ג'יי לי הוא נער סיני אמריקאי, יליד שיקגו. בילדותו הופיע לו על הגב, תוך כדי כאבים עזים, קעקוע ענקי של דרקון. סבתו סיפרה לו שזהו הסימן של שבט הדרקונים הצהובים, אליו משתייכים רבים מבני המשפחה, מה שאומר שג'יי יזכה בכוח וכבוד רב. ג'יי לא ממש מבין מהו השבט הזה ואילו כוחות יש לו בדיוק, והוא יוצא למסע של חיפוש עצמי, אשר מוביל אותו לעיירה לטינית על גבול מקסיקו, מוכת כנופיות ואלימות. ג'יי מגלה כי מלבד חברי כנופיות יש בעיירה גם אנשים תמימים המנסים לשרוד ולחיות בכבוד. עוד הוא מגלה, שחלק מתושבי העיירה הזו אינם בדיוק אנשים. הם אמנם נראים במבט ראשון כבני אדם, אבל למעשה הם גם חיות – ויכולים להיהפך מאדם לחיה במהירות. חלקם הופכים לחיות הקיימות בטבע, וחלקם – ליצורים מיתולוגיים כאלו ואחרים. בעיירה הזו פוגש ג'יי חברים, יוצר לעצמו אויבים, ומגלה שאכן יש לו כוחות. הוא עובר תהליך התבגרות במהלכו הוא לומד על משמעות הכוח ועל האחריות.
זהו ספרו הראשון של צ'רלס דה לינט שתורגם לעברית. מבירור קצר עולה שהוא כתב עוד מספר ספרים העוסקים באנשי החיות ומהווים חלק מאפוס רחב יריעה בנושא. הספר הנוכחי מוגדר כספרות נוער, בעוד שספרים נוספים של המחבר הנם בוגרים ו"כבדים" יותר, ובהם הספר הנוסף שתורגם לעברית – "מקום לעוף בו".
למרות הגדרתו כספר המיועד לנוער, לדעתי גם קוראים מבוגרים ייהנו ממנו. העלילה סוחפת למדי, ולמרות שהספר הנו רדוד במובנים מסוימים ולא נכנס לעומקם של דברים, הוא עדיין מצליח להעלות את עניין ההתבגרות ולמידת האחריות שבאה איתה באופן יפה. הוא גם מדגיש את בעיית כנופיות ואלימות הנוער שקיימות בחברה האמריקאית.
בתור ספר פנטסיה, הוא בסך הכול לא מחדש הרבה. טרנספורמציה של בני אדם לחיות היא לא דבר חדש. הרהוריו, לבטיו וייסוריו של הגיבור המרכזי סביב השימוש בכוחות שלו מזכירים גיבורים אחרים מספרות הקומיקס, ונראה שהכותב מודה לכך שכן הוא עצמו עושה הקבלות לעניין במהלך הספר.
בסך הכול ספר חביב למדי. קודמתי בכתיבת הביקורות קראה גם את "מקום לעוף בו", ולדעתה כדאי להתחיל עם "נער דרקון" שיכול לשמש כמבוא לספר השני, שהוא כאמור בוגר ומורכב יותר.

~התראת ספוילרים~ - ל"נער, דרקון" וגם ל"מקום לעוף בו", של אותו מחבר

בהוצאת "יניב" עשו חסד גדול עם צ'ארלס דה-לינט, כותב ותיק שמתורגם לעברית לראשונה ב"נער, דרקון": הם הוציאו קודם את הספר הזה, ספר-נוער קליל וחמוד שמספק רק הצצה קטנה לעולם אנשי-החיות של דה-לינט, ורק אחריו את "מקום לעוף בו", שהוא מורכב ובוגר בהרבה, וכבר מכניס את הקורא לעומק העולם הזה, בנפילה חופשית מסוחררת.
אני, למרבה הצער, קראתי את הספרים בסדר הפוך מסדר הוצאתם לאור, כלומר את "מקום לעוף בו" ואחריו את "נער, דרקון".
למה למרבה הצער? כי "נער, דרקון" בנוי במידה רבה על ה"וואו" שהוא מעניק לקורא, כשזה מתוודע לראשונה אל הקונספט של אנשי-החיות. (ע"ע: הבחור הזה, הוא גם דרקון! כמה מגניב! והם רואים דברים שאנשים רגילים לא רואים! ומחוברים לטבע! ומגניבים! שיואו!)
כשניגשתי לקרוא את הספר, כבר הכרתי את המציאות של דה-לינט מ"מקום לעוף בו", שהשאיר בי את אותה חוויית פליאה שמתוארת למעלה. כשמפשיטים את "נער, דרקון" מאותה תחושת "וואו", מה שנשאר הוא, ובכן, ספר נוער קליל וחמוד, על העלילה הקצת פשטנית שהיא לפעמים "תופעת לוואי" של ספרי נוער. שזה נחמד, אבל לא הרבה מעבר.
ג'יי, הגיבור של "נער, דרקון", הופך באבחה חדה מבחור קצת מבולבל, לא בטוח בעצמו, לנער מאגניב שמשוכנע ביכולותיו להציל את העיירה (ואולי אפילו לכבוש את הבחורה). כמה זה שונה מהתהליך שעוברת קרי, אחת הגיבורות של "מקום לעוף בו", כשהיא נחשפת לראשונה לאנשי-החיות. קרי נעה בין הכחשה, חוסר-אמון ובלבול עד שהיא משלימה עם דמם של השועלים והעורבים הזורם בעורקיה, ומתפתחת כדמות דרך התהליך ודרך ההכרה שהיא כזו. ג'יי, לעומת זאת, מתחיל את הסיפור כשהוא מאמין רק בקושי לסיפוריה של סבתו על דרקונים צהובים, ו"קופץ" בשלב כלשהו למדיניות "אני דרקון צהוב, כמה מגניב לי! עכשיו בואו נראה לכנופיות האלה מה זה!".
אל תבינו לא נכון - הדמות של ג'יי כן מעוררת אהדה. אפילו התעסקותו המוגזמת בנערה שהוא "נדלק" עליה - אמינה לגמרי. והסיפור עצמו בנוי בצורה מעניינת ומסקרנת, עם דמויות-משנה מוצלחות (ע"ע לופיטה, שהיא מעין גרסה מרוככת של נערות העורב מ"מקום לעוף בו", או ריטה הנחשה (נחשה? נחשית?)). העלילה סוחפת והכתיבה טובה, ואע"פ שתיארתי קצת בגיחוך את ה"מאגניבות" של הדרקונים הצהובים, הם אכן מגניבים ומרשימים למדי.
ועם זאת, הפשטנות הזו שבאין-תהליך של ג'יי כאילו טומנת בחובה איזו הצהרה של דה-לינט: זהו ספר נוער. אל תחפשו עומק-יתר, כי העיקר כאן זו העלילה, עם קורט פנטזיה בשביל הטעם.
וזה קצת בעוכריו של הספר, שמכל בחינה אחרת הוא חמוד למדי.

הערה:ביקורת זו כוללת ספויילרים
לכל אלא שאין להם כוח לקרוא את כל הביקורת, והם ממש עצלנים ורוצים לדעת מה דעתי על הספר -
אז ככה:
הוא מהמם! אדיר! נפלא! מעולה! מצויין! ועוד מליון ואחד שבחים שעולים לכם בראש :)
סיימתי את הספר בשתי שבתות בערך, כי אין לי כל כך זמן לקרוא באמצע שבוע (לצערי), והוא השאיר אותי עם טעם של עוד. כל כך התחברתי לג'יי, שבחיים - אבל בחיים - לא התחברתי ככה לדמות. והאמת? אין לי מושג אפילו למה.
בעצם, כשחושבים על זה אני כן יודע, אבל אני אשמור את זה לעצמי :)
כאילו, פרסי ג'קסון, ג'ייס, אראגורן, ועוד מלא דמויות הם ממש מגניבים, אבל ג'יי...ובכן, הוא ג'יי. הדמות שלו מגניבה בטירוף. הוא דרקון. הדמויות שם ממש ססגוניות, והתיאורים יפים להפליא.
אני חייב לציין, שהיו קטעים שלא אהבתי, וממש עיקמתי בהם את האף.
*ספויילר*
למשל, כשאל טיגרה - פלורס מת, הייתי בהלם. דבר ראשון כי הוא מת ממש מהר, ודבר שני כי מריה הרגה אותו.
לעזאזל. לדעתי הוא היה צריך לעשות איזשהו קרב דרמטי, ולא סתם שמריה תשסף לו את הגרון, ו-פוף, ייפול וימות.
או (וזה בכלל עצבן אותי), שהוא סיים את הספר, אבל השאיר עניינים לא פתורים עם ג'יי ואנה. למה?? כדי שאני ידמיין לבד מה יקרה?? ניראה לי קצת יותר קיטשיות/רומנטיקה/רגע לבד, וזה היה יכול להיות הרבה יותר מגניב.
*סוף ספויילר*
אבל ת'כלס, בספר יש הרבה קטעים שעשויים טוב. פתגמים, משפטים חכמים, ודברים שגורמים לך לתהיות ומחשבות.
מה באמת יקר בחיים? ובאיזו דרך צריך לבחור.
השפה שלו ממש קלילה, והרבה פעמים מצאתי את עצמי מחייך. חוץ מזה שהוא גם ממש מצחיק.
פשוט נהניתי, ואין לי דרך לתאר את זה חוץ מ-וואו.
אבל גדול וארוך :)

טוב אז אתמול סיימתי את הספר רציתי לכתוב את הביקורת כבר אתמול , אבל הכאב ראש הארור שלא רוצה לעבור גם עכשיו, ניצח בקרב .פרשתי לישון ממש מוקדם .

את הספר הזה קניתי בשבוע הספר האחרון , הוא שכב לו בערימת הספרים שמחכים לי לקריאה המון המון זמן .
אחרי שסיימתי את מרשעת לא הייתי בטוחה מה בא לי לקרוא .
כן כן אני יודעת שאני צריכה להתחיל את הערפילאים- אבל משום מה עדיין לא בא לי על הסדרה הזו .
אז אחרי שעברתי על כל מיני ספרים נזכרתי במה שריפר אמר לי על הספר הזה והחלטתי לקרוא אותו :)

קצת על העלילה :
ג'' הוא נער בן 17 שמגיע לעיירה שכוחת אל - הוא מוצא עבודה בתור טבח במסעדה מקומית . ומנסה להשתלב בחיים שם.
אבל לג'יי יש סוד - הוא נצר למשפחה סינית עתיקה שנושאת בתוכה את הכוח של הדרקון הצהוב שמגן על הסביבה והאנשים .

ג'י צריך לקבל על עצמו את הגורל שלו - ולהפוך למגן של העיירה ולהתמודד מול הכנופיות שיש שם, ובמקביל לנסות לנהל חיים רגילים של נער מתבגר .
אהבה ראשונה , חברות אמיצה .

עד כאן לעלילה כי אני לא רוצה לספלייר
הרעיון של הספר ממש מעניין מבחיניתי , לקחת את החיים האמיתיים - בעיית הכנופוית וקרטלי הסמים
ולערבב קצת פנטזיה ומיתולגיה .

בספר יש דגש מאוד יפה על חברות אמיתית ועל ההשלכות שלה .
עד כמה חברים יכולים לתמוך אחד בשני כקשה וכואב .

כל נושא הכנופיות מאוד כואב בארה"ב והמון אנשים נהרגים בחילופי ירי בין כנופיה אחרת לשנייה .
הנוער מעדיף להצטרף לכנופיה על מנת להיות מוגן או נחשב .
הספר ממחיש את הנושא בצורה טובה מאוד .
הלחץ שיש על הילדים להצטרף, מה קורה לאלה שמתנגדים .
איך החיים נראים בסאלמס (שכונות עוני)

הכתיבה של הספר מאוד מעניינית היא קולחת ומהירה .
הייתי רוצה שיפתחו מעט את העלילה ויתנו קצת יותר נפח .
בגלל שהכל קורה מהר יש לי מעין תחושת החמצה .

כל נושא הבני דודים בספר מאוד שעשע אותי - וממש חיכיתי לכל הרגעים העל טבעיים האלה :)

בקיצור הספר הוא טוב ונהנתי ממנו , רק חבל לי שהוא פחות מתעמק בכל הנושא של ג'י וכל מה שקורה לו .

עד לביקורת הבאה שלי אנשים ♥

קודם כל אני יפתח בזה שאם יש דבר שאני אוהב זה שספר יקח אותי למסע (אני לא אומר שזה חייב להיות מסע אפי טוגדול אבל מסע) וזה בדיוק מה שנער דרקון עושה, לוקח אותך למסע בעולם מוזר שקצת קשה להבין את כל צדדיו (הבדיוניים והאמיתיים יחדיו) אבל זה ממש לא משנה, ספר מהיר קליל וכל כך צבעוני שאתה פשוט לא יכול שלא לאהוב מיד, הגיבור שלך הוא כ"כ בסדר שאתה פשוט מטייל איתו ביחד ותוהה איתו על עולמו המוזר. נרטיבית הוא לא מחדש יותר מידי אבל הוא פשוט עובד ועובד טוב.

ספר נחמד, כתוב קליל עלילה מהנה (לחובבי הפנטזיה בגרוש) קצת ילדותי ..