פשוט אוהב את הבן אדם.

ממש משרש נשמתו של פנחס שדה אותה תעיית נשמה אותו כף קלע אותה גאוניות וחוסר מוצא.

בעקבות קריאת הספר "הזר" של קאמי
באל הישן נתאחדו שני כוחות אלוהים היה "אמת" ואלוהים היה נוכח בהכל במובן של מלאות של משמעות וטעם ועלילה.
נתברר לאדם החדש שככל שידבק באלוהי האמת יהיה עליו להפרד מכל משמעות וטעם לקיום, ובמסכת פרידותיו נפרד ממרכזיותו ביקום, משונותו מבעלי החיים, מכוונה פילאית ביצירתו, ועכשיו עומד להיפרד מרצונו ובחירתו.
הרי שהאדם של קאמי מצא את עצמו ואת כל מעשיו כדמות נטושה וסופית על פני עולם מת וסופי ללא סיכוי לטעם ולשגב בשום מעשה ממעשיו. ואכן כך הם נעשים ונראים מכניים לחלוטין גם אהבתו גם רציחתו כך. המוטו שלו היה "בין כה אין לזה שום חשיבות".
לפני מותו וכשנפגש בעל כורחו עם כהן הדת פרץ ממנו דברו ומילתו ואמר על הכומר; הוא נראה כטוח כל כך. נכון? ובכל זאת אף אחד מהדברים שהוא בטוח בהם אינו שקול כנגד שערה אחת של אשה. הוא אפילו לא בטוח שהוא חי כי חייו חיים של מת. ואילו אני נראה כאילו ידי ריקות אבל אני בטוח בעצמי בטוח בכל. בטוח בחיי ובמוות הזה שיבוא בקרוב כן זה כל מה שיש לי אבל אני לפחות מחזיק באמת הזו כפי שהיא מחזיקה בי.

כשראה מולו את כהן הדת בעל פני היודע שלו נמלא כמו להט דתי. כי ידע שהוא לפחות דבק באלוהי האמת. כי הוא לא הסכים ליפות ולטייח והוא רואה את העולם בוודאות כמות שהוא ללא שום נחמה,וללא שום תקווה וסיפור שסופר מאות דורות.
האם ישנה אפשרות לאדם להשתקם ולבנות קומה נוספת על גבי ספר כזה?