ביקורת ספרותית על השגעון הגדול - רשימות קצין עברי במלחמה הגדולה - קולות # מאת אביגדור המאירי
ספר טוב

---

הביקורת מוקדשת לסבי, סבא איליה, ששירת כטוראי פשוט במלחמת העולם הראשונה בצבא הרומני, איבד את אמונתו אך שמר על חייו ובתוך כל הייסורים שעבר היה מוטרד שמא ייפגע בחייל יהודי אחר שלצד האויב.

מי לא שמע על "במערב אין כל חדש" הספר האיקוני בה' הידיעה של מלחמת העולם הראשונה, הרומן רב המכר שיצר את ז'אנר ספרות המחאה האנטי - מלחמתית שבית מטבחיים 5, מלכוד 22 ועוד הם צאצאים ישירים וחוקיים שלו?
אך מי שמע על "השיגעון הגדול" מאת אביגדור המאירי? ובכן, מסתבר שב-1929 שמעו עליו לא מעט אנשים. הרומן, שנכתב בעברית ויצא בארץ בהוצאת "מצפה" בסמיכות ליציאתו של "במערב אין כל חדש" המתורגם, (ורכב על גלי ההצלחה שלו) היה רב מכר היסטרי למדי ביישוב העברי, נמכר באלפי עותקים וזכה לביקורות משבחות ואף לעיבוד לתיאטרון של המחבר, שלוש שנים לאחר מכן.

אולי לא רבים יודעים אך אריק מריה רמארק שירת רק מספר חודשים כחיל קרבי, למעשה פרטי שירותו עלומים למדי, וכנראה שמרבית התיאורים המופיעים בספרו אינם חוויות מכלי ראשון, דבר שכמובן אינו מפחית מעוצמתו וגדולתו של הספר. אך בניגוד לרימארק, אבגדור המאירי שירת כשנתיים כקצין קרבי זוטר בצבא האוסטרי - הונגרי בחזית המזרחית, עד לנפילתו בשבי הרוסי (פרשה ארוכה וכואבת בפני עצמה עליה הוא כתב בספר ההמשך "בגיהנום של מטה"). במהלך המלחמה הוא ניהל יומן שרשימותיו מהוות את הבסיס לספר. למרות שהעברית של שנות ה-20' מיושנת למדי וחלק ניכר מאוצר המילים הצבאי הוא לועזי עקב מחסור במילים עבריות (גראנט - רימון, רזרביסטן - איש מילואים ועוד כהנה וכהנה) הספר להפתעתי התגלה כסוחף, קריא ומעניין מאוד.

מבחינתי, העניין הרב בספר הוא הזווית היהודית והזווית של החייל בצבא האוסטרו - הונגרי (שכונה "האיש המת המחובר בשלשלאות לצבא הגרמני"). המאירי היה עיתונאי הולל למדי, שחי את החיים הטובים בבודפשט של מפנה המאה עד לפרוץ המלחמה, שהפתיע אותו, כמו רבים מידידיו הבוהמיינים. אך הערה אנטישמית אומללה של חבר שלחה אותו ללשכת הגיוס. צעד שהפתיע גם אותו, ושעליו הוא התחרט כמעט מיד. היות שהיה אדם משכיל נשלח המאירי לקורס קצינים, אותו לא זכה לסיים שוב עקב הסתבכויות על רקע מוצאו היהודי וסירובו הנחרץ להוריד פרופיל ולהסתיר את יהדותו, כפי שייעצו לו שוחרי טובתו.

כממלא מקום קצין המאירי מוצא את עצמו בסביבה בלתי מוכרת ומאיימת למדי, מוקף חיילים בני כל הלאומים של האימפריה האוסטרו - הונגרית, יהודים, גויים, יהודים שהתנצרו, צוענים ועוד. המלחמה מתנהלת באופן משוגע למדי. התנאים קשים. הפקודות מבולבלות ולא הגיוניות. האבידות אינסופיות. החוגרים סובלים מהתעללויות איומות מצד הקצינים (סצנות קשות לקריאה) והמפגש עם הקוזאקים הרוסיים מעורר צמרמורת ואימה (סצנות קשות עוד יותר לקריאה). כפי ששם הספר מעיד וכדי לשמור על שפיות מסויימת המאירי מתחיל לנהל יומן מתוך מודעות עצמית רבה ושאיפה לפרסם אותו אם וכאשר הוא יזכה לצאת משם בחיים. כממלא מקום קצין, המקודם לבסוף לדרגת קצונה, עקב מעשה גבורה, להמאירי מספר תובנות מעניינות. בראש ובראשונה הוא מגלה את זהותו היהודית בצבא ובשדה הקרב. זהות יהודית המתגבשת כתגובת נגד לאנטישמיות הבלתי נסבלת אותה הוא חווה מכל עבר. כמו סבא איליה, גם המאירי חושש שמא ייפגע בחיילים יהודיים המשרתים בצבא הרוסי, ביניהם בידידו המשורר הרוסי, זלמן שניאור. אך חשש זה אינו פוגע בתפקודו ובאומץ ליבו, המקנה לו מספר עיטורי גבורה. באותה הזדמנות הוא גם מגלה את זהותו הלאומית הציונית, גם בקרב מרעיו החיילים היהודים וגם בקרב הקהילות היהודיות בהן הוא פוגש.

המאירי עובר מטמורפוזה מאדם לחייל ומנהנתן חסר ערכים ליהודי-ציוני בעל תודעה, הנותן גט כריתות לאמא הונגריה ומאמץ מולדת חדשה, את ישראל, ואכן בסופו של התהליך הוא גם יעלה לארץ ויחיה בה. המאירי מרבה לציין את גבורת החיילים היהודים, שגם היא נובעת לדעתו מן האנטישמיות ומהצורך של היהודי להוכיח את עצמו בסביבה סופר עויינת.לדבריו, השפלים והפחדנים ביותר בקרב החיילים הם דווקא היהודים שהתנצרו, שאותם הוא מתעב במיוחד. בדומה לרימארק, אוון וששון, המאירי חש בוז רב ועוינות לאזרחים שנותרו בעורף ובמיוחד לנשות החיילים שאינן נאמנות להן. דווקא הזונות זוכות לדברי שבח והלל מפיו. נשים אלו, שמוסריותן, כביכול מפוקפקת, מתגלות אצלו כנשים ערכיות המשרתות כאחיות רחמניות ושומרות אמונים לאהוביהן שבחזית. מוטיב נוסף מספרות מלחה"ע הראשונה המופיע אצל המאירי הוא אחוות הלוחמים והאהבה השורה בין החברים לנשק. יש לציין כי המאירי פחות מאופק מחבריו הבריטים והגרמנים ומשתמש בתיאורים די גלויים וחושניים למערכות היחסים בחזית. הוא למשל מכנה את משרתו הצעיר (לקצינים היו משרתים אישיים ואותו איכר התנדב להיות משרתו עוד כשהיה ממ"ק) כקסנטיפה קנאית וטוען כי אותו בחור צעיר פיתח כלפיו רגשות בעלות והוא אינו מניח לו.

לסיכום, מעדן ספרותי היסטורי מרתק ואף משעשע למדי. כתוב ביד בטוחה של עיתונאי/סופר ששירת בחזית וטעם מיד ראשונה את טעם הדם והפלדה עם טוויסט מיוחד של יהודי בקו הראשון. למרות שהיה סופר, משורר (המאירי כתב את מילות השיר "מעל פיסגת הר הצופים"-אולי יצירתו היחידה המוכרת כיום), מתרגם ופובליציסט פורה המאירי לא הצליח לחזור על ההצלחה של "השיגעון הגדול". וכסופר יליד בודפשט, שלא היה שייך למילייה של סופרי אודסה, הוא די נדחק לשוליים הסיפרותיים בארץ ועם השנים נשכח ונעלם. לדעתי הוא שווה גילוי מחדש. אחרית הדבר של פרופ אבנר הולצמן, שחקר את עבודתו של המאירי, מאירת עיניים ומוסיפה מידע ועניין רבים לחווית הקריאה.

» ביקורות נוספות של שין שין
» ביקורות נוספות על השגעון הגדול - רשימות קצין עברי במלחמה הגדולה - קולות #