ביקורת ספרותית על אהובתו היהודיה של מוסוליני - ההשראה הגדולה של מנהיג הפשיזם מאת דניאל גוטמן
ספר לא משהו

---

כותרת עם הבטחה לספר מרתק במיוחד, אבל כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.
בספר שני צירי עלילה. הראשון מתאר את ימיה הזוהר של מרגריטה, כאשר הייתה בשיא השפעתה וסלונה המה מבקרים מכל המי ומי של איטליה. משפחתה, היכרותה עם מוסוליני, הקריירה שלה כמבקרת אומנות. אבל לא לעולם חוסן וארצה של מרגריטה, המארחת האינטליגנטית אשר אבות אבותיה התיישבו בחצי האי, הזכירה לה שבעצם גם היא רק אורחת, ולא רצויה במיוחד. וכך בציר השני אנו עוקבים אחרי מרגריטה האלגנטית נסה על נפשה בקצת פחות אלגנטיות לדרום אמריקה.

אם בשורה האחרונה הרחתם לגלוג קל לא טעיתם. אודה על האמת - ממש לא סבלתי את דמותה של מרגריטה. הספר רווי במכתבים שכתבה לכמה מידידה שרק הגבירו את סלידתי ממנה. מן המכתבים עולה דמות של אישה אינטליגנטית המתמצאת בפוליטיקה ויודעת להתנסח היטב, אך גם קרירה ויהירה. היא הייתה פמיניסטית, אך זה לא מנע ממנה לנאוף עם אדם שהצהיר שתפקיד האישה הוא ללדת ואשר עזר בשמחה לנשים לקיים את תפקידן... היא הייתה אתאיסטית, אך המירה את דתה לקתוליות. היא הייתה יהודיה, גם אם לא רצתה בכך, ובכל זאת במכתביה הרבים לא מצאתי אפילו מעט הזדהות עם העם שלה, שסבל מאפליות ורדיפות שהביא עליהם בן טיפוחיה. במכתב לידיד מאוקטובר 1943 היא מבכה על המצב באיטליה ועל החפים מפשע המשלמים את המחיר, אולם איך תיעבתי אותה כשבאותה נשימה קוננה על חפצי האומנות, המבנים וההיסטוריה של איטליה שסכנת השמדה מרחפת עליהם - "כל שכיות החמדה... שנותרנו לנו מעברנו המפואר". עברנו המפואר? חוקי הגזע לא הספיקו כדי לגרום לך להבין שאין לך חלק בעבר הזה?

כשנאלצה לברוח שמחתי לאידה. הנה לך, טיפשה שכמוך, קרוב ל- 20 שנה טיפחת ואהבת רודן אכזר שלא נקף אצבע לעזור לך בצרה שרקח במו ידיו. ארץ המגף שמרגריטה כה אהבה נתנה לה בעיטה כואבת במיוחד ששלחה אותה עד לארגנטינה. בדיעבד היציאה לגלות הצילה אותה מן הרעב והכאוס ששררו באיטליה, ומן השילוחים לאושוויץ בשלב מאוחר יותר. לא כולם היו ברי מזל כמוה, כדי לצאת מאיטליה היה צריך קשרים וכסף רב, שני דברים שהיו לצרפתי בשפע.

מה שכל-כך הרגיז אותי במרגריטה היא שעד סוף ימיה לא הסכימה להודות שטעתה. "גם לאחר מפלתו ומותו של מוסוליני הוסיפה מרגריטה לגרוס כי החרפה שבאה על איטליה נבעה מכך שמאהבה לשעבר זנח את עקרונות הפשיזם המקורי... משוכנעת שממשלתו היטיבה עם איטליה בשנים הראשונות ושלאחר מכן נהרסה כתוצאה מתאוות הכוח המוחלטת, הברית עם גרמניה הנאצית, ויותר מכל ההשפעות הרעות מצד משפחתו ושותפיו". היא שנאה את אשתו, בתו וחתנו של מוסוליני וסברה שהייתה להם עליו השפעה רעה.
בעיני, הניסיון להטיל את האשמה על קרוביו צורם ומגוחך להפליא. באוטוביוגרפיה שפרסמה לאחר המלחמה (שיצאו לבסוף כסדרת מאמרים מחוסר עניין של ההוצאות) היא לא הביעה אף חרטה, "לא הזכירה במילה אחת את תפקידה שלה בשנות הפשיזם, ולא את זכויות היתר שצמחו לה מקרבתה לממשל". היא כתבה: "לעולם לא איאלץ לדבר על אשמתי".
גם במקום נוסף המשיכה לשמור על שתיקה: "היא אף לא דיברה על חוקי הגזע או על היותה יהודיה, הסיבה לעזיבתה את איטליה". היא סירבה להודות שגורשה מאיטליה ולא עזבה מרצון, מדוע? בזמן המלחמה שתיקתה הייתה מובנת, היא חששה לגורל קרוביה שנשארו באיטליה, אך לא מובן מדוע התמידה בשתיקתה. היא, שהמילים היו פרנסתה כמבקרת אומנות, אשר כתבה מאמרים לרוב ולא היססה להביע את דעתה, נאלמה דום.

מובן שהעובדה שלא אהבתי את מרגריטה אינה קשורה לדירוג הספר. הקפיצה לסירוגין בכל פרק בין שתי התקופות, שגם אינן מסופרות כרונולוגית, מבלבלת ומקשה לעקוב אחר קורותיה של צרפתי, במיוחד למי שלא בקיא בהיסטוריה של איטליה בשנים אלו. בנוסף, הסופר לא מנסה לענות על שאלות כמו מה חיבר בין השניים או עד כמה אכן השפיעה צרפתי על הדוצ'ה, ולא מנסה לפענח את דמותה, הנותרת מרוחקת. גם על מוסוליני היה ניתן להרחיב את הדיבור. על המפגשים שלהם לא מסופר דבר, וכל הדו-שיח ביניהם מתרכז למשפט או שניים. ייתכן שלא נשאר תיעוד, ובכל זאת זה מאכזב. בקיצור, פספוס גדול. למרות הכל, אני שמחה שקראתי אותו ולו רק כדי להתוודע לכך שלמוסוליני הייתה מאהבת יהודיה. מצד שני, בשביל זה הכותרת מספיקה...

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על אהובתו היהודיה של מוסוליני - ההשראה הגדולה של מנהיג הפשיזם