סטיבן פרספילד – אומן פעולה צבאית
זו אולי הכותרת המתאימה ביותר לתאר את כתיבתו העניינית, הדלה לכאורה, אך בעת ובעונה סוחפת ומעניינת. ובנוסף גם מותחת ומלאת ההפתעות. פרספילד, עוסק בכתיבה צבאית מאספקטים מגוונים. מרחב כתיבתו משתרע מאהבה ועד מוות דרך לחימה ואתוס של התקופה היוונית הקלאסית (שערי האש, ספרית מעריב, 2003, בארה"ב 1998) והתקופה ההלניסטית. וכמובן גם מלחמת העולם השניה בה עוסק ספר זה : להרוג את רומל (הוצאת אריה ניר, 2009, בארה"ב 2008). ספר נוסף שלו שתורגם הוא ממש בן תקופתנו אנו, תוך מבט מפוכח, או רומז לעתיד (אחי לנשק, אריה ניר, 2012, בארה"ב 2011).
אפילו שהות בבית חולים שדה, קצרה כמובן - ממנה בורחים לחזית ושבים לאחווה של חברי הצוות - היא זירה של מתיחות, מאבק, פעילות בלהות ביום, וכפל כפליים בלילה. חולים מובאים ונלקחים. חיילים פצועים עימם שוחחת ביום כאילו היו אחיך מבטן ולידה, נעלמים במשך הלילה. אין ספק שלפרספילד כשרון כתיבה אמיתי שהמתרגמת - נעה בן פורת - הצליחה להערות גם לעברית. למאורעות יש קצב. ותמיד הכל תכוף וחטוף ובעל משמעות.
"להרוג את רומל", היא משימתם יוצאת הדופן של "קבוצת המדבר ארוכת הטווח". יוצאת דופן בשני אפיונים: הראשון – משום שבעיקרון, יחידה זו היתה יותר יחידת מודיעין מאשר יחידה שנוצרה ללחימה (בהשוואה למשל ל SAS בפיקודו של סטרלינג). השני – משום שבאופן נדיר נכפפת יחידה למטרה כזו במהלך לחימה.
בתוך מסגרת ההיסטוריה הצבאית האמיתית של קבוצות הלחימה ארוכות הטווח (להלן קלא"ט), ההזויה בפני עצמה, טווה פרספילד עלילה מרתקת ומותחת המשלבת בתוכו סיפורים אישיים והתפתחות של הדמויות. אחוות הלוחמים, הצומחת לנגד עינינו, ותיאורים רבים של מרדף, מנוסה ומאבקים באיתני הטבע, מהווים הן את התפאורה והן את העלילה. הלוחמים המתוארים בספר גוברים על הקשיים. כפי שאכן כך היה. באמת.
ברגעי השיא של העלילה, ניצבים גיבורי הספר כשביניהם דמות נוספת בלתי נראית אך מוחשית ביותר - "אחוות הלוחמים". אותה ישות עלומה אך בה בעת גם משמעותית, היא ללא ספק, אחת מ"הדמויות" החשובות של העלילה, והיא נוכחת כאן כמו בשאר ספריו של פרספילד.
כל קורא ימצא עניין והנאה בקצב המהיר של העלילה, בתיאורים הנאמנים, שכנראה מתאימים למקור, ובמתח ההולך וגובר. החל מתקופת האוניברסיטה באנגליה, דרך המפגש עם השמרנות של חיילי השריון הבריטי, ועד לשהות והלחימה עם אחוות הלוחמים בקלא"ט. המפגש עם מטרת החיסול - רומל - התקיים לבסוף, בזירה ובתנאים מפתיעים לחלוטין. אבל לשם תצטרכו להגיע בעצמכם. בקריאה כמובן . . .
פרספילד אינו סופר סתמי. למעט העובדה שהיה חייל מארינס בעצמו תקופת מה, וגדל בבסיס צבאי, נאבק לא מעט על מנת לקיים אורח חיים עצמאי עד שזכה להצלחה ספרותית לא מבוטלת, אין הוכחות על ביוגרפיה "צבאית". ואף על פי כן ספריו נלמדים באקדמיות הצבאיות האמריקאיות והוא מהווה שופר של אתוס חיילי המושתת על "אחוות לוחמים". בתוך העלילה נמצאים קטעים בעלי משמעות עמוקה הרבה יותר ממה שאנו מצפים למצוא בספר שמתואר כספר מתח צבאי. "להרוג את רומל" מכיל הרבה יותר.
בין הדיונות של החול והמילים הרבות תוכל למצוא קטעי בעלי משמעות כמו זה:
"אתם האנגלים מסרבים לראות את עצכם כלוחמים. זה מביך אתכם משום־מה. אתם מעדיפים להתייחס אל עצמכם אל אזרחים שגוייסו בכורח הנסיבות, כאל... – מה המילה נכונה? –'חובבים'." . . . "אבל אתם, האנגלים לוחמים במלוא מובן המילה." (להרוג את רומל, עמ' 245-6)
או תאור כמו זה:
"מה אני יודע על קולי? ... בביתו בניו זילנד לא יהיה הבדל בינו לבין עשרים אנשים אחרים ... אבל כאן הוא גיבור אמיתי. ... אף שמבחינה היררכית אני מפקד הפטרול ... אין ספק שקולי נשאר עמוד השדרה שלו, הלב הפועם." (להרוג את רומל, עמ' 242).
וקטע על המנהיגות שב"אי־מנהיגות":
"... אני גם לא "מנהיג" את אנשי בשום דרך שספרי ההדרכה הצבאיים מכירים בה או ממליצם עליה. אני פשוט עמל בפרך לצידם של האחרים. אבל אנחנו פועלים כאיש אחד", (להרוג את רומל, עמ' 225).
כך יוצא שכתיבתו של פרספילד משתמעת לפנים רבות ומכילה משמעויות מגוונות ואולי אף הפוכות זו לזו. הוא משבח את המקצועיות אך גם את האלתור. הוא משבח את הלחימה עד הסוף אך גם את האבחנה שלעיתים אין טעם לחימה עד המוות. היחידה שלו מאד ממושמעת פנימה אך בפועל לא אחת היוותה קוץ בתחת לפיקוד הבכיר.
המקצועיות של גיבורי הספר היא אמיתית אך בהכרח לא החומר היבשושי של בתי ספר למיניהם, והיא מתחברת אל השלהבת המרצדת באנשים באשר הם אנשים בכל מצב. ובעיקר במצבים הקשים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
