ביקורת ספרותית על מיחידים ליחידה - האקלים הארגוני בקבוצה הבסיסית והשפעתו על תרבות הארגון ומטרותיו מאת יום טוב סמיה
ספר בסדר

---

"המסר שלי אליכם, המפקדים, הוא שאם קיבלתם לידיכם את הזכות הגדולה ביותר הניתנת לאדם – לפקד על אנשים – עשו זאת בכל נפשכם ובכל מאודכם. בהצלחה!" (עמוד 230)

"מיחידים ליחידה", ספרו של האלוף במיל' ד"ר יום טוב סמיה, בעברו מפקד חטיבת גבעתי, אוגדת הגליל ופיקוד הדרום, מבוסס ברובו על עבודת הדוקטורט שכתב אודות האקלים הארגוני בקבוצה הבסיסית בצה"ל ובהשפעתו על תרבות הארגון ועל העמידה במטרותיו. אין כיום כאלוף סמיה להעיד אודות תהליך זה שכן הוא נולד בישראל ב-1954 למשפחת עולים מלוב: "בשנים 1984-1972 שירתי בצנחנים – מטוראי ועד לתפקיד מפקד גדוד 202. בין היתר הייתי קצין מבצעים וקצין האג"ם של החטיבה. התקופה הזאת הייתה אינטנסיבית, ובמהלכה מילאתי תפקידים שונים - לוחם צעיר בסיום קורס מ"כים במלחמת יום הכיפורים, מפקד מחלקה במלחמת ההתשה ברמת הגולן. במהלך המלחמה בפתחלנד בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון הייתי מפקד פלוגה. לאחר מכן יצאתי לאיראן בשליחות משרד הביטחון. זה היה בימיו האחרונים של השאה. בתום שלושה חודשים באיראן, ערב עליית חומייני לשלטון, עזבתי את איראן עם מזוודה אחת ורעמת שיער ויצאתי לטיול של שישה חודשים מסביב לעולם. הנחיתה מן הטיול הייתה לא רכה – היישר לפעולות הגמול והמניעה בכל מרחבי דרום לבנון, בין היתר מבצע 'שלכת' (ליל 9/8 ביוני 1978), שבו נהרגו שניים מקציני החטיבה. בתקופה הזאת הייתי סגן מפקד גדוד וקצין אג"ם של חטיבת הצנחנים. במהלך התקופה ביצענו פעולות ופשיטות על בסיסי מחבלים בכל מרחבי דרום לבנון, בפיקודם של אמנון ליפקין-שחק ודורון רובין, שהוסיפו לצה"ל פרק מפואר תוך שמירה קפדנית על הערכים ורוח הלחימה של הצנחנים." (עמוד 9)

בהמשך דרכו פיקד על חטיבת גבעתי, תפקיד שהיה: "אתגר אדיר עבורי. היו לי בחטיבה הזאת רגעים יפים רבים של נחת והצלחות בפעילות המבצעית בלבנון, רגעים של סיפוק מתחושת הבנייה והשיקום אחרי משפטי גבעתי א' וב'. עברנו יחד רגעים קשים של אובדן חברים ונותרנו כ'משפחת גבעתי' בקשר הדוק עד היום ולתמיד. פעילות 'משפחת גבעתי', הנמשכת על-ידינו מ-1990, היא עבורי מפעל חיים." (עמוד 13) בתפקידו האחרון בצה"ל שימש סמיה כמפקד פיקוד הדרום והוביל אותו בראשית הלחימה כנגד הפלשתינאים באינתיפאדת אל-אקצה. שני אירועים גרמו לו למחבר להעמיק חקר ולבחון את הנושא. האירוע הראשון היה למעשה חוויותיו כמג"ד בבית הספר לקצינים בשנת 1985, במהלכה נתקל בתופעות של סרבנות לקצונה, משמעת לקויה. בתארו את הצוערים שפגש בעת שהחל את תפקידו כותב סמיה: "המשמעת הייתה מהם והלאה, תנועה עם נשק ומחסניות ב'הכנס' בשטח הבסיס הייתה עניין שבשגרה. על תנועה עם כומתה והגעה מסודרת לחדר האוכל איש לא העז לדבר. מדים מעורבים וחגורות מאולתרות היו סמל למבצעיות. הצוערים זלזלו במדריכים בבסיס ההדרכה משום שאינם לוחמים בלבנון. התפיסה הייתה כי כל מה שלא היה חלק מ'לבנון הקרבית והפראית' לא נחשב למבצעי, וכל מה שלא לא מבצעי נחשב לדבר שאין טעם להשקיע בו." (עמוד 10)

האירוע השני אירע לאחר ש: "בחורף 1988 קיבלתי את הפיקוד על חטיבת גבעתי הסדירה. המפגש עם הפלוגות הסדירות חשף בפני אווירה קשה מאוד ששררה אז, בעיקר בפלוגות הוותיקות. זה היה לאחר שבמשך ארבע שנים לא עסקתי באופן ישיר בפיקוד על גדודים ופלוגות ביחידות סדירות. לא ארחיב בתיאור המצב ואסתפק ברגע השיא שכונה 'משפט חברים' אשר נערך לחייל צעיר בפלוגה ותיקה; חבר השופטים 'הוותיקים' ישבו רעולי פנים באוהל מואר חלושות. העברה שיוחסה לצעיר הייתה" 'התחצפות לוותיקים ואי קבלת ה'נהלים' של הפלוגה.' החייל נמצא אשם והוטל עליו עונש - שעתיים שמירה ואזהרה חמורה. לכאורה, עונש קל יחסית לחייל שממילא היה אמור לשמור שעה אחת. אבל ההשפלה, המעמד, ואולי הפחד דחפו נפש צעירה משפת הצוק אל התהום. במהלך ריצוי העונש התאבד החייל ש'נשפט'. הגעתי לפלוגה מייד, ובלי המתנות מיותרות להליך של מצ"ח ובתי המשפט תחקרתי באופן אישי את כל חיילי הפלוגה ואת רוב אנשי הסגל. הדחתי את כל המחזור הוותיק מן הפלוגה וישבתי בה כמעט שבוע ימים ללא הפסקה. עזבתי כמעט כל עיסוק שגרתי של מפקד חטיבה כדי לנסות ולהבין, כדי לנסות לעמוד מקרוב אחר השינויים שחלו באווירה בפלוגות הוותיקות מאש שהייתי מפקד מחלקה כזאת בצנחנים במשך יותר משנתיים, סגן מפקד פלוגה ותקופה קצרה ממלא מקום מפקד פלוגה." (עמודים 11-12)

סמיה כותב כי מקרה זה: "הותיר בי זעזוע עמוק, ובעקבותיו, עם סיום תפקידי כמח"ט גבעתי התחלתי ללמוד, לחקור ולחפש את השורשים והסיבות להתנהגות הזאת. הטרידה אותי המחשבה איזה נזק כולל הדבר יגרום לצבא כולו וחשבתי על ההשלכות שיהיו לכך על החברה הישראלית הרואה בצבא הזה מגן העם." (עמוד 12). חששו של המחבר מפני התפתחות אקלים ארגוני של חרדה המאפשר את "בועת השתיקה" הביאו לקיים מחקר ששם לעצמו לברר אילו גורמים מסייעים להתפתחות אקלים ארגוני שאינו עולה בקנה אחד עם ערכי רוח צה"ל, וכיצד משפיע אקלים זה על הלכידות, האמון ההדדי, המורל, רוח הצוות וגאוות היחידה. נוסף על כך המחקר בחן כיצד משפיע אקלים זה של חרדה על הנעת חיילים בשגרה ובשדה הקרב. לצורך השוואה קיים המחבר בחינה של גורמים אלו גם במגזר העסקי. המחקר שרובו נערך בשנות ה-90 מצביע על הזרעים שהנביטו על דפוסי ההתנהגות של לוחמים בקבוצה הבסיסית ושל מפרדים בדרגי הביניים שהפכו מאז למפקדים בכירים, ועל הקורא יהיה לשפוט כיצד הללו באו לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה.

כחייל צעיר בצנחנים בתחילת שנות ה-2000 זכור לי כי דובר במחקרו של סמיה לא פעם, וכי הוא הוכיח כי אלמנט הבושה הוא המניע העיקרי: "אשר, לפקודת לפקודת המפקד "קדימה הסתער", יקום החייל השוכב מאחורי "מחסה בטוח" ויסתער תוך סיכון חייו אל מול כדורי האויב." (עמוד 101) ואכן הדיון המרכזי של הספר הוא בסוגיית מבחן רגע האמת של היחידה הצבאית והוא עונה על השאלה: מה גורם לחברי הקבוצה לסכן את חייהם בעת מילוי פקודה של יציאה ממחסה והסתערות אל מול אש האויב. אף שהספר מאשש את חשיבות הבושה ככוח מניע חזק, הוא קובע כי: "בקבוצת יחידות החי"ר המניע "חיי החברים האחרים בכוח" משמעותי יותר מכל המניעים, גם יותר מ"אמון במפקד הכוח." (עמוד 105)

למרות ההקדמה המרתקת והמבוא הנהיר, המעידים כי מחבר הספר יודע לכתוב, הספר עצמו מתיש את הקורא בגרפים וטבלאות ודומה יותר לעבודת דוקטורט שאינה ערוכה כראוי מאשר לספר עיון. בגב נכתב כי הספר מיועד למפקדים בתחילת דרכם, וממסקנותיו יכולים ללמוד גם מנהלים בדרגי הביניים בארגונים אזרחיים, לדידי הספר מיועד בעיקר לקציני ומפקדי צה"ל בבסיסי ההכשרה לטירונים כמו גם אלו אשר אמונים על מלאכת הכשרת מפקדי המחר, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, שם, כפי שתיאר זאת בספרו האלוף במיל' אורי שגיא: "אני גם סבור שהמבחן והאתגר שלמולו עומדים המפקדים ביחידות חי"ר הינו נוקב ותובעני מאין כמוהו, וקשה מאוד למפקד להוליך שולל את פקודיו ואפילו את מפקדיו." (מתוך ספרו "אורות בערפל", הוצאת ידיעות ספרים, 1998, עמוד 41), כן ימצאו בו עניין חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. אפשר ותו לא.

"מיחידים ליחידה", מאת יום טוב סמיה,
הוצאת מערכות: תל-אביב,
שנת 2008,
מכיל 256 עמודים.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על מיחידים ליחידה - האקלים הארגוני בקבוצה הבסיסית והשפעתו על תרבות הארגון ומטרותיו