יצירת מופת שגרמה לכל ספר שקראתי בשבועות לאחר מכן להחוויר.

השלם והעצמאי ביותר מכל ספרי עולם הדיסק של פראצ'ט שיצא לי להיתקל בהם עד היום.
ספר מושלם לכל חובב/ת פנטזיה, משחקי המילים וביקורת חברתית מתוחכמת שמדהירה את העלילה קדימה בקלילות.

ספר זורם וקריא מאוד מתאר לנו את כל-צדדיו-כמעט של סיפור רב גוונים ורב משתתפים ובאותה עת מצליח לשים אצבע משועשעת וביקורתית על קשיי הרב-תרבותיות במדינה שלנו מנקודת מבטו של הפרט. כולל הבדלי תרבויות בין-דוריות.
מומלץ מאוד.
אבל אל תתייחסו ברצינות לתיאורי הציפורים; עוד לא פגשתי עגור אדום-צוואר, ואם הוא יתיישב על כבל-חשמל זה בטח לא ייגמר טוב.

לאחר ביקור בג'ועארה נתקלתי בספריה בספרה של זיוה ארבל וזיהיתי את התצלום. הסקרנות שהתעוררה אכן מצאה את מבוקשה בספר. היא מתארת את סיפרה האישי ונוגעת רבות במעמד האישה בתקופה, בדרכה כנערה אל הציונות ואל הארץ- דרך אחת מיני דרכים דומות ושונות של בני ובנות תקופתה שהפכו לנושאי הדגל של העלייה השנייה.

ספר שמצליח לקחת את האבק שעל ההיסטוריה היהודית ולהפוך אותו לאבק-פיות.
יוכי ברנדס גרמה לי להסתכל מחדש על סיפורים מוכרים וידועים ושזרה אותם לכדי ספר מותח, קסום ומהנה שגרם לי לראות את ההיסטוריה היהודית של המאה השנייה לספירה באור אחר לגמרי.
מעכשיו, יש לציין, לעולם לא אצטרך יותר להתאמץ כדי לזכור את הסיפורים ותמיד אודה לסופרת המדהימה הזו בלבי על המחקר המעמיק שעשתה לכבוד הספר ויכולתה המופלאה לכתוב אותו.

בכתיבה זורמת מצליח יוסי עוזרד (תוך כדי שהוא מעצבן אנשים רבים מקיבוץ מסוים, זה בטוח) לתאר את חיי הקיבוץ של פעם והתגלגלותו לכדי הקיבוץ של היום, בלי שיפוטיות מיותרת ומצליח להימנע מהקביעה המיותרת שרבים אוהבים לקבוע- "קיבוץ זה טוב!/ קיבוץ זה נורא!" ומשאיר את הקורא/ת עם מספיק מרחב למסקנות עצמאיות.
המרחב הפתוח שהשאיר עוזרד בין החיים האמתיים לבין הבדיה הוסיף רובד צבעוני ומשעשע לסיפור.
ספר מומלץ, אם כי לא אחד שאקרא יותר מפעם אחת.

פתאום בגיל 23 הבנתי- כל הזמן מדברים איתי על הרצל, אני קוראת כתבים המושפעים ממנו, חיה בארץ המושפעת ממנו, תל אביב קרויה בשמה בגלל תרגום לספרו- ואני מעולם לא קראתי את כתביו שלו.
ההקדמות לחיבורים, גם ל"מדינת היהודים" וגם ל"אלטנוילנד", היו מאירות עיניים ועזרו לי להיכנס לאווירה, להבין את הלך הרוח ואת הכותב ואף חידשו לי במידת מה. התרגום נוח לקריאה ושומר על הקו בין ארכאיות ומודרניות.
הכיף הגדול שלי תוך כדי קריאה היה במציאת הדברים שרשם הרצל ואכן נשאבו לתוך המציאות הישראלית, אלה שגם כיום נחשבים לפרויקטים עתידניים ואלו שמעולם לא הייתה להם אחיזה במציאות. צחקתי עליו ממש כאשר הוכיח גזענות מסוימת כלפי עמים אחרים והשתוממתי כיצד החל אלטנוילנד כסיפור מבטיח כל כך, אך המשיך שטחי כשם שהתחיל, בלא לצבור טיפת עומק בודדה. אך מטרת הכותב לא הייתה להנעים את זמננו בכתיבת סיפור מעניין, הוא רצה לפתח רגש של תקווה ביהודים ולגרום להם להפוך את האגדה למציאות.
או כפי שאמר בן גוריון על עיר נמל מסוימת (במשפט שלקח מספרו של הרצל)- והיתה לעובדה!
ספר מומלץ מאוד לכל מי שקורא/ת עברית מסיבה זו או אחרת. השפה לא קשה מדיי והעלילה לא מסובכת מדיי, אפשר לקרוא את זה גם בחטיבת ביניים וגם בגיל חמישים. התובנות יהיו קצת אחרות, אבל זה בטוח ישעשע אותך.

קשה לומר שאלון חילו הוא אכן הכותב של "אחוזת דג'אני", שכּן הוא בעיקר מתרגם ועורך ומציג לפנינו את יומניהם של שני אישים יוצאים דופן המציגים לנו חלון הזוי לתקופתם.
נותרתי עם שאלה- האם בכל זאת, יש נביאים המהלכים בינינו? האם צאלח דג'אני היה אחד מהם?
האם איוולת שעשה יהודי אחד למשפחה ערבית אחת, משמעותה כאיוולת של עם שלם לעם שלם?

הסיפור חוזר על עצמו מפעם לפעם, יש קטעים מייגעים. לדעתי, כשמגיעים אליהם, שווה להשקיע ולעבור אותם ולהגיע לסוף המרתק.

לא ידעתי שבמאה ה-19 ידעו להשתמש ולהעריך ציניות וסרקסטיות מופלאות כל כך.
מארק טווין מביא את הסרקזם למחוזות ארצנו ומצייר אותה כפי שהייתה בזמנו ומעיניו היהירות, האמריקאיות-אתאיסטיות, בעודו מוקף בחבורה של נוצרים המחפשים בארץ את הקדושה שבה ותו לא.
צחקתי הרבה עם הספר הזה, אך הוא יעניין בעיקר את אלו שההיסטוריה של ארצנו (מזוויות צבעוניות) מסקרנת אותם במידה זו או אחרת. ההשוואה בין מה שהוא מתאר ובין מה שמתקיים בשטח היום מוסיפה לחוויית הקריאה ממד שהכותב לא ציפה לו.