ביקורת ספרותית על מול היערות - סיפורים מאת אברהם ב. יהושע

---

"הבהוב סיגריה שם בחושך מאדים
מתוך היער האפל הזה לפתע".
גם בלי להזדקק למילותיו בנות האלמוות של רוטבליט
מן המפורסמות היא, שהיער הוא אפל.
אבל כאן, במקומותינו, יש מימד ופן מרתק אחר, מעבר
לאפילה הידועה בהוויה המערבית,
זו שמכילה את בית המכשפה או את הזאב הרע
המגיחים מההווייה הטבטונית שרואה באפילת היער
את הרחם ממנה הגיח האתוס הגרמאני.
אבל כאן, באפריקה, כפי שמצביעים מדי פעם אושיות כמו אילן פפה או עמותת "זוכרות", כאן
אפילת היער מכסה וקוברת נראטיב הסטורי-לאומי, זה שהתמודד איתנו על חלקת
הארץ הזו - והובס. וכמו כל מי שהובס, דינו אחד - להיקבר בתהום הנשייה.
עבור רוב מכריע של האנשים פה, בוודאי אלו שנולדו אחרי 1948, שלא לדבר בוודאות על אלו שנולדו
לאחר המצאת הטלפון החכם, היער הוא מקום שנועד למנגל. מקום בו פורקים בשבתות את המשפחה, מבלים, מלכלכים, לעיתים
שורפים ואז חוזרים הביתה.
אבל היערות כאן, כפי שמצליח א"ב (המוקדם ולכן המופלא) לשרטט בסיפור המעולה הזה, כאן היערות צופנים סוד, לא
בין עציהם ובין צמרותיהם הנעות לאט ברוח - אלא תחת שורשיהם. שם קבור הסיפור.
אילן פפה, קיצוני ומרתק כדרכו, גורס כי אחת המשימות הראשיות, אם לא הראשונה במעלה, של הקרן הקיימת
היא ייעור הארץ במטרה לעצב את הנראטיב הציוני הידוע - באנו לארץ טרשים להפריח את השממה. אלא שאליבא דפפה, כאן
מוסתרת מטרה גדולה וחשובה לא פחות וייתכן כי יותר - מחיקת עקבות מה ומי שהתקיימו כאן.
והרי את המה והמי הללו מנסה השומר האילם בסיפור לחשוף - כמובן על-ידי שריפת היער.
שריפת יער באתוס הישראלי היא משהו שאין עליו סליחה. בהתבוננות מעמיקה על מה שכותב א"ב, אפשר
להבין למה ומדוע.
מכיוון שלא כותבים ספרים כאלה כיום וחמור מכך - לא ניתן להשיג, אני ממליץ לכל אחת ואחד פה
לנסות ולהשיג מתישהו עד הפיקניק הבא באחד היערות.

» ביקורות נוספות של ליאור
» ביקורות נוספות על מול היערות - סיפורים