יש להתייחס בכבוד - וכך אני מתייחסת - לספר הכולל 809 עמודים. תחשבו על זה - במיוחד אתם שלוקחים ספר כזה ליד ומניחים אותו מיד כי הוא "ארוך מדי". תחשבו על הסופרת שישבה וכתבה וקמה וחילצה עצמות, וישבה וכתבה, ולא יצא בדיוק מה שהיא התכוונה שיצא, ותיקנה וריטשה והחליפה פיסקאות, ומחקה והתייאשה ולאחר חודשים רבים - אולי שנים - יש ספר כבד ומכובד, שעוסק בתחומים מעניינים: הוא מתחיל בשנת 1895 ומסתיים בשנת 1919. ובדרך כולל כל כך הרבה, שלעתים הקורא חש מחנק.

הוא עוסק בילדים בשלהי התקופה הויקטוריאנית ואחריה. בגישה לילדים שהשתנתה מתקופת ויקטוריה ואחריה.
הוא עוסק בנשים ובגישה לנשים, שעברה גם היא שינויים מפליגים מתקופת ויקטוריה ואחריה.
הוא עוסק בהורים אמיתיים ומדומים, אוהבים ואדישים, מזניחים ומטפחים.
הוא עוסק באמנות, במה שראוי לקרוא לו "אמנות" ומה שמותר לעשות בשמה של האמנות.
הוא עוסק באגדות וכמו באגדות חלקו הגלוי מופז ובהיר וגורם לגעגוע, וחלקו הסמוי רוחש סיוטים ורוע.
והוא - בעיקר - עוסק בתקופה ההיא שהביאה לשינויים מפליגים חברתיים, מדעיים ותפישתיים.

כל אחד מהתחומים שמניתי היה ראוי לספר משל עצמו. כולם ביחד הם גודש שלא תמיד נסבל לקורא. בייאט מספרת סיפור מעניין על מספר משפחות ודמויות, והתנהלותן באותה תקופה הרת פורענויות. דרך הסיפורים על הדמויות הרבות - באנגליה, בגרמניה ובצרפת היא מעלה את התקופה בתחקיר מעמיק ויסודי, ובפרטי פרטים שהשאלה שנשאלת היא מה היא רצתה לכתוב: ספר היסטוריה מושקע אפשרי (אחרי שהיתה מחליטה על איזו היסטוריה להתמקד...) ורומן, גם הוא אפשרי. ופה הליקוי העיקרי של הספר. כי בייאט - שלמדתי שהתחילה את דרכה כמרצה בקולג' סן מרטין לאמנות העיצוב והמשיכה בלהיות פרופסור לספרות אנגלית ואמריקאית ממשיכה בספר להיות מרצה: הרצאותיה מלומדות, מדוייקות וכרונולוגיות בדיוק כמו שלמדנו(?) בבית ספר, לקראת בחינה. והן עוסקות בהיסטוריה, בהיסטוריה של האמנות והעיצוב, בתהליכים חברתיים ובאידיאולוגיות חדשניות.

למרות מה שמשתמע ממה שכתבתי עד כה, הספר ריתק אותי (בערך מעמוד 150 והלאה) וסיפר לי סיפורים שחלקם חידשו לי על אנשים שניסו לשנות את עולמם ואימצו אידיאולוגיה חברתית שהיתה זרה לעולם בו חיו, וניסו באמת להפוך את עולמם ל"עולם חדש ואמיץ". הייתי שמחה לו הסופרת היתה מנפה את הקטעים ההרצאתיים שתופסים, אני מעריכה, בערך חצי מהספר. הכתיבה טובה ובחלק מהסצינות ממש נפלאה. המתרגמת שירלי אגוזי לקחה על עצמה - בנוסף לתרגום - גם להסביר בהערות שוליים את הרמזים וההקשרים שהסופרת שתלה בסיפור. בחלקה הבחירה הזו טובה ומסייעת, בחלקה היא טרחנית ומעיקה.
ומי ייהנה מהספר הזה? יש בו דבר והיפוכו. מצד אחד הרבה היסטוריה מלומדת, שמן הסתם הגרעין הקשה של חובבי ההיסטוריה יכלו להנות ממנה. אבל החלק העיוני שיקסום להם עטוף בסיפור שחובבי היסטוריה מסויימים ידחו בשאט נפש...לעומתם חובבי הסיפורים יכולים להרגיש שהחלק העיוני משתלט ומפריע לקריאה...דילמה.

אתם יודעים מה? לא יודעת מי יאהב ומי ידחה את הספר הזה.

אני חובבת היסטוריה ידועה, תולעת ספרים מילדות וגם אנגלופילית בהתהוות. בהינתן כל זה, "ספר הילדים" נראה כמו הבטחה גדולה - שילוב בין רומן תקופתי לספר עיון עם נגיעות של פנטזיה כדי להרחיב עוד קצת את היריעה. yaelhar (שבזכות המלצתה קראתי את הספר) סייגה את ההבטחה הזאת בבלבול שמשרה הספר בקפיצה בין הסגנונות, אבל בעיניי הבעיה בספר נמצאה דווקא במקום אחר.

הספר כולל, כאמור, שלושה סגנונות כתיבה שונים, שמשולבים יחד על פני 800 עמודים צפופים. הסיפור העיקרי הוא תיאור מפורט ומרשים של חייהן של כמה משפחות בריטיות (ולא רק של הילדים, למרות השם המטעה של הספר) לאורך שלהי התקופה הוויקטוריאנית עד לאחר מלחמת העולם הראשונה. על הדרך מקדישה הסופרת עמודים שלמים לסוגיות פוליטיות-חברתיות נפיצות כמו מעמד האישה, המאבק בעוני, שאלת האימפריאליזם מצד אחד והאנרכיזם מצד שני. ולסיום, בניגוד מוחלט לכובד הראש של החלקים העיוניים, הספר מלא באגדות פנטזיה ספק לילדים ספק למבוגרים שמחברת אימם של כמה מילדי הספר.

החיבור הזה נשמע תלוש למדי, אבל אני מצאתי את החיבור הסגנוני טבעי וזורם, דבר שהוא נקודת זכות משמעותית לסופרת. מעבר לכך – נראה שההתנגשות בין השאלות הפוליטיות כבדות המשקל לתום הילדותי של האגדות מעביר את רוח הדור שחשב שהגיע לשיא של קדמה והתפתחות ולא שיער כמה תמימות יש במחשבה הזו ואלו זוועות עומדות להתרגש עליו. הבעיה העיקרית, מבחינתי, היא דווקא החלק הסיפורי של הספר, שאמור להיות קרקע נהדרת לסיפורים מרגשים ודמויות מעוררות הזדהות ואיכשהו לא הצליח להגיע לזה.
זה לא שלא היו דמויות וסיפורים כאלו – היו בלי סוף, אבל אף אחד מהם לא היה ממש "זה". קשה לי לשים את האצבע על כל הסיבות לכך, אבל הנה דוגמה שהטרידה אותי לכל אורך הספר: אף מערכת רומנטית לא הגיעה למימוש. כל הזוגות הפוטנציאליים, המאוהבים, סטרייטים והומואים, ילדים ומבוגרים – כמעט כולם נשארו על הסף. גם כשכבר היה איזה זוג שמצא זה את זו, היה מדובר בהפתעה שלא היו לה סימנים קודמים, או שלחלופין הסופרת מיהרה לטאטא את ההתרחשות החוצה לטובת פרטים כמו הריונות לא רצויים ועיצובי שמלות.

אין ספק בכלל שהסופרת עשתה עבודת מחקר עצומה (שנתמכה כנראה במחקריה האקדמיים) לקראת כתיבת הספר, אבל נראה שמטרתה העיקרית לא הושגה: לא הצלחתי לקבל תחושה ממשית של התקופה או להתחבר לדמויותיה הראשיות. למרות שהחכמתי רבות בכל הנוגע למאבק הפמיניסטי הסוער של התקופה (נקודת האור של הספר), הרי שבכל הנוגע למערכות יחסים, מעמדות, נימוסים ושמלות החכמתי הרבה יותר מ"אחוזת דאונטון" הנערצת. אפילו זוועות מלחמת העולם הראשונה בספר לא הצליחו לזעזע אותי כמו שהצליחה הסדרה. זאת השוואה לא לגמרי הוגנת, כמובן, אבל היא בכל זאת מספקת קנה מידה. עדיין מדובר בספר מעניין ורחב יריעה שקוראים שונים ימצאו בו תגליות שונות, בהתאם להעדפותיהם האישיות; אבל אם אין לכם די סבלנות או שבת ארוכה מספיק, יתכן שכדאי לוותר.

הספר אולי היה יכול מצויין, ואני חובב של ספרים עבי כרס, וגם של רומנים היסטוריים וספרות מתורגמת. מאוד שמחתי לקבל את הספר לידיי, אך כבר מהעמודים הראשונים התאכזבתי קשות. רמת התרגום של הספר שואפת לאפס. ניכר שהמתרגמת פשוט כותבת אנגלית באותיות ובמילים עבריות ושכחה לגמרי את התחביר העברי. משפטים שלא נגמרים, פסוקיות לוואי באורך הגלות, הקדמה של שמות תואר לשמות עצם, ועוד. משפטים שמתחילים בנקודה מסויימת תוך שימוש בלתי פוסק בפסיקים לעיתים על פני פסקאות שלמות. אי אפשר לקרוא ספר בעברית כשאתה מזהה את החשיבה הבוסרית של המתרגמת, את האנגלית שהיתה ברקע, ומתקן בעיני רוחך את ההתנסחות הכה מתישה. פשוט חבל.