ביקורת ספרותית על וידוא הריגה מאת וינס פלין
ספר טוב

---

"אני בלחץ, את בלחץ, אבל אני בספק אם הלחץ שלנו ניתן להשוואה ללחץ שנובע מפעולה לבד, לעתים קרובות מאחורי קווי האויב, של ציד אנשים וחיסולם." (עמוד 11)

הספר "וידוא הריגה" מאת וינס פלין, הינו הספר ה-12 בסדרת הספרים אודות הסוכן החשאי והמתנקש מיטש ראפ, אולם הוא הספר השני מבחינה עלילתית. פלין נולד במיניאפוליס בשנת 1966. הוא סיים את האקדמיה על שם סנט תומאס בשנת 1985 ואת האוניברסיטה על שם סנט תומאס, במגמת כלכלה. בשנת 1990 עזב את עבודתו מתוך רצון להיות טייס בחיל הנחתים האמריקני. שבוע לפני תחילת הקורס, הוא קבל הודעה שמועמדותו נדחית, משום שבצעירותו סבל מהתקפי אפילפסיה. לאחר שנתיים הוא הגיע לכלל החלטה נועזת, לעזוב את עבודתו ולהתמסר לכתיבה. הוא עבר לקולורדו. לאחר חמש שנות עבודה ויותר משישים מכתבי סירוב שקבל מהוצאות ספרים שונות, הוציא את ספרו הראשון באופן עצמאי ומאז כיכב בראש ברשימת רבי המכר של ה"ניו-יורק טיימס". הוא התפרסם בזכות התיאורים והאזהרות המתמידים שבספריו, כנגד הטרור של האסלאם הפונדמנטליסטי. פלין נחשב לסופר פופולרי בקרב החוג הפוליטי והחברתי של העיר וושינגטון, ובין אוהדיו נמנים הנשיאים לשעבר ביל קלינטון וג'ורג' ו. בוש. הוא ידוע בקרב קהילת המודיעין כסופר שתיאוריו ריאליסטים, וספרו "הצופן וושינגטון" עוכב פרק זמן על ידי הפנטגון ואושר לפרסום רק אחרי בדיקה ביטחונית. ע"פ פרסום של הוצאת כנרת זמורה ביתן ספריו של פלין נלמדים בקורסי ההכנה של ה- CIA (הצהרה שבאופן אישי קשה לי להאמין לה). פלין שמש כיועץ לסדרת הטלוויזיה 24, מהעונה החמישית ואילך. הוא הלך לעולמו בשנת 2013, לאחר מאבק ארוך בסרטן הערמונית. הוא פרסם ארבע עשר ספרים, אשר שלושה מהם הופיעו בתרגום עברי.

גיבור ספרו של פלין הוא מיטש ראפ, איש ה-CIA. ראפ, יליד מדינת וירג'יניה, היה סטודנט באוניברסיטת סירקיוז. בעת לימודיו שיחק בנבחרת הלאקרוס של האוניברסיטה. הוא ניהל במערכת יחסים רומנטית עם סטודנטית בשם מרי, אשר נהרגה בשנת 1988 כאשר מחבלים שנשלחו על ידי המודיעין הלובי פוצצו את טיסה 103 של פאן אמריקן, במה שהפך להיות כ"אסון לוקרבי". בעקבות זאת בחר ראפ לנטוש את לימודיו ולהתגייס לסוכנות הביון המרכזית, שם התנדב לפרויקט חדש וסודי: "צוות אוריון היה יחידה קטנה וחשאית, שבכוונה גובשה מחוץ ללנגלי בתכלית המוצהרת לצוד טרוריסטים."(עמוד 99) את הצוות ניהלה ד"ר איירין קנדי. במהלך כשנה הוכשר ראפ על ידי סטן הרלי, סוכן חשאי ותיק ומיומן, בשימוש בנשק קל, קרב מגע, טקטיקה ולוחמה בטרור. כפי שמציין הפסיכולוג של "החווה", מרכז ההדרכה של הסוכנות, ד"ר לואיס: "בואי נתחיל מהעובדה שהוא הגיע לפה לפני קצת יותר משנה, בלי שום ניסיון צבאי, והתעלה על כל אחד שהצבנו מולו, כולל דוד סטן שלך. יכולת הלמידה שלו, בקצב מהיר באופן לא ייאמן, לא דומה לשום דבר שראיתי בעבר." לואיס הרים את קולו. "והוא עושה את זה בכל תחום ומגמה." (עמוד 8) ראפ מסור מאוד לארצו. הוא איש פעולה וצלף מיומן אשר בשעת הצורך אף אינו חושש ליטול את עשיית הצדק לידיו. אף כי הוא בעל לשון שנונה הוא ממעט בדיבור, ולעיתים קרובות חש תסכול מסרבול הנהלים והסחבת שמאפיינים את הממשל ועל כן נוהג להתעלם מהם. הנשק המועדף עליו הינו אקדח ברטה מדגם אף-92. "ראפ היה רחוק מלהיות אדיש בנוגע לעבודה שלו. בער לו להרוג את האנשים האלה, ומהר. השנאה שלו לטרור היתה הדבר שהניע אותו להרוג בכזאת יעילות." (עמוד 182)

"מיטש ראפ היה הטירון שלה, ובמהלך השנה שעברה מאז שהם שיסו אותו בספקי הטרור, הוא הותיר אחריו שובל עקבי של גופות, מז'נבה לאיסטנבול, לביירות והלאה. הרקורד שלו היה מושלם, וגם זה בדרכו הוסיף למתח של קנדי." (עמוד 5) עלילת הספר אם כן, מתרחשת בשנות התשעים המוקדמות, כאשר מיטש ראפ, הסוכן החשאי הקשוח, מצוי בעיצומו של מבצע סודי של סוכנות הביון המרכזית אשר מטרתו ביצוע סדרת סיכולים ממוקדים ביעדי טרור בכירים ברחבי הגלובוס. "הרוב חשדו שהישראלים החזירו לחיים אחד מצוותי ההתנקשות שלהם, וזה הה בסדר מבחינתו של ראפ – כמה שיותר מידע מוטעה, יותר טוב." (עמוד 17) את ההתנקשויות, עליהם מופקד צוות אוריון, מבצע ראפ לבדו, כאשר רק צוות חישה מקדים את בואו למדינה בה שוהה היעד ואוסף עבורו מודיעין לפני המבצע. כך למשל כאשר הוא נדרש להרוג פעיל טרור בכיר באתונה: "ביום הרביעי, ראפ חיכה בתא האמצעי מתוך שלושה, ובשעה הייעודה היעד שלו התיישב בתא מימינו. ראפ נעמד על האסלה, התכופף מעבר למחיצה, קרא בשמו של האיש, ואחרי שעיניהם נפגשו, חייך אליו ושיגר קליע הולופוינט תשה מילימטר דרך קודקודו של האיש. ליתר ביטחון הוא וידא הריגה וירה שוב בגולגולת. ויצא ברוגע מהבניין. שלושים דקות לאחר מכן הוא כבר היה על מעבורת שפילסה את דרכה באוויר הבוקר הצח של הים האגאי בדרכו לאי כרתים." (עמוד 16)

המשימה הבאה של ראפ היא להתנקש בחיי שר הנפט הלובי, שבעברו היה בכיר בשירות המודיעין של לוב, בעת שהלה מבקר בפריז. ראפ מבצע את המשימה אולם נקלע למארב מחבלים קטלני. בסיומו של הקרב נהרגים ארבעה מן התוקפים ושר הנפט הלובבי, אולם המחבלים הורגים מספר חפים מפשע ומשטרת פריז וה-CIA מאשימים את ראפ באחריות למעשה. כעת פצוע ונמלט על חייו, מבין ראפ כי טמנו לו מלכודת. השאלה היחידה היא – במי הוא יכול לבטוח? בעוד שהאיש שאימן אותו, הרלי, מופקד על המשימה לעוצרו, מנסה ראפ לגלות מי מכר אותו לארגון הטרור ולהוכיח את חפותו. הספר קליל וכייפי, ומלאכת התרגום שעשה ארז אשרוב טובה מאוד. קל להאמין לתיאוריו של פלין את ההוויה המבצעית של עולם הביון וסיכול הטרור. ראפ הוא צעיר זועם וקר-רוח שהפנים היטב את שיעורי ה"שלוף – דרוך – תירה!" שלמד. פלין מיטיב לכתוב. בספר שקראתי אודות הבלש הפרטי טראביס מק-גי נכתב: "היתרון הגדול שלי על שני בריונים שמנים-מדי אלה היה המהירות. המהירות היא הקובעת. ללא המהירות היו מכים אותי בפני, וזה משפיל ומפחיד, וגם כואב מאוד. עוד יתרון משני שהיה לי נבע כמובן מכמה וכמה שנות נסיון, שלימדו אותי לקח חשוב והוא, שהגישה הטובה ביותר היא לגרום ליריב את מירב הכאב במינימום זמן." (מתוך הספר "נפילה חופשית בארגמן" מאת ג'ון ד. מקדונלד, הוצאת זמורה ביתן, 1983, עמוד 81) אלו הם כללים נכונים ביותר, כפי שחזרו בשעתו המדריכים שלימדו אותי. ניכר כי פלין הפנים לקח זה לפחות בעת שכתב ספר זה. העלילה קצבית, מהירה ומותחת, וניכר כי הסופר מוסר לקוראיו פרטים רק במידה שתספיק כדי להניע את העלילה. קראתי את הספר בתוך פחות מיום. לדידי, ראפ פשוט מושלם מדי (בדומה לגיבורים אחרים מן הז'אנר דוגמת ג'ק ריצ'ר או ג'ון קלארק). הוא גם חזק, גם חטוב, גם שרמנטי, וגם צלף מיומן. בקיצור ג'יימס בונד וגבריאל אלון קטנים עליו. מזל שפלין (שוב, בדומה לצ'יילד וקלנסי) כותב מתח טוב באמת, אחרת זה היה בלתי נסבל.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על וידוא הריגה