ביקורת ספרותית על גבעת האיריסים השחורים מאת יצחק נוי
ספר מעולה

---

נקלעתי לספר כשעיינתי בהנחיות ושאלות מכוונות לתלמידי תיכון על קטע מן הספר שבו סוזי מהמעברה מופיעה בכיתה וטורפת את עולם הערכים של הנוכחים , כולל המורה הקשוח. ( לא להתבלבל, עולם ערכים).
הלכתי לספריה ושם נתקלתי בתגובה: "אבל זה ספר לנוער".
התגובה שלי , מבלי שקראתי את הספר, היתה.." יופי, בעירנו, אם מישהו עובר את גיל 18 הוא חייב ברישיון לקרוא ספרים לקטינים".
התברר כי התגובה של הספרנית ,היתה תמיהה על הרצון שלי לקרוא ספר מגיל זה, שאינה שכיחה במחוזותינו.
מין סיווג גיל קורא -ספר.
אחרי הקריאה הבנתי כי אולי אני מחמיץ עולם שההסתכלות עליו כבוגר, שונה ומשלימה.

לא התאכזבתי: הספר הוא חוויה שמציבה אנדרטה לתקופה. ואולי צריך לחזור ולקרוא ג'אנר ספרות ילדים ונוער כשהוא איכותי. לא להתבייש.
הסיפר מתייחס ומביא קבוצה מרוכזת של נושאים:
- המעברות.
- הגזענות העדתית.
- המיפלגתיות (מפאי- מפם ולא חלילה כל מיני מפלגות אחרות).
- מגפת הפוליו וזאת בטרם גילוי החיסון של פרופסור סאלק (זוכרים??)
- הצנע והשוק השחור על צרכניו ודרכי הזנתו.
- הריבוד בכיתה , תחרות ומנהיגות.
- שורשי העלבון העדתי.
- הכי חשוב בעקבות הסעיף לעיל: שורשי הפיתרון.
- ולבסוף כוחה של הנקמה, רודנות גם במיקרו קוסמוס כמו מושב נטעים ובית הספר.

הכתיבה יפה, תמציתית,והותירה אותי ברושם אדיר: הדמויות מתוארות במידות הנכונות, אין בהן התחנפות לקורא ,אפילו לקורא הצעיר. קצב נפלא ודינמיות של עלילה. היא מביאה את ניחוח הפרדסים של שנות החמישים,את ההליכה חסרת הדאגה לבית הספר, משחקי הילדים ועוד ועוד.

כמה מסקנות עולות מהספר.
היום באים בטענות לכותבים או הטוענים לעוול בקיפוח החברתי, "מה אתם רוצים גם אנחנו כשעלינו ארצה, היו ביצות, היה לנו קשה, נלחמנו ל מקום עבודה וכו וכו".
על האשמה זאת יצחק נוי אומר שהיא מצג שוא .
בשם השיוויון, הוותיקים הרחיבו את יכולותיהם. אמנם, תופעה זאת היתה מוכר לעולים (כאן מדובר בעולים ממרקש).
גם בארץ מוצאם היו הבדלים מעמדיים וסוציאלים עצומים. אבל הפגיעה הקשה ביותר היא, חוסר האמון וביטול כמעט מלא של ערכים של העולים על ידי האוכלוסיה הותיקה.
את גידול הפול ליד הבית במעברה, מבטל המספר בספר כדבר פרימיטיבי. הרי הם יכלו לגדל תפוחי אדמהI!! .
עד שאגרונום (מהנדס עגבניות), מסביר כי הערך התזונתי של פול גבוה מתפוחי אדמה ורק העולים מאירופה, הם שדחפו את תפוחי האדמה מתוך יהירות מלווה בבורות והשענות על המוכר.
תושבי הכפר הוותיקים אינם מאמינים כי מישהו מהעולים היה מכונאי מדופלם, או משחזר רהיטים עתיקיםבמרקש.
אותה התנשאות פוגענית היתה גם בזה שלא טרחו להבדיל בין מרקש למרוקו ( הלא בעינינו זה אותו הדבר?)
הם גם לועגים לסולם הערכים של העולים בסצינה מרשימה:
רוכל שמכר ממתקים בהקפה , נפטר ואין לו יורשים.
נשאלה השאלה בקרב הילדים מה לעשות עם החובות אליו.
ילדי המעברה הציעו לקנות נרות נשמה לעילוי רוחו של המת ולפייס אותו שלא תזיק.
הוותיקים מציעים לתרום לקרן קיימת כי היא גואלת הארץ.
מתפתח דיון לעגני כלפי בני המעברה. ולבסוף מתקבלת פשרה מסויימת.
ילד מעברה בשם שלום אומר :"אני לא אתרום לנרות נשמה ולא לקרן קיימת, כי שניהם גוזלים אותנו", הוא מצביע על מכוניות הפאר, הנסיעות באונית בתנאים נוחים מאוד של אנשי קרן קיימת. ועוד.
אני חושב כי הנושא מוכר היום ביתר שאת, קרן קיימת כבר נכנסה לחדשות בנושאים אלו, היא לא המציאה את הנהנתנות רק עכשיו.
כדאי לקרוא ספר זה מחדש ולוא רק להביט בניואנסים. ולראות כי סדנא דארעא חד הוא, גם במרחב וזמן.
יש קטע אחר שבו , משה, אחיה של סוזי משוחח עם יפתח בן המושב הותיק.
משה מוציא את הסכין ואומר" אני מרוקאי סכין".
אומר לו יפתח: "זה לא סכין, אלא אולר"
שואל אותו משה "אז למה קוראים לי "מרוקאי סכין" ולא "מרוקאי אולר?".
עונה לו יפתח: "כי נוח לך עם ההגדרה".בהמשך מובן כי זו דרך מוצא כדי להתקיים ולהתבטא.

ממליץ לחזור לספרים כאלו שהם ספרים ללא גיל.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על גבעת האיריסים השחורים