ההתחלה זרמה מאוד יש רגעים חזקים של אמת. אהבתי מאוד את הפערין בין שיחות החולין הבנאליות הצפויות מול קולות האמת הפנימית של הדמויות. אבל החפירה ניצחה אותי לא היה מעניין יותר ובעמוד 350 כבר עצרתי וקפצתי לסוף.

קראתי את הספר לפני המון שנים, כשיצא לאור.
כל כך אהבתי אותו אז, והנה פתאום הוא הציץ אלי מהספרייה הביתית שלי,
והתחשק לי לקרוא אותו שוב.
כמה נהנתי! נכון שהוא מלא בחפירות של חיבוטי נפש והרהורים,
אבל עדיין- הוא מעולה ואופטימי וממש מומלץ.
מבחן שמירה בספרייה הביתית - ברור שהוא יחזור למקומו בספריה.
מבחן השאלתו לאמי וחמותי- אין סיכוי. הן לא יעריכו את החפירות :)

בספר "תאונות" לא קורה יותר מידי, אבל זה ממש לא משנה.
במהלך הקריאה סיפרתי עליו לחברים ולמשפחה, וכולם שאלו אותי "על מה הספר?", ווואללה, זה לא שהוא לא על כלום - יש סופר, ויש סופרת, ויש ילדה, ויש עיסוק בהורים מזדקנים ובהתבגרות פיזית ונפשית וביתמות ובבדידות ובזוגיות, אבל העלילה היא משנית ומשמשת קרקע לדיון בנושאים האלה.
אהבתי מאד את התיאורים ואת המחשבות, אהבתי את הקצב, היו כמה משפטים שנגעו בליבי ועוררו בי מחשבה.
פחות אהבתי את הדמויות, מיונתן ממש סלדתי, עם שירה הייתי סבבה כל עוד הייתי במחשבות שלה, כשהיא התחילה לדבר בדיאלוגים אהבתי אותה פחות ופחות, ואולי היחידה שאהבתי היא דנה. אחד הדברים שאהבתי בטיפול בילדה הוא המחשבות שלה, שהן מורכבות ועמוקות ולא משוטחות. אני זוכרת את עצמי בגיל הזה, והמחשבות שלי לא היו מטומטמות כמו שבד"כ מתוארות מחשבות של בני נוער צעירים, לפחות בחוויה הפנימית שלי. ושמחתי שדנה קיבלה טיפול מכובד.
הספר בהחלט יכול להיות קצר יותר, ונדמה שהוא נגמר באופן כמעט שרירותי במהלך העלילה - יכול היה גם להמשיך או להיפסק מוקדם יותר. לקראת הסוף כבר חשתי מיצוי וחוסר סבלנות, אבל כאמור הוא עוסק בנושאים מאד מעניינים ברגישות ובמורכבות, ונהניתי מהקריאה.
בונוס - לקרוא על שנות ה-90 בימינו, ועוד על אנשים שתופסים את עצמם כמתקדמים וטרנדיים בשנות ה-90, עם המון דיסקטים וטלפונים קוויים ולימונדות בבתי קפה, זה נורא כיף :)

סיפור אמיתי על עיר אמיתית עם אנשים אמיתיים. מי שמכיר את תל אביב מאד קל לו להזדהות עם המקומות המתוארים, הרחובות, הדירות החנויות. הסיפור והדמויות משקפים חיים של רבים מאיתנו. אין דרמות, יש צרות קטנות ומציקות יש שמחות קטנות ונעימות בקיצור ספר מהחיים.

זה אחד הספרים הישראלים שאני הכי אוהבת.
בדרך כלל אני מחפשת בספר שלושה דברים: עלילה מעניינת, כתיבה איכותית ואמינות (גם אם זה ספר פנטזיה. אמינות זו התחושה שלא עבדו עליי ו"מרחו" אותי עם סוף לא קשור, לא הגיוני או בכלל כשיש פרטים שלא מתחברים לתמונה הכללית).
קשה למצוא הרבה ספרים כאלה, ורוב אלה שמצאתי עד היום - מתורגמים.
בספר הזה, למרות שבסעיף העלילה, הוא דומה להרבה ספרים ישראליים, הכתיבה מצוינת והופכת את הספר הזה למאוד מהנה לקריאה.
ועל כך הערכתי לסופרת.

קשה להתחבר אליו ישר, צריך לתת זמן לסיפורים השונים לשקוע, אהבתי את האינדיווידואליות של הדמויות ואת האופן שהוצגו מאווייהם ורצונותיהם.כדאי לתת לספר הזה צ'אנס.

אני בדרך כלל משתדלת שלא לכתוב ביקורות שליליות משתי סיבות פשוטות:
האחת, אני מאמינה בחיוביות. ישנם מספיק ספרים טובים שלא לומר מעולים להמליץ עליהם, אז למה להתרכז בשלילי?
השניה, ספרים גרועים אני פשוט לא מסיימת. אני בד"כ נוטשת אותם עוד בהתחלה ללא שום נקיפות מצפון.

במקרה של הספר הזה - התמדתי, חרקתי שיניים מתוך ציפיה נואשת שבכל זאת יקרה הנס ותגיע נקודת המפנה שתצדיק את המאמץ, אולם התבדיתי.

קראתי עד הסוף ולו בשל כך אני מרשה לעצמי להביע את דעתי הגלויה ללא רחם ולהזהיר משוטטות חסרת תכלית בין דפיו. אם להשתמש בדימוי הרלוונטי לעולם התעבורה ושיש בו זיקה לשם הספר, אצטט את השורה האלמותית של "נושאי המגבעת" – "מה הטעם בכבישים ללא מוצא?". ובמקרה זה, מה הטעם בקריאה (דגש) ללא מוצא?

בשורה התחתונה – חבל על הזמן ולא במובן הטוב של הביטוי.

הספר עמוס דברים בנאלים כמו עישון סיגריות ושתיית קפה. העלילה צפויה מראש. יש כמה דימויים יפים בספר, לקרוא רק אם אין משהו אחר בנמצא.

קראתי את הספר לפני כמה שנים, אני זוכרת שמאוד אהבתי, התיאורים שלה היו מדוייקים ויפים, סיפור שנוגע לצערי בלב כולנו.

מי שחווה אסון יזדהה , יבכה וימשיך לקרוא.