ביקורת ספרותית על סוכרת נעורים : לגדול עם הסוכרת מאת משה פיליפ
ספר מעולה

---

חמש שנים חלפו מהיום ההוא, יום בו הבנתי שהכל אפשרי ושהחרדות שלי לא מחסנות אותי מרע אמיתי.
ערב שישי. בבית מחכים לנו מיותמים תיקים ארוזים לנופש המתוכנן הצפון. אנחנו לא שם. אנחנו ביקום מקביל בשניידר.

זה התחיל מסתם תלונה של רומי על צריבה בשתן שלוותה בחום גבוה. היא הייתה בת שלוש וחצי. חרדתית ומפוחדת מיהרתי איתה למוקד. אנחנו מופנים לבדיקת שתן פשוטה, שההמתנה לתוצאותיה אורכת נצח. רומי כבר מאבדת את הסבלנות. היא מסתובבת בין החדרים ואני רודפת אחריה במתח, מפחדת שתדבק במשהו. לבסוף היא מבקשת חבילת סוכריות מהמכונה האוטומטית שבפינה. אני נענית לה בתנאי שתשב לידי. היא בוחרת עטיפה ובה חמש סוכריות על מקל. ירוקה, אדומה, צהובה, לבנה, וכחולה. אנחנו יושבות על כסאות הפלסטיק האדומים שבכניסה למעבדה. היא מתלבטת במה לבחור, ורוצה לאכול את כולן. אני מתוחה מכדי להתווכח. היא אוכלת אותן בזו אחר זו, מאושרת בעליל. יש בה כל כך הרבה שמחה גלויה מהסוכריות הללו עד שממש כל מי שעובר שם מחייך אליה.
התוצאות מגיעות. אנחנו מגלים שאין שום דלקת. רק קצת גלוקוז בשתן.
"זה שום דבר," אומר הרופא.

הימים הבאים הם סיוט. אני לא מפסיקה לחשוב שאולי זה בכל זאת. אני בטוחה שאני כרגיל סתם הסטרית ולכן לא לוקחת אותה לבדיקת סוכר. רוצה לחסוך לה את הדקירה המיותרת הזו. מכיוון שאני לא מסוגלת להניח לנושא אני מייד בודקת ברשת מהם סימני סוכרת נעורים.
שלושה שבועות עוברים להם תוך עינוי מתמשך. חרדה תמידית אופפת אותי. אני כל כך חרדה שאני לא שמה לב שחרדה ברמה כזו לא אופיינית אפילו לי. אני כל כך חרדה שאיני מבחינה בכך שילדתי אינה כתמול שלשום. רק בהבלחות של שפיות אני רואה שפניה נפולות, שמשהו הולך ונהרס בה. זה מבהיל אותי ואני חרדה עוד יותר ולא עושה דבר.
המציאות מכריחה אותי לפעול. הסמפטומים מתגלים בזה אחר זה, כמו לפי הספר. אי אפשר להתכחש יותר לאמת.

אנחנו מגיעים סוף סוף למעבדה, במקום לנופש המשפחתי. בעלי חושב שהשתגעתי. כל אותו הערב אני בוהה במסך המחשב החף מתוצאות. לבסוף יש תשובה. באדום עז על גבי מסך, רחוק מאוד מהגבול העליון של הנורמה. 168 בצום. אין דרך אחרת לפרש זאת. אשר יגורתי בא לי. סוכרת.

ליבי דופק בחוזקה. ליבי מפסיק לפעום. אני אוחזת בשולחן, כאילו יציל אותי. זו לא חרדה הפעם. זו מציאות. אין לי מושג איך להתמודד עמה. זה לא יכול להיות. העולם מתמוטט. לא יתכן שקורה לה משהו רע באמת. השעה כבר מאוחרת והרופא לא נמצא. אני כל כך דואגת עד שאיני מעלה בדעתי שהמצב רע באמת ויש למהר למיון. אני מחליטה לחכות ולבוא לרופא בבוקר, ומסתפקת בלחרוד בינתיים. כאילו שאם אחרוד מספיק אשוב לחיי הקודמים.
הלילה נמשך ונמשך. אני לא יכולה לעצום עין. רומי ישנה בחוסר מנוחה. פניה מעונות. אני מעבירה יד מלטפת בשערה. אין לי שום הקלה. ובאותו הזמן ילדתי נמצאת בסכנה אמיתית. קטונים מצטברים בה והיא עלולה להיכנס בכל רגע לחמצת. עוד אין לי מושג. הגילוי שחשבתי שהוא הסוף הוא רק התחלה של חיים אחרים לגמרי.

בבוקר אנו ממהרים לרופא. כשאנו מגיעים אליו הוא כבר מחכה לנו, פניו חמורות סבר. הפעם הוא לא אומר שאלו שטויות.
"אני בדיוק מסתכל בתוצאות הבדיקות שלה שהגיעו אלי. זה לא נראה טוב ." "יש אפשרות שזה משהו אחר?" אני שואלת בתקווה מדומה. אני יודעת את התשובה.
"לא" הוא פוסק. "זה חד וחלק סוכרת."
רומי מתבוננת בנו במתח. היא שותקת.
הרופא מפנה אותנו מיידית למיון בשניידר. באחת עברנו מעולם הבריאים לזה של החולים.
אני מגיעה לדלפק הקבלה. "חשד לסוכרת," מישהי אומרת בקולי. רק חשד. חף מפשע עד שלא יוכח אחרת.
בדיקת הסוכר השניה בשניידר עומדת על 136 בצום. תקווה מדומה גואה בשנינו. לא נורא, אולי קצת גבוה, גבולי. אנחנו נשלחים החוצה לתת לרומי לאכול ולחזור למדידה נוספת. אני שולפת מתיקי שקית של דובונים ונותנת לה. רומי מחסלת אותה בחדווה, שמחה להיות שוב באויר הפתוח.
המכשיר מצפצף "high". הרופאה והאחות מחליפות מבטים. הרופאה מחליטה לחזור על הבדיקה. שוב "high". "מה זה אומר?" אני שואלת, למרות שברור שטוב לא יצא מזה. high" זה מעל 500" הרופאה עונה. היא מעבירה יד מלטפת בשערה של רומי ומביטה בי ברחמים.
אנחנו נשלחים לאישפוז.

בחדר המוקצה לנו רומי מקפצת בעליזות על המיטה. "זה מלון במקום אמירים שלא נסענו? יש פה רק מיטה קטנה בשבילי. איפה המיטה שלך ושל אבא?" התמימות שלה מכה בי בכאב. אני חורקת שיניים ומחבקת אותה. די, כבר אסור לבכות.

השעות הבאות עוברות עלי בעירפול חושים. מושגים חדשים נתכים עלי. היפו. היפר. 8-9 מדידות סוכר, ביום ובלילה. זריקות אינסולין. בדיקות אצטון בשתן. מה מותר לאכול, מה אסור. אני לומדת להזריק לה בעצמי. אני חורקת שיניים ומזריקה. אין ברירה. אני מודדת סוכר ובכל פעם עדיין מקווה שזו טעות. והפחד האיום – ילדתי עלולה בכל רגע להתעלף לפרכס ואפילו למות כשרמת הסוכר שלה יורדת, אם לא תטופל בזמן. אני לא מסוגלת לישון כמעט בכלל. מוכרחה לרוץ ולבדוק בכל רגע אם היא עדיין נושמת, כאילו היתה תינוקת בת יומה. ובכלל, השינה מפחידה אותי יותר מן הערות. בכל פעם שאני נרדמת רומי שבחלום היא ילדה בריאה. הכל כרגיל. ואז אני מתעוררת במכת כאב איומה. המציאות שלי היא חלום בלהות.

כשאני קורסת סהרורית על הכורסא שליד המיטה הקטנה הוא מופיע. "פרופסור פיליפ", מציגה אותו האחות, "ראש המרפאה האנדוקרינית וסוכרת כאן". אני פותחת עיניים בבהלה. מה הוא עושה כאן בערב שבת?
"רק באתי לראות מה שלומכם ואיך אתם מסתדרים"
אני שותקת. שנינו שותקים. "אז במה את עובדת" הוא שואל, כאילו אנחנו בשיחת סלון של ערב שבת ולא באישפוז במחלקת ילדים. "מרצה" אני עונה לקונית. "באיזה תחום?" מה הקטע שלו אני זועמת, החיים חבטו בנו בפטיש 7 קילו על הראש והוא חושב שיש לי כוח לסמולטוק הזה??? "מתמטיקה ומדעי המחשב" אני עונה בנימוס. בכל זאת פולניה. הוא קם ממקומו. "הכל יהיה בסדר, אל תדאגו. היא תהיה הילדה הכי מאוזנת. הכל יהיה בסדר." בצאתו הוא נותן לנו את הספר הזה "סוכרת נעורים: לגדול עם הסוכרת". "תנסו לקרוא אותו עד להדרכה ביום ראשון, טוב אתם נראים לי כאלה שממילא יקראו כל חומר אפשרי ומייד." הוא קובע ויוצא.

בצהרי יום ראשון אנחנו כבר ותיקים בעסק. מסתבר שכל מה שצריך לעשות כל היום זה לחשב פחמימות. בלחשב אנחנו טובים. פרופסור פיליפ צדק.

כשהוא חולף במסדרון ורואה אותנו הוא מחייך לקטנה ומחבק את בעלי. "סוף סוף אני רואה אצל האבא חיוך"


חמש שנים כבר עברו מאז. אנחנו עדיין מגיעים לשניידר. זה הבית השני שלנו. מרפאה שבה גם הרופאים וגם האחיות פשוט מקסימים ומקצועיים. ככה זה כשראש המכון בא לעודד בערב שבת. עברנו כל כך הרבה ברכבת ההרים המטורפת של הסוכרת. חמש שנים ללא שנת לילה אחת שלמה.
"אולי תחגגו הפעם יומולדת לסוכרת" הציעה הרופאה בביקור האחרון.
"אבל אני שונאת את הסוכרת" אמרה רומי.
"אז דווקא בגלל זה. תראי לה בהפוכה"
אהבתי. ביום חמישי נחגוג בפעם הראשונה יומולדת לסוכרת. עם עוגה וחטיפים והרבה אינסולין.
זה לא היה קל ולא יהיה קל, אבל ניצחנו אותה. אפשר לחיות איתה ולהיות מאושרים, וזה מה שהספר הזה בא לומר. תהיו מוכנים, תדעו מה קורה בגופכם, ותחיו עם זה בשמחה.

.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על סוכרת נעורים : לגדול עם הסוכרת