“ספר על הפנים עלילה דלה וכתוב בצורה ילדותית ומטופשת. בנוסף הסופרת כביכול יוצאת נגד סטריאוטיפים אבל כל הספר מלא במשבצות- המזרחי הוא ערס מהשכונה, החרדי מכה את אשתו, אצל כל הזוגות הגבר יפה וטיפש והאישה היא החכמה והמוצלחת. אם משעמם לכם תדרכו יחפים על לגו ואל תקראו את הגיבוב משפטים המיותר הזה. שמחתי לעזור”

“בליל של סטיגמות וגזענות - האמת - ג'יין אוסטן עשתה את הרומן שלה הרבה יותר אלגנטי וטוב, קלאסיקה לעומת זה שכנראה חולף ולא עם הרוח. היתרון - בתוך שפע הספרים שבהם קפיצת פרקים: עבר - הווה - עבר - הווה וכך מסופר הסיפור כולו, כאן העבר משולב בסיפור ההווה והכול מתחבר יחדיו באופן זורם וחלק יותר. פרשת הרצח - או, הפתרון די ברור כבר מן בהתחלה. בעבר נכתב פה על ספר שנמצא בתחנת הרכבת (אינני זוכרת פרטים), אז גם זה נאסף בתחנת הרכבת, היה נחמד, ויחזור לתחנה להנאת הבא שיאסוף (מכירים את פינת הספרייה בתחנות הרכבת? "קוראים, מחזירים, אחרים נהנים!"”

“את רוב רובו של הספר הנוכחי קראתי היום, שמעל גלי האתר מודיע קריין החדשות ששוב נרצחה אישה. איזה צירוף מקרים.... גם סיפור המסגרת של הספר הנוכחי עוסק ברצח של אישה אבל, לא רק וכיצד? נעמה רופאת ילדים בבית חולים "דנה". לנעמה אח תיאום – ערן. ערן סובל מהפרעות קשב וריכוז ולפרנסתו - עוסק בבילוש ושותף באחד ממשרדי הבילוש באזור המרכז. מסרון שמתקבל מערן באחד הערבים בעוד נעמה מתכוונת ללמוד לאחד ממבחניה, מקפיץ את נעמה לביסטרו בר במתחם יכין בפתח תקוה. כל תחנוניה לוותר לה לא עזרו. נעמה נאלצת לנטוש את תוכניותיה ללמוד למבחן שלב א' בהתמחות, ונוסעת לפגוש את ערן במתחם יכין בפ"ת. המפגש עם ערן מוביל לפגישה אקראית וגורלית עם ד"ר ילי מקונן. ד"ר ילי מקונן הינו כהה עור, יליד אתיופיה שלנעמה הזכיר את השחקן דנזל וושינגטון. מה שסיקרן את נעמה הכיצד ד"ר ילי מקונן מכיר את ערן אחיה התיאום והבלש? והנה התשובה: ציטוט עמוד 20: "אז באיזה ענייני עבודה הכרת את ערן?" נזכרת לפתוח בשאלה שממנה גלשנו לפסים רגשניים מדי. ילי הפסיק לאכול, שלח בי מבט ארוך ומעמיק כאילו ביקש לחקור את צפונות לבי, ואז אמר בקול מדוד וחסר גוון "פניתי אליו כדי שימצא את הרוצח של אימא שלי". מכאן מתחיל מסע קריאה מרתק... הסיפור מסתבך כאשר המשטרה חושדת שמי שרצח את האם הינו האב ששירת משטרה. ד"ר ילי לא מאמין שאביו –בימרו רצח את אימו ולטענתו, אביו העריץ את האדמה שהיא דרכה עליה. בספר הנוכחי אורלי קראוס-ויינר פותחת לקורא שער להיסטוריה והמנטאליות של העדה האתיופית. היא מפגישה את הקורא עם קהילה סגורה, פחות ידועה ולדעתי ייחודית בדרכה שלה. לשחקנים הראשיים: נעמה, ערן – התאומים וילי, מצורפות דמויות רקע נוספות ולא פחות מעניינות. אלה אותן דמויות שמוסיפות את התבלינים לתבשיל. הדמויות הנוספות: ההורים של נעמה ודעותיהם הבלתי מתפשרות עם מי הבת נעמה צריכה למסד את חייה. גילה הדוסית ואת בנה יוסי שהם שכנים של הנרצחת – מדי, את בימרו הבעל שמואשם ברצח אשתו, את דניאלה הפסיכולוגית, את שי עם הגורמטים ועוד. המסע מתחיל אי שם באתיופיה בקהילה היהודית הסגורה בימי ההפיכה, נישואיהם של מדי ובימרו, הולדת ילדיהם, הפרידה של מדי מהמשפחה באתיופיה, העלייה לארץ והחיים כאן. מדי הייתה אישה דעתנית, נחושה, עקשנית ובלתי מתפשרת. כאשר מדי החליטה לברוח מהכפר באתיופיה ולעלות לירושלם (זו לא טעות כך נכתב בספר), היא לא היססה להותיר מאחור את משפחתה הקרובה. "יציאת מצרים" האתיופית הייתה בדרך לא דרך, עם שודדי דרכים, אנסים ופראי אדם שכל אישה שגזלו בדרכם שלהם הפכה לשפחה. יש בסיפור הרבה מסרים על שליטה בחיים ועוצמה, ומאידך יד הגורל וצירוף מקרים, לעיתים גם דמיונית שנתפרה יפה לתוך סיפור המסגרת. אורלי קראוס ויינר נוגעת בדעות קדומות, סטיגמות בלתי מתפשרות עד כדי גיחוך, לצד טכנולוגיה מתקדמת ודעות מתקדמות. השחור והלבן בסיפור הזה הוא לא רק צבע העור... אלא גם צביעות... מה יגידו אם אתה נמצא בטיפול פסיכולוגי? או איך יגיבו האנשים לילדים שצבע עורם שחור לאם לבנה? במשנה נכתב: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"... הפתגם הזה לא מוכר לדמויות מסוימות בספר הנוכחי. אהבתי את הקצב ואפילו מצאתי את עצמי נשאבת לסיפור. למדתי מעט על המנהגים, המסורת והמאכלים האתיופים ובעקבות כך מצאתי את עצמי קוראת מעט על ההיסטוריה של העם האתיופי. עיצוב הכריכה מצא חן בעיניי. היא והוא, שחור ולבן, עושר ועוני, ויש לכך משמעות וגם "נו-נו" לכל אלה שנותרו עם הדעות העתיקות. לסיכום: דעות קדומות תמיד יהיו... הדעות המתקדמות של היום יהיו הדעות הקדומות של הימים הבאים. נשאלת השאלה: "האם אפשר להשמיט את שטיח הדעות הקדומות מתחת לרגליים של אנשים שהורגלו, או חונכו לסטיגמות מסוימות?" כן? לא? אני לא בטוחה? ספר כייפי, קליל, מרתק, לעיתים משעשע, סיפור קולח שקוראים, מהרהרים מעט וממשיכים הלאה. קל מאוד לחבב את הדמויות ולהזדהות עם מי יותר ועם מי פחות, ויש גם שיגידו אולי שהוא קצת דביק ומזכיר סיומות של סרטים אמריקאים. בהחלט כן, יש משהו דביק בסיפור הזה. מי שאוהב את ספריה של אורלי קראוס-ויינר יאהב גם את הספר הזה. גם פה יש לנו סיפור מסגרת שבתוכו נמצאת הליבה המרתקת וההיסטורית כמו ברוב ספריה של אורלי קראוס-ויינר. העלילה אינה מתיימרת להיות יצירה ספרותית והיא שילוב של רומן עם מתח וכמה טויסטים נחמדים. יחד עם זאת היא נוגעת בליטוף קל ברבדים מסוימים בחברה הישראלית. מומלץ לקרוא את הספר עם ראש פתוח ובאותה הזדמנות, אולי לגלות עד כמה אנחנו נמצאים עמוק באותה באר מים עם "דעות קדומות", שעלולות לחבל ולייצר עיצורים בהתנהלות היומיומית של חיינו. קריאה מהנה לי יניני”

“הספר היה מקבל ציון נמוך יותר אלמלא עמודים 300 עד 325 שמהווים תמציתה של ספרות. לצערי, קטע זה נמצא בים של כתיבה בינונית . קצת על העלילה. נעמה מילר רופאה מתמחה בבית חולים דנה, סמל היופי התבונה והרגש, פוגשת את ילי רופא בבית חולים בילינסון והאהבה פורחת. אלא מה, הבחור אתיופי. ראוי לציין כי ילי הוא מר מושלם לפי כל קריטריון של הרומן הרומנטי. יש בעיה קטנה, אביו של ילי מואשם ברצח אימו. אוי אוי אוי. זה לא מספיק, הוריה של נעמה, איך נאמר זאת בעדינות, לא כל כך מחבבים צבע שחור. אני מסתייג בקטע זה מדברי, כי אני חושב איך הייתי מגיב אם בתי היתה מביאה אתיופי כליל המעלות ( לא היתה לי בעיה),רופא נפלא.. אבל הסיפור של הוריו הוא כזה שמעורר דאגה אצל כל הורה נורמלי. כדי להוסיף לדרמה, האם של נעמה, שהיא עובדת סוציאלית מוערכת, מטפלת בילד שגר במקרה מול בית הנרצחת. ויש עוד מקריות כגון זו. הדמויות צדיקות או מרושעות, אין מצבי ביניים. נא לא לדאוג , הכל בא על מקומו בשלום ברגע האחרון. ובא לציון גואל. שווה לרפרף בסיפור תוך הבנת עקרונותיו עד שמגיעים לעמודים שציינתי. בעמודים אלו מוצגת מראה ל"גיזענות הנאורה והתרבותית" שלנו בצורה של "הפוך על הפוך" גם הדיאלוג של נעמה עם שי , גיבור הקטע, ראויים לקריאה , כי הם מעוררים הרבה מחשבה על אורחות מחשבתנו ( אולי של כולנו). נקרא לזה "נאורות בע"מ". אי אפשר לקרוא עמודים אלו מבלי להבין את המיכלול וחבל.”

“ספר על הפנים עלילה דלה וכתוב בצורה ילדותית ומטופשת. בנוסף הסופרת כביכול יוצאת נגד סטריאוטיפים אבל כל הספר מלא במשבצות- המזרחי הוא ערס מהשכונה, החרדי מכה את אשתו, אצל כל הזוגות הגבר יפה וטיפש והאישה היא החכמה והמוצלחת. אם משעמם לכם תדרכו יחפים על לגו ואל תקראו את הגיבוב משפטים המיותר הזה. שמחתי לעזור”

“בליל של סטיגמות וגזענות - האמת - ג'יין אוסטן עשתה את הרומן שלה הרבה יותר אלגנטי וטוב, קלאסיקה לעומת זה שכנראה חולף ולא עם הרוח. היתרון - בתוך שפע הספרים שבהם קפיצת פרקים: עבר - הווה - עבר - הווה וכך מסופר הסיפור כולו, כאן העבר משולב בסיפור ההווה והכול מתחבר יחדיו באופן זורם וחלק יותר. פרשת הרצח - או, הפתרון די ברור כבר מן בהתחלה. בעבר נכתב פה על ספר שנמצא בתחנת הרכבת (אינני זוכרת פרטים), אז גם זה נאסף בתחנת הרכבת, היה נחמד, ויחזור לתחנה להנאת הבא שיאסוף (מכירים את פינת הספרייה בתחנות הרכבת? "קוראים, מחזירים, אחרים נהנים!"”

“את רוב רובו של הספר הנוכחי קראתי היום, שמעל גלי האתר מודיע קריין החדשות ששוב נרצחה אישה. איזה צירוף מקרים.... גם סיפור המסגרת של הספר הנוכחי עוסק ברצח של אישה אבל, לא רק וכיצד? נעמה רופאת ילדים בבית חולים "דנה". לנעמה אח תיאום – ערן. ערן סובל מהפרעות קשב וריכוז ולפרנסתו - עוסק בבילוש ושותף באחד ממשרדי הבילוש באזור המרכז. מסרון שמתקבל מערן באחד הערבים בעוד נעמה מתכוונת ללמוד לאחד ממבחניה, מקפיץ את נעמה לביסטרו בר במתחם יכין בפתח תקוה. כל תחנוניה לוותר לה לא עזרו. נעמה נאלצת לנטוש את תוכניותיה ללמוד למבחן שלב א' בהתמחות, ונוסעת לפגוש את ערן במתחם יכין בפ"ת. המפגש עם ערן מוביל לפגישה אקראית וגורלית עם ד"ר ילי מקונן. ד"ר ילי מקונן הינו כהה עור, יליד אתיופיה שלנעמה הזכיר את השחקן דנזל וושינגטון. מה שסיקרן את נעמה הכיצד ד"ר ילי מקונן מכיר את ערן אחיה התיאום והבלש? והנה התשובה: ציטוט עמוד 20: "אז באיזה ענייני עבודה הכרת את ערן?" נזכרת לפתוח בשאלה שממנה גלשנו לפסים רגשניים מדי. ילי הפסיק לאכול, שלח בי מבט ארוך ומעמיק כאילו ביקש לחקור את צפונות לבי, ואז אמר בקול מדוד וחסר גוון "פניתי אליו כדי שימצא את הרוצח של אימא שלי". מכאן מתחיל מסע קריאה מרתק... הסיפור מסתבך כאשר המשטרה חושדת שמי שרצח את האם הינו האב ששירת משטרה. ד"ר ילי לא מאמין שאביו –בימרו רצח את אימו ולטענתו, אביו העריץ את האדמה שהיא דרכה עליה. בספר הנוכחי אורלי קראוס-ויינר פותחת לקורא שער להיסטוריה והמנטאליות של העדה האתיופית. היא מפגישה את הקורא עם קהילה סגורה, פחות ידועה ולדעתי ייחודית בדרכה שלה. לשחקנים הראשיים: נעמה, ערן – התאומים וילי, מצורפות דמויות רקע נוספות ולא פחות מעניינות. אלה אותן דמויות שמוסיפות את התבלינים לתבשיל. הדמויות הנוספות: ההורים של נעמה ודעותיהם הבלתי מתפשרות עם מי הבת נעמה צריכה למסד את חייה. גילה הדוסית ואת בנה יוסי שהם שכנים של הנרצחת – מדי, את בימרו הבעל שמואשם ברצח אשתו, את דניאלה הפסיכולוגית, את שי עם הגורמטים ועוד. המסע מתחיל אי שם באתיופיה בקהילה היהודית הסגורה בימי ההפיכה, נישואיהם של מדי ובימרו, הולדת ילדיהם, הפרידה של מדי מהמשפחה באתיופיה, העלייה לארץ והחיים כאן. מדי הייתה אישה דעתנית, נחושה, עקשנית ובלתי מתפשרת. כאשר מדי החליטה לברוח מהכפר באתיופיה ולעלות לירושלם (זו לא טעות כך נכתב בספר), היא לא היססה להותיר מאחור את משפחתה הקרובה. "יציאת מצרים" האתיופית הייתה בדרך לא דרך, עם שודדי דרכים, אנסים ופראי אדם שכל אישה שגזלו בדרכם שלהם הפכה לשפחה. יש בסיפור הרבה מסרים על שליטה בחיים ועוצמה, ומאידך יד הגורל וצירוף מקרים, לעיתים גם דמיונית שנתפרה יפה לתוך סיפור המסגרת. אורלי קראוס ויינר נוגעת בדעות קדומות, סטיגמות בלתי מתפשרות עד כדי גיחוך, לצד טכנולוגיה מתקדמת ודעות מתקדמות. השחור והלבן בסיפור הזה הוא לא רק צבע העור... אלא גם צביעות... מה יגידו אם אתה נמצא בטיפול פסיכולוגי? או איך יגיבו האנשים לילדים שצבע עורם שחור לאם לבנה? במשנה נכתב: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"... הפתגם הזה לא מוכר לדמויות מסוימות בספר הנוכחי. אהבתי את הקצב ואפילו מצאתי את עצמי נשאבת לסיפור. למדתי מעט על המנהגים, המסורת והמאכלים האתיופים ובעקבות כך מצאתי את עצמי קוראת מעט על ההיסטוריה של העם האתיופי. עיצוב הכריכה מצא חן בעיניי. היא והוא, שחור ולבן, עושר ועוני, ויש לכך משמעות וגם "נו-נו" לכל אלה שנותרו עם הדעות העתיקות. לסיכום: דעות קדומות תמיד יהיו... הדעות המתקדמות של היום יהיו הדעות הקדומות של הימים הבאים. נשאלת השאלה: "האם אפשר להשמיט את שטיח הדעות הקדומות מתחת לרגליים של אנשים שהורגלו, או חונכו לסטיגמות מסוימות?" כן? לא? אני לא בטוחה? ספר כייפי, קליל, מרתק, לעיתים משעשע, סיפור קולח שקוראים, מהרהרים מעט וממשיכים הלאה. קל מאוד לחבב את הדמויות ולהזדהות עם מי יותר ועם מי פחות, ויש גם שיגידו אולי שהוא קצת דביק ומזכיר סיומות של סרטים אמריקאים. בהחלט כן, יש משהו דביק בסיפור הזה. מי שאוהב את ספריה של אורלי קראוס-ויינר יאהב גם את הספר הזה. גם פה יש לנו סיפור מסגרת שבתוכו נמצאת הליבה המרתקת וההיסטורית כמו ברוב ספריה של אורלי קראוס-ויינר. העלילה אינה מתיימרת להיות יצירה ספרותית והיא שילוב של רומן עם מתח וכמה טויסטים נחמדים. יחד עם זאת היא נוגעת בליטוף קל ברבדים מסוימים בחברה הישראלית. מומלץ לקרוא את הספר עם ראש פתוח ובאותה הזדמנות, אולי לגלות עד כמה אנחנו נמצאים עמוק באותה באר מים עם "דעות קדומות", שעלולות לחבל ולייצר עיצורים בהתנהלות היומיומית של חיינו. קריאה מהנה לי יניני”

“הספר היה מקבל ציון נמוך יותר אלמלא עמודים 300 עד 325 שמהווים תמציתה של ספרות. לצערי, קטע זה נמצא בים של כתיבה בינונית . קצת על העלילה. נעמה מילר רופאה מתמחה בבית חולים דנה, סמל היופי התבונה והרגש, פוגשת את ילי רופא בבית חולים בילינסון והאהבה פורחת. אלא מה, הבחור אתיופי. ראוי לציין כי ילי הוא מר מושלם לפי כל קריטריון של הרומן הרומנטי. יש בעיה קטנה, אביו של ילי מואשם ברצח אימו. אוי אוי אוי. זה לא מספיק, הוריה של נעמה, איך נאמר זאת בעדינות, לא כל כך מחבבים צבע שחור. אני מסתייג בקטע זה מדברי, כי אני חושב איך הייתי מגיב אם בתי היתה מביאה אתיופי כליל המעלות ( לא היתה לי בעיה),רופא נפלא.. אבל הסיפור של הוריו הוא כזה שמעורר דאגה אצל כל הורה נורמלי. כדי להוסיף לדרמה, האם של נעמה, שהיא עובדת סוציאלית מוערכת, מטפלת בילד שגר במקרה מול בית הנרצחת. ויש עוד מקריות כגון זו. הדמויות צדיקות או מרושעות, אין מצבי ביניים. נא לא לדאוג , הכל בא על מקומו בשלום ברגע האחרון. ובא לציון גואל. שווה לרפרף בסיפור תוך הבנת עקרונותיו עד שמגיעים לעמודים שציינתי. בעמודים אלו מוצגת מראה ל"גיזענות הנאורה והתרבותית" שלנו בצורה של "הפוך על הפוך" גם הדיאלוג של נעמה עם שי , גיבור הקטע, ראויים לקריאה , כי הם מעוררים הרבה מחשבה על אורחות מחשבתנו ( אולי של כולנו). נקרא לזה "נאורות בע"מ". אי אפשר לקרוא עמודים אלו מבלי להבין את המיכלול וחבל.”