ביקורת ספרותית על פרויקט רוזי - דון טילמן #1 מאת גרהם סימסיון
ספר טוב

---

דון מיטלמן לוקה בתסמונת אספרגר. מה זה אומר? קושי בזיהוי רגשות, בלהרגיש רגשות חזקים, בלזהות הבעות פנים ובלקשור קשרים חברתיים ובינאישיים. או כמו שדון מנסח את זה, אם האויב היה נמצא מעבר לדלת, היית חייב לשמור על שקט- ופתאום התינוק שלידך מתחיל לבכות. לפניכם אקדח עם משתיק קול. מה הייתם עושים? לפי גרהם, סיכוי גבוה שרוב האספים יראו לנכון לירות בתינוק.
דון אומר שמוחו תוכנת שונה מאחרים. אנחנו רגילים לזהות רגשות, הבעות פנים, ולפעול לפי המוסכמות החברתית המקובלת. אם נתרגם את זה לדילמה, אף אחד מאיתנו לא היה יורה בתינוק- אנחנו פועלים ע"פ מוסכמות חברתית ורגשית. אם נשים את הרגשות בצד, נקבל אדם שפועל על פי היגיון בלבד.
אין זה אומר שהלוקים בתסמונת אינם מרגישים. השוני שלהם הוא שהם אינם מצליחים לזהות את הרגשות האלו ולהבחין בהם, או שהם חשים בהם בעוצמה פחותה. כאמור, ההיגיון אצלם גובר על הרגשות.

דון מתקרב לגיל ארבעים. הוא גבר מסודר מאוד. כל דקה רשומה מסודרת בלו"ז שלו שממנו אין לחרוג, ואם ההרצאה שלו התעקבה בעקבות איזשהי תקלה הוא יחשב כמה מהר יותר יצטרך לדבר כדי לפצות על הזמן שאבד. הוא פרופסור לגנטיקה, יש לו שני ידידים, והוא רווק. והעובדה הזאת מתחילה להטריד אותו. אז מה הוא עושה? מוציא את פרויקט הרעייה לפועל. הוא מחבר שאלון דייקני ומדוקדק; רשום לפרטי פרטים, כדי לסנן את כל מי שלא מתאימה לו ולמצוא את מי שכן מתאימה לו. לאישה המושלמת שלו אסור לעשן, לשתות יתר על המידה, לחשוב שיש הבדל בין גלידת מנגו למשמש, לאחר, להקדים וכן הלאה. ואז מגיעה רוזי. ברמנית צעירה, עם שיער אדום. מעשנת, שותה, מאחרת, והכי נורא: יודעת להבדיל בין טעם של גלידת משמש לזאת של מנגו. היא גוררת את דון למסע חיפוש אחרי אביה הביולוגי, מסע שמערער אותו וגורם לו לצאת מהלוח זמנים, וסיפור אהבה מתחיל להתפתח.

היה מעניין לקרוא ספר מדמות שלוקה באספרגר, מה שהתבטא בעיקר בכתיבה יותר ילדותית מאשר לבחור בן 40. הוא דומה לקומדיה רומנטית- מתקתק, קיטשי, קילשאתי, קליל מאוד, עם סוף טוב ואיך שלא צפוי מאוד. למרות כל זה, מדובר בקומדיה רומנטית מהסוג המשובח. קליל, קריא, סוחף, מהנה, מעניין יחסית, משעשע, כיפי, נגמר מהר, ואנושי מאוד.
דון הוא דמות מקסימה ושובת לב; בדומה לשאר הדמויות בספר (גם אם הן מעט סטריאוטיפיות) קל מאוד להתאהב בו אם כי קצת יותר קשה להזדהות איתו. ההתמודדות שלו עם המחלה בספר משתנה מהר ודינמית. העלילה אומנם קצת נדושה- והמסר בכלל- אי אפשר להכתיב ללב שלך, ובלתי אפשרי לשלוט בו ולתכנן אותו. זה אומנם קצת שחוק וקלישאתי- אבל כמו בקומדיה רומנטית, אנחנו נהנים. גם מהקילשאתיות, גם מהמסר השחוק וגם מהקיטשיות.
זה אמנם לא ספר חובה, אבל אם יש לכם כמה שעות פנויות, יהיה לכם נחמד איתו. מה שבטוח- תצאו מחויכים ובלי הרגשה של זמן מבוזבז.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על פרויקט רוזי - דון טילמן #1