התחשק לי לכתוב משהו קטנטן.
נתחיל מזה שזה הספר האהוב עלי מכל השלושה. והעטיפה שלו גם הכי יפה לדעתי.
עצבן אותי ברמות שהיו לה מלא שמות, ולכל מקום שהיא הלכה היא השתמשה בשם אחר.
זה בלבל אותי ממש.
הקטע של הספויילרס
אני באופן כלשהו ממש שמחה שבן גנב מכונית וברח. מההתחלה אולי אהבתי את הדמות שלו, אבל הקטע שהנער החתיך והנערה הגיבורה יתאהבו ויהיו בזוגיות כנגד כל הסיכויים הוא סחוט, צפוי, מתיש, משעמם, קיטשי ודיי מיותר לדעתי.
וגם בלי קשר לכל ה"מחמאות" שכתבתי עכשיו, אני ממש ממש מ-מ-ש אהבתי את הדמות של איידן. זה היה מפתיע, בגלל שבספר הראשון הוא הופיע פעמיים בתור האיש שהוא ידיד של בן הדוד של החבר של האחות הגדולה, והתפקיד שלו היה שלקיילה יהיה על מי להוציא עצבים (אני אוהבת את השם הזה, זה גם השם שמופיע על הכריחה, והשם שהיא קוראת לעצמה בגוף שלישי, ריילי, ריין ולוסי שמות נוספים ומיותרים.)
אבל אז איידן חוזר באמצע הספר השני אחרי המון זמן (לפי קו העלילה) שהוא לא הופיע, ומספר לקיילה שלמרות שהיא כמעט הרגה אותו בספר הקודם, בן חיי ונושם. ואז קיילה ואיידן מתראים הרבה יותר, והקשר ביניהם נהיה חזק יותר. גם אם היא קלטה שהוא מאוהב בה רק בסוף הספר האחרון, זה נראה כאילו הם לגמרי שניהם מאוהבים אחד בשני.
אהבתי את הדמות שלו בגלל שהוא היה חמוד, בהתחלה הוא היה מעצבן וסתם מיותר ואז גילו אצלו צד עמוק יותר, בערך מהקטע בעמוד השני של "אל קו ההתחלה" שהם עשו את עצמם מתחבקים כדי שהסקדרים לא יחשדו, בתחלתי לשפפ ביניהם. חלקית. בהתחלה לא, לקראת הסוף כן.
חזרתי על עצמי כמה פעמים.
הקטע הוא שסיימתי את הספר בשעה ארבע לפנות בוקר 27/12/16, היום, והוא עדיין טרי אצלי. ברגע שאיידן הודה באופן רשמי שהוא מאוהב בקיילה, הייתי כולי בהיי. ואז הם התנשקו, ועצרתי את עצמי בכוח לא לצרוח את חיי, כי זה היה אמצע הלילה וכבר כיבו לי את האור וכולם הלכו לישון וקראתי עם פנס .-.
הנקודה שלי היא שממש לא אהבתי את הדמות של בן וממש שמחתי שבסוף היא הייתה עם איידן.
למרות שלא הבנתי את הקטע, היא אמרה שאחרי שהיא וויתרה על איידן והלכה לבן, ואז בן בגד בה, היא לא יכלה לחזור אחורה והעניין עם איידן נגמר, אבל אז אחרי כמה שורות הם היו ביחד.
ממש אהבתי את סקאי. בא לי כלבה כזאת.
סוף פסוק.
סוף חפירה.
מי שקרא את זה מלך ^
