גם בי וגם בנצחיה פגעה מתקפת פיהוקים תוך כדי קריאת הספר. בשביל נצחיה הספר שימש ככדור שינה גנרי שהרדים אותה מרוב שיעמום. לטעמה, צריך היה לחלק את הספר לפיסות קטנות, לארוז אותו בקופסאות ולשווק אותו בהצלחה. בונדורמין ללא תופעות לוואי (אפשר גם לצרוך את הספר עם אלכוהול בלי להסתכן באובדן הכרה).
אני, לעומת זאת, פיהקתי מפני שלא יכולתי להניח את הספר מהיד, ויתרתי בגללו על כמה וכמה שעות שינה.
ובכן, פיהוקים לעומת פיהוקים. של עניין ושל שיעמום.
מייקל קונלי הוא אביהם הרוחני של שלושה גיבורים ספרותיים: הירונימוס (הארי) בוש, לא הצייר ההולנדי בן המאה החמש עשרה, אלא בלש בן לוס אנג'לס, העיתונאי ג'ק מקוואי ועורך הדין מייקל (מיק) הולר, (לא מייק הולר השדר המפורסם).
רוב רובם של כותבי המותחנים הם כותבים נוסחתיים. לרובם יש גיבורים קבועים, נושאי כתיבה קבועים, ערים קבועות ותעלומה שמרכיביה דומים. הסיבות לכך הן רבות, אבל הסיבה העיקרית היא שבניית תעלומת מתח אינה מתנהלת באופן ליניארי. לכן קל יותר לבנות את ציר העלילה כשחלק מן הדפוסים מוכרים. לי צ'יילד ברא את ג'ק ריצ'ר והשליך אותו לעיירות נשכחות בעורפה הסמוק של ארצות הברית. לינווד ברקלי הוא מלך הפרברים וגיבוריה השפויים. ג'וזף פיינדר שולף את גיבוריו מן התאגידים הבולעניים. פטרישייה קורנוול יצרה את ד"ר קיי סקרפטה הבוחנת הרפואית של וירג'יניה, פ.ד. ג'יימס את אדם דלגליש באיפוק בריטי צונן, הרלן קובן את מיירון בוליטר ואת הטיפוסים של ניו ג'רזי, ג'ון ורדון את דייב גרני בהרי הקטסקילס, בוריס אקונין את אראסט פנדורין ברוסיה של המאה התשע עשרה, ג'ון גרישם ודרמות בית המשפט, יו נסבו והארי הולה הנורבגי, פיטר ג'יימס ורוי גרייס מברייטון והוב, בקיצור, קל יותר לרקום עלילת מתח מורכבת כשדורכים על קרקע יציבה ומוכרת.
בספר הזה מפגיש מייקל קונלי את שני גיבוריו משני צידי המתרס, הארי בוש מול מיק הולר, ובאופן מתוחכם גורם לנו לחוש אמפתיה לגיבור הספר מיק הולר וחשדנות מהולה בשמץ של טינה כלפי הארי בוש, שאהוד עלינו מאוד בספרים מסדרת הארי בוש. מהלך מבריק. הם מתגוששים מילולית, רבים ביניהם, סולדים, כועסים, אבל פותרים לבסוף את התעלומה ביחד עם גילוי מפתיע במיוחד הנוגע לחייהם האישיים.
למה הטיל הספר שיעמום על נצחיה, אינני יודעת. בהזדמנות אשאל אותה. בשבילי הספר הוא דרמת בית משפט מרתקת, החודרת לפני ולפנים של החוק האמריקני על נפתוליו מעל ומתחת לפני השטח. תעלומת המתח אינה מרתקת במיוחד ודווקא פתרונה המורכב מפתיע ביותר, בניגוד לספרי מתח רבים מהפכי קרביים, שפתרונם משליך את הקוראים לתוך שלולית עכורה באנחה של אכזבה עמוקה. הפתרונות המפתיעים המושלכים לחיקנו בסוף הספר מפצים במידת מה על המתח החסר לכל אורכו. יכול להיות שאהבתי לדרמות בית משפט עטפה את כל הספר בהילה של עניין, אבל אינני משוחדת עד כדי כך שלא אודה באמת, כי מי שמחפש טוויסטים בכל עמוד שלישי לא ימצא אותם. ומי שאוהב את הגיבור חשוף לסכנות בכל דף רביעי ימצא את גיבורנו תחת איום ערטילאי, שאינו בא לידי ביטוי ממשי בסיפור. אבל מי שאוהב את נפתולי החוק ימצא עצמו מסופק מאוד וגם ילמד לא מעט על שיטת המושבעים.
ועתה נעבור לתוכן הספר. מיק הולר הסנגור מחלים מפציעה ומגמילה ממושכת ממשככי כאבים, כשלחיקו נופל משרד שלם של עורך דין שנרצח. התיק החשוב ביותר של הנרצח המנוח, הוא ההגנה על מפיק סרטים מיליונר, שנאשם ברצח אשתו ומאהבה. לכאורה, כל ההוכחות מעידות כי המפיק הוא אכן הרוצח, אך לא עורך דין כמיק הולר יכנע לעובדות. הוא נחוש בדעתו להוציא את מרשו זכאי. רוב הספר עוסק בהכנות למשפט ובהתמודדות עם התיקים החדשים אחרי היעלמות ממושכת מבימת החוק.
כתיבתו של קונלי היא קורקטית, עיתונאית, נטולת קישוטים, ללא דימויים ותיאורים מיותרים. קונלי אינו משורר (כשם אחד מספריו המפורסמים). למרות שגיבוריו הם בעלי אישיות עגולה למדי אין לו שאר רוח והוא נטול ספרותיות. במידה רבה הוא מזכיר את סקוט טורו ואת ג'ון גרישם. זו אינה ספרות גדולה, זוהי ספרות מהנה ומספקת. ארבעת הכוכבים ניתנו לספר בזכות העניין וההפתעות שבו ולא מפני שאפשר לקרוא לו רומן משובח, כי אי אפשר.
משפט שדה הוא מן הספרים שאני מכנה גמור ומסור בניגוד לספרי גמור ושמור. אבל אם יקלע לידי ספר נוסף של מייקל קונלי (קראתי כבר כמה וכמה מספריו) לא אוותר על קריאתו.
