ביקורת ספרותית על יום האפס - ג'ון פולר #1 מאת דיוויד באלדאצ'י
ספר בסדר

---

יום שישי.
אני הרבה מאוד חולה. וזה הזמן, כאמור, לספרים שאינם מצריכים מחשבה מעמיקה. אז התחלתי לקרוא את הספר הזה, שהאיש שלי בבית קרא לו "ריצ'ר לעניים". אני גם קצת מוטרדת, כי מוקדם יותר בבוקר קיבלתי הודעה על שני חבר'ה שיצאו הביתה, אבל לא הגיעו עדיין.

ג'ון פולר. חוקר צבאי עטור מדליות, נשלח למחוז דרייק העלוב והשכוח בוירג'יניה המערבית, למשימת חקירת רצח חשובה. או שלא. זה מה שמבררים במהלך הספר. כי אם הוא נשלח כל כך בדחיפות, היא בוודאי חשובה. אבל אם היא כל כך חשובה, למה הוא נשלח לבד?
זה נכון שבגובה מאה ותשעים (ושנים וחצי) סנטימטר, ומשקל מאה וחמישה קילוגרם, יש לו יתרונות פיזיים רבים, בעיקר כשמחבר הספר טורח לספק לו יריבים נמוכים ממנו, וגם לציין בפירוט את הגובה של כל אחד ואחד מהם. הסטטיסטיקה אומרת שכל המשתתפים בספר גובהם מעל מטר ושמונים, חוץ מכמה יוצאי דופן ראויים לציון. פולר גם נוטה לעבוד סולו, חושב עצמאית, לא נמנע מחיכוך בגבוהים ממנו בדרגה, ויודע הכל, על כל דבר, הוא רק לא טורח לשתף תמיד את הקוראים שלו, כדי שבכל זאת יהיה כאן מתח. אם התיאור מזכיר למישהו דמות ספרותית אחרת, הדימיון על אחריותו בלבד.
טוב, לא. סתם. כבר אמרתי.
ריצ'ר לעניים.

עוברות השעות, וכוסות התה, והטישויים, והעמודים בספר. עם התגברות צלילי ההתראה מהמכשירים השונים, תחושת ההטרדה הולכת וגוברת על תחושת הצינון, ולבסוף, בחסות האתר המצויין של סוכנות הידיעות הפלסטינית, היא הופכת להיות דאגה אמיתית. ואז בין רפרוש לרפרוש אני הולכת ונמלטת אל עמודי הספר. ההתחלה מפחידה מאוד. אלמונים רצחו משפחה שלמה. הורים, ושני ילדים. האב קצין בצבא, וזה התפקיד של פולר בעניין. חוץ מזה יש כאן עניין למשטרה המקומית ובראשה סם קול, סמנתה בשבילכם. הגובה שלה, אם מאוד רציתם לדעת, הוא דווקא מטר ושישים. פולר העשוי ללא חת, מעיר את השוטרת המקומית, סוחב אותה לזירת הפשע. שם הם מגלים גופות נוספות. מאוחר יותר אנשים בעיירה מתעצבנים מהנוכחות של פולר, והוא בתמורה שובר אפים, ידיים, וכל מה שאפשר, אבל גם מציל את החיים של בעלת המוטל שלו. הכל כתוב טוב, זורם, קליל. חוץ ממאפיין כתיבה אחד שעלה לי על העצבים.
שורת מחץ מחוץ לפסקה.
בשתי שורות נפרדות.

פעם אחת, בסדר, פעמיים, גם אפשרי. אבל לכל אורך הספר, מדי כמה פסקאות מגיע צמד המחץ הזה, וקוטע את הקריאה, בצורה מעצבנת ומרגיזה. חוץ מזה, זורם וקליל, כמו שאמרתי לא מצריך הרבה הפעלה של הראש, בעיקר למי שכבר קרא את "61 שעות", כולל החלקים הלא ייאמנו שלו. לו הייתי לי צ'יילד הייתי מחפשת דרך לנקום בבאלדאצ'י על העתקה חסרת בושה. משהו כמו לקרוא בספר הבא שלי דמות על שמו. אה, כן. צ'יילד באמת עשה את זה. עכשיו אני גם מבינה למה. בסופו של דבר טוב שהגיעה השבת. נתנה מנוחה לכל ערוצי החדשות, וההתראות המלחיצות, ולכל הספקולציות. ככה יכולתי לעבור ביעף על כל 445 העמודים בספר. "הוא יחזור לצבא ויחזור למלא את חובותיו ולתפוס אנשים שעשו דברים רעים". מישהו מוכן להביא את פולר לכאן? הוא כבר מכיר את המזרח התיכון. הוא מוכן לשחרר בשבילנו את נפתלי, את גיל-עד, ואת אייל?

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על יום האפס - ג'ון פולר #1