מהספר הזה פחדתי במיוחד, בעיקר לאור הביקורות השליליות שקראתי עליו כאן ובמקומות אחרים. הסיבה היחידה שקניתי אותו היתה שהוא היה המלצת הצוות ב'צומת ספרים', אז מזמן עוד בימי תמימותי.
כמו ספרים אחרים שקראתי לאחרונה, התבדיתי לטובה. 'להציל דגים מטביעה' שנון, מעניין, שונה ונכון. הוא מדבר על הצורה בה החיים של אנשים ממקומות ומעמדות אחרים בעולם שונים כ"כ, ועל כמה שהדבר יכול ליצור קצר ענק בתקשורת. אמנם הוא מאמץ את הסטריוטייפ של התייר האמריקני הגס והוולגרי, בחולצה הפרחונית והמשקפת, שמפריע למהלך החיים הנורמלי בכל אתר שאליו הוא מגיע, אבל - מצד שני - הוא צודק. נראה שכמה שלא נחוש סימפתיה כלפי שוכני הצד הנדכא של החיים והעולם, לא באמת נשתתף בצערם, בין אם נתחוב לידם שטר שמן ובין אם נסתפק בלתת להם הצצה לעולם נאור יותר; ובקיצור - האדם הלבן בא, מתערב, דורך, הורס, מציע פתרון לטווח קצר ומותיר אחריו שביל גוויות ופרצופים המומים.
למרות הביקורת העגמומית שלי, והביקורות השליליות של כמעט כל השאר - ספר שטוב לקרוא, שמעלה חיוך (גם אם מריר) ותובנות (גם אם פסימיות) ובכלל לא משעמם.

שלא כהרגלי, הפסקתי לקרוא את הספר ממש אחרי ארבעים העמודים הראשונים (וגם קריאה זו הושלמה בקושי רב). הסיפור נשמע כל כך יפה ומרתק, ציפיתי לתיאורי טבע עוצרי נשימה וכתיבה מפורטת ומשובחת שמתארת את רגשותיהם של חבורת טיילים אמריקנים בלי כל קשר אחד לשני שאבדו בארץ זרה, בבורמה - ובמקום זאת, נתקלתי בסיפור המסופר ע"י רוח של מדריכת טיולים בשם ביבי צ'אן שמסקרת את הלוויתה. אמנם הסיפור נפתח בכתבה מרעישה אודות אובדנם של קב' תיירים בבורמה, אבל הסופרת גלשה לה אל חיים אחרים שלא קשורים לקבוצה או לרוח עצמה. צורת הכתיבה גם כן אינה מעוררת עניין ולצערי, זהו בזבוז של זמן.

סיימתי אותו רק בגלל שאני מכריחה את עצמי לסיים כל ספר שאני מתחילה.
עד אמצע הספר הייתי קוראת כל פעם עמודים אחדים, משתעממת ומניחה אותו עד הפעם הבאה. ההמשך מעט טוב יותר, אבל בהחלט לא עומד בהבטחה שהספר נותן על ידי שמו (שבמהלך הספר מוסבר לנו פשרו).
התרשמתי שהספר עתיר ידע, הכותבת לא חוסכת בתיאורים של מקומות, היסטוריה, פוליטיקה, דת, תרבות וכו', אך הספר כתוב בצורה יבשה וללא מתח שבהחלט היה יכול להיות לו מקום של כבוד בספר זה.
בסה"כ, אם אין ספרים אחרים בנמצא, בהחלט אפשר להעביר כמה שעות בקריאה על בורמה/מינאמר ועל חבורה של תיירים שבעקבות שרשרת מאורעות לא צפויים גורמת להם לחוות את בורמה האמיתית ולא המתויירת, ולנו - קצת יותר מודעות.

השליש הראשון של הספר היה משעמם, פשוט משעמם. אחרי שליש בערך התחיל להתרומם וחלק אחרון היה המעצבן ביותר בספר, הסיום שלו היה כל כך נדוש וכתוב רע שככל הנראה על ספריה האחרים של אמי טאן אוותר בינתיים.

אני אוהב לקרוא ספרים עם ערך מוסף כמו אירועים הסטוריים או ללמוד על ארצות אחרות.
התחלתי בקריאת הספר מיד בתום ביקורה של ביתי במיאנמר (הלא היא בורמה לשעבר) במשך חודש, לא העזתי לקרוא לפני כן. עקב הנסיעה קראתי הרבה חומר על מיאנמר.
למדתי על קבוצת המטיילים האמריקאית, על היחסים והדינמיקה ביניהם ותחושת העליונות של התייר הזר בכלל והאמריקאי בפרט כמו כן על החיים בבורמה עם השלטון הצבאי.
למדתי הן על סין והן על בורמה מבחינת הדתות, הפוליטיקה והכרתי מקומות.
אולם, חשתי שהספר כמו מסטיק, נמרח ונמתח יתר על המידה. ניתן היה לקצר את הספר ובמיוחד את חלקו השני מבלי לפגום באוירה, בתוכן וברוח הדברים.
הרעיון של כתיבה של המספרת וראיית האירועים לאחר מותו מצאה חן בעיני, אולם גם כאן ניתן היה לקצר את סיפור חייה.

כמו רוב הביקורות כאן התחלתי לקרוא מתוך ציפייה גדולה אחרי שהתקציר מאחורה נשמע מעניין ביותר.
התאכזבתי.
כתיבה לא מעניינת, לא זורמת, משעממת ביותר, עמוסה פרטים לא מעניינים ועד שהסיפור עצמו מתחיל לוקח יותר מדי זמן.
בהתחלה חשבתי לעזוב באמצע ולבסוף החלטתי לדלג פשוט על עמודים, דילגתי על פרקים שלמים אפילו עד הסוף. לא היה שווה את זה, חבל שלא הפסקתי באמצע.

הספר הזה שונה מיתר הספרים של אמי טאן, שעוסקים בעיקר בהבדלי תרבויות ובקשרים משפחתיים.
הספר הזה קליל יותר, משעשע לעתים ובהחלט נעים להעביר איתו את הזמן.

משעמם- אני בשליש הראשון וזה פשוט נורא.

גם אני הפסקתי לקרוא באמצע.