ביקורת ספרותית על כשהכריש ישן מאת מילנה אגוס
ספר טוב

---

אני אוהב את הגרוטסקי, את המופרע, את המוקצן. הרי קל לקרוא ספר שמספר על מישהו שדומה אלינו מאוד, גילו כך וכך, חייו כך וכך, והכלאדם הזה מעורר הזדהות בשנייה אחת. אחר-כך, כשיקרו לו כך וכך דברים, נגיד, 'אוי, זה בדיוק כך. איזה קטע!' ונתעצב קצת (או נצחק, או גם זה גם זה). אבל לא נזדעזע. ומה הוא הזעזוע הזה? זעזוע של רעידת אדמה, של לוחות טקטוניים שמכים האחד בשני אצלנו, בפנים. ולכן אני אוהב את הגרוטסקי, את המופרע, את המוקצן – רק כשהאדם שאנחנו קוראים עליו הוא לא כלאדם ושונה מאתנו כל-כך ורחוק מאתנו כל-כך וקורים לו דברים אחרים כל-כך ולא מוכרים כל-כך, והנה, אנחנו אומרים בכל-זאת, 'אוי לא, זה בדיוק כך!', רק כשהבדיוני ביותר מתגלה ברגע אחד מפתיע כריאליסטי ביותר – מגיע הזעזוע (וכאן, הלוחות הטקטוניים וכו').

מי שלא קרא את 'מחלת האבנים', ספרה הראשון שתורגם לעברית (והשני שפרסמה, אחרי 'כשהכריש ישן'), שיפסיק פה וילך לקרוא אותו, זה ידרוש ממנו לא יותר מארבע שעות. אני ממתין. יופי.

כמיטב המסורת של הספרות האיטלקית גם הספר הזה מדבר על משפחה מופרעת (מסתבר שגם לאיטלקים, כמו לישראלים של השנים האחרונות, יש קיבעון למשפחות לא מתפקדות), הפעם משפחה מסרדיניה. כמעט ואין שמות, רק כינויי-מעמד. אבא, אמא, אחי, דודה, סבא. המספרת היא הבת הבכורה, התיכוניסטית. בזמן שאמה מתמודדת עם דכאונות; אביה נע בין מסעות הומניטריים מסביב לגלובוס, נוכח לפעמים ובעיקר נפקד; אחיה מסתגר בחדרו ומנגן בפסנתר; ודודתה מחפשת גבר ראוי – בין כל אלה ובסתר מנהלת המספרת רומן סאדו-מזוכסטי עם גבר נשוי.

הייתה נקודה בזמן הקריאה שהספר הקרוע הזה נשק ל'חירות' של פראנזן. מי שקרא בוודאי זוכר את מסלול הנדידה של הסבכון הכחול (סוג של ציפור בסכנת הכחדה), מסלול נדידה שהציפור לא מסוגלת לסטות ממנו על אף שהדבקות בו מסכנת את חייה. כבר פראנזן השווה את בני האדם לציפור הזאת בחוסר יכולתנו להשתחרר מהרגלינו, מהסורגים שאנחנו מתעקשים להישאר מאחוריהם. 'כשהכריש ישן' מדבר, למעשה, על אותו עניין בדיוק. על הרגע בו אנחנו מצליחים לברוח מהכלוב (או לחילופין, לחיות בתוכו מבחירה חופשית). אבל הזעזוע לא הגיע מהקרנבל הסרדי-משפחתי הזה, אלא דווקא מהסצנות הסאדו-מזוכסיטיות. לא קראתי ולו גוון אחד של אפור, ובכל זאת אני בטוח שאין בנמצא סצנות כואבות כמו אלה, ולא בגלל הפיזיות שלהן אלא בגלל כל מה ששוכן מתחת ומניע את המהלכים האלה. וכמובן יש את העיסוק באהבה, או יותר נכון, העיסוק ברצון להיות נאהבים, עניין שמתחרז בכל עניין פה מבלי להעלות את רמת הסוכר (בכלל, סנטימנטליות לא תמצאו פה).

הכתיבה של אגוס קרנבלית והתרגום קולח. הסיפור נע בשטף, מעצב אל שמחה, מכאב ולאין-תחושה. רכבת הרים שכזו שנעה בלופים בין ז'אנרים ובין סגנונות ומסתיימת מהר מהצפוי. רוצה לומר - אין הרבה סיבות להחמיץ ואני אסיים פה כי עוד מילה אחת והסקירה תהיה יותר ארוכה מהספר עצמו (ואוי לטרחנות). חוצמזה, אם לא תאהבו את הספר תמיד תוכלו למסגר את הכריכה. win-win, מה שנקרא.

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על כשהכריש ישן