אנחנו אף פעם לא באמת נוגעים אחד בשני. האלקטרונים שלנו דוחים אחד את השני בצורה כזאת שאין באמת מגע בין החלקיקים. המוח שלנו מפרש את זה כמגע, אנחנו מרגישים את זה, אבל בפועל תמיד נשאר מרווח, גם אם הוא קטן כל כך שרובינו לא מצליחים אפילו לדמיין אותו. באותה מידה, אנחנו אף פעם לא נוכל לחדור לנפש של אדם אחר. עם כל ההזדהות, האמפתיה ואפילו האהבה אנחנו אף פעם לא יכולים באמת להרגיש את מה שהוא מרגיש. ואף אחד אחר לא יכול להרגיש אותנו. זה מה שיוצר את הבדידות הנצחית שלנו.
משפחת בואנדיה בספר מורכבת מהרבה דמויות כאלה, כל אחת והעולם הפנימי והייחודי שלה. לכל דמות דרך משלה לנסות להתמודד עם הבדידות הזאת: עיסוק בפוליטיקה, מלחמות, אהבה, תשוקה, גידול ילדים, אומנות, אמנות, לימוד. כל אחד פועל בדרך אחת או משלב בין הדרכים. כל הדרכים שונות זו מזו וזהות זו לזו בעת ובעונה אחת. הכל נע במעגל ומגיע לסוף הבלתי נמנע שהיה ידוע מראש. ובכל זאת, כולם מנסים.

הציניות נוטפת מכל משפט בספר הזה וזולגת בין האצבעות של הקורא. אין רעיון שהספר לא לועג לו: גזענות, לאומנות, ליברליזם, מדע, דת, אמנות, סוציאליזם, קפיטליזם, קדמה וסתם שטחיות בנאלית. החלק הראשון של הספר לועג לכולם יחד באותה מידה. כל אחד יכול למצוא את עצמו באחת הדמויות הנלעגות בחלק הראשון.
החלק השני היה קשה ולא נוח לקריאה. ההפניות לנספחים והערות גורמים לקורא לחזור קדימה ואחורה עד שהוא מתבלבל, או שאולי זאת המטרה. הוא גורם לשעמום, שאננות. עוד ידיעה בעיתון, עוד כתבה, עוד פרוטוקול של ועידה בינלאומית כלשהי... איפה העלילה? איפה המלחמה?
**זהירות, ספוילר** החלק השלישי הוא מה שגרם לי, בסוף, לתת לספר 5 כוכבים, רק על האגרוף בבטן שקיבלתי ממנו. פתאום ביום בהיר אחד הסלמנדרות מופיעות. הן יוצאות ממחילות שחפרו במשך שנים מתחת לערים, מחילות שממוטטות את המדינות אחת אחרי השנייה. הן, הזרות, שהובאו לעולם המערבי כחלק מכיבושיו כדי להוות כוח עבודה זול, אבל תמיד הוגלו לשכונות התת- ימיות ואף פעם לא השתלבו או רצו להשתלב בו מתרבות והן צריכות יותר מקום. זה הכל. ארה"ב מותקפת ראשונה, אבל מכחישה כדי לא לגרום לפאניקה. אחריה סין, אבל למי אכפת אם מיליון סינים נהרגו? (ציטוט מהספר), ואז מגיע תורה של בריטניה. והיא לא מוותרת. היא נלחמת בהם לבדה. היא זועקת לעזרה מהעולם, אבל במקום זה סופגת ביקורת כי החוק הבינלאומי לא מאפשר פגיעה בבע"ח, כי לסלמנדרות יש חשיבות כלכלית, כי אין מספיק הוכחות משפטיות שהן אשמות ועוד... נגררת מועדה לכינוס בזמן שעריה קורסות עד שבסוף לא נשאר ממנה כלום. ואחריה צרפת, גרמניה, רוסיה, ברזיל ועוד...
הספר הזה נכתב בין 2 מלחמות העולם. הסופר נפטר ב-1938, קצת אחרי שראה את צ'כוסלובקיה מופקרת לידי הנאצים משיקולים פוליטיים.
לא נראה לי שאני צריכה להסביר למה הספר הזה זעזע אותי כל כך בתקופה זו...

ניסיתי להבין מה הבעיה שלי עם הספר הזה? למה אני לא יכולה להגדיר אותו כ"ספר טוב"? אולי כי הרגשתי שהכותב מתאמץ מאוד ליצור כאן ספר גאוני, אפילו מתאמץ מדי. זה לא בא לו באופן טבעי. אולי המאמץ הזה יצר את כל החורים במציאות הבדויה שהוא יצר, הזין את כל הסתירות הפנימיות. אולי כי כמה מהנושאים שהספר עוסק בו קשורים לתחומים שאני עוסקת ומתעניינת בהם ומצאתי יותר מדי טעויות. אולי כי הוא לא הצליח להציג את סיימון בצורה שתעורר הזדהות, שתגרום לי להרגיש כאילו אני זאת שהתעוררה במציאות הלא מציאותית הזאת. הנושא מעניין עצמו מאוד. הסופר פשוט לא הצליח לקחת אותו מספיק רחוק, ללטש אותו מספיק ולחקור אותו מספיק מסביב. זה מה שמפריע לספר באמת לשאוב את הקורא פנימה. אז הספר עצמו מעניין מאוד ואפילו מצאתי את עצמי ממליצה לכמה אנשים לקרוא אותו, אבל קשה לי לקרוא לו ספר טוב.