), של הרֵעים שנשארו (בפרק השלישי), ושל החברה עצמה (בפרק הרביעי) בשירים אלמותיים כמו 'לאן נוליך את החרפה' ושיר 'הבוגד'. בפרק החמישי עובר המשורר לכתוב על פעולת ההתנגדות הציבורית גם זו החסרת כל סיכוי אל מול האויב המוחלט. בפרק זה מופיע השיר 'המחתרת' עם המילים המסיימות: "כי לאות כאבק ניחרת / מחכה, מחכה מחתרת", והשיר המצמרר 'תפלת נקם'. בפרק שישי כהמשך לתחושת המוות האופפת את הקיום העולמי מגיע השיר המרכזי 'קץ האב', שיר מדויק ומופלא, אפילו ארכיטיפי, המתאר את השעות האחרונות של האב:

אבל גם בשכבו נטול קול ומזור,
ובקרבך אליו, צעד צעד,
עוד נדמה לו כי הוא הנקרא לעזור
ואת המבקשת סעד

הפרק האחרון, פסגת הפואמה, מגיע אל הלילה האחרון של העיר הנצורה בו האויב נכנס ומכה את העיר עד כלות ('ליל המצור', 'נופלת העיר'), ובכל זאת האנשים מגלים עוצמה ויוצאים שורות שורות להילחם אף כי יודעים שאין תכלית ואין טעם, אולם המשורר מציב בפניהם את נוראות ההוד של המעמד, ושל התכלית שאין למעלה ממנה במלחמה כנגד הרוע המוחלט:

הוי כי לילה פנה, הוי גילה נושנה
האחים! אולי פעם לאלף שנה
יש למותנו שחר!

את 'שירי מכות מצרים' הספר השלישי של אלתרמן, הוא כתב לקראת סיום המלחמה ובו מצדיק את חורבנה של עיר האויב בעקבות חטאיו הגדולים, אולם את 'שמחת עניים' כתב אלתרמן כאשר היה נראה כי אין שום כוח שיוכל לעצור את האויב המשחית. ולמרות זאת ולמרות המוות המולך בשורות הספר, אלתרמן הוא משורר ההומניות הגדול, ובשורות הסיום שלו הוא חוזר לרעייתו-ביתו ומצהיר אגב התכתבות עם קהלת:

עוד תחיי בין אחים, בתי
עוד תראי כי יגעת לא להבל.
ולעת, על אדמת בריתי,
בנך משכב לך ימד בחבל.
לא הכל הבלים, בתי,
לא הכל הבלים והבל.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על שירים שמכבר (מהדורה מחודשת)