ביקורת ספרותית על שרלוק הולמס - כל הסיפורים כרך א' - שרלוק הולמס #1 מאת ארתור קונן דויל

---

הביקורת הזו היא מעין מכתב פתוח. -אזהרת בדיחות פרטיות-
יש לי ידיד מחונן מאחת המסגרות שבהן אני לומדת. אני יכולה לומר בזהירות שהוא אחד החברים הטובים שלי.
אני שולחת לו מדי פעם מייל תמציתי ביותר שמכיל את הכתובת שלו וקישור לאחת הביקורות שלי בשורת הכותרת. הוא משיב במייל קצר או בהודעה ב-WhatsApp. אחרי ששלחתי לו את הביקורת על "אשמת הכוכבים" הוא כתב בחזרה שהוא חושב שמגיעה לו ביקורת. הסכמתי ואמרתי שאכתוב ביקורת על ספר מסוים (שעוד תגיע, מחונן שכמותך, לא לדאוג), אבל בתור הוכחה לנחמדותי אני כותבת עוד אחת.

בכל אופן, את הספר הזה קיבלתי לפסח (!) יחד עם עוד שני ספרים מהסדרה "כל הסיפורים", מדוד שלי. לא האמנתי כשפתחתי את השקית.
עוד לא קראתי את כל הסיפורים, כי אני קוראת אותם רק מדי פעם, וכמות גדולה מדי של שרלוק הולמס לא ממש עושה חסד עם הדימוי העצמי שלי.

אני אסביר. אני מחשיבה את עצמי לבן אדם חכם, אבל אני לא מצליחה להבין כלום ממה ששרלוק הבין לפני שלושה עמודים. במילים אחרות (ייאי), אני הופכת לווטסון.
ועכשיו הרגע שבו אני מסבירה למה בחרתי דווקא בספר הזה כדי לכתוב את הביקורת הראשונה על המחונן (שלדעתי הרבה יותר מתאים לקרוא לו Q):
כי כשאני מדברת איתו אני מרגישה כמו ווטסון, שזה אומר שני צעדים מאחורי חוט המחשבה שלו. בכנות.

תקופה ארוכה החזקתי את הכרך הזה בכוננית הקטנה שליד המיטה שלי, וכל פעם קראתי סיפור. קראתי סיפור כשהייתי זקוקה למשהו תבניתי, מעניין, שהוא גם סוג של אתגר מחשבתי. אני שמחה מאוד לתת לשרלוק לפתור את התעלומה בשבילי, ומדי פעם גם להיות מופתעת, כי הרי ברור שלא כל הסיפורים זהים.
הסיפורים של שרלוק הולמס תמיד מתחילים בפתיחה שבה מציגים את הרקע, אבל היא לא ארוכה מדי, ותוך מעט מאוד זמן מגיעים לעלילה האמיתית. שיטות העבודה של שרלוק הולמס תמיד מיוחדות ומעוררות השראה, ואני נוטה לחבב את הגאון הלא-בהכרח-נחמד (אהמ).

ויש לי משהו להגיד גם על ווטסון ושרלוק כצמד: שרלוק יודע שווטסון מאחוריו בכל הקשור להבנה של המקרה, אבל זה דווקא עוזר לו. קודם כל, כי תמיד טוב שיש לידך חבר נאמן כשאתה יוצא להרפתקאותיך מסמרות השיער והשכל, ואחר כך כי ווטסון הוא זה ששואל את שרלוק את השאלות. כך שרלוק זוכה להסביר שלב-שלב את מחשבותיו, ואנחנו מבינים לאט-לאט מה עובר במוחו של הבלש המבריק. לדעתי ווטסון ממתן את שרלוק ומונע ממנו להתעופף או לשקוע בהאדרה עצמית. הוא בעצם מאיר עבור שרלוק נקודות חדשות ועוזר לו (ולנו) לארגן את מחשבותיו. כך שלמרות שווטסון מצטייר כמפגר אחרי ווטסון, יש לו תפקיד מאוד חשוב. ווטסון הוא בעצם אנחנו, קוראי הסיפור.

ארתור קונן דויל אמר: "אם לא אהרוג את הולמס, הוא יהרוג אותי.". אני נוטה להסכים איתו. לכתוב את הולמס זה נטל כבד.

אני חושבת שאולי לא כולם חייבים לקרוא את כל הסיפורים, כי זה באמת אתגר למכורים בלבד (ואני בהחלט אמשיך לקרוא סיפורים מדי פעם, כשאזדקק לזה), אבל לדעתי כן כדאי לקרוא כמה, כדי לחוות ממקור ראשון את גדולתו של הבלש שהפך לקלאסיקה שמשפיעה על התרבות עד ימינו, וללמוד שיעור בצניעות. אני גם מתעניינת בספרות ולכן מקדישה מזמני לקריאת קלאסיקות.

זהירות, סוג-של-קלקלן:
לסיום אצטט מתוך סיפור חביב עליי, שבו אישה גאונה אחת מצליחה להעמיד את שרלוק במקומו וללמד אותו שגם נשים שוות משהו. שם הסיפור "שערוריה בבוהמיה", והציטוט דווקא מסוף הסיפור:
"וזה סיפור המעשה בשערורייה הנוראה שאיימה להחריד את ממלכת בוהמיה, וכיצד הוכו מיטב תכניותיו של הולמס מכה ניצחת בשל עורמתה של אישה. תמיד היה נוהג להתבדח על חשבונן של נשים ולזלזל בחוכמתן, ואולם באחרונה לא שמעתי כי עשה זאת [הערת המצטטת: וטוב שכך.]. ותמיד בדברו על איירין אדלר, או כשהוא מזכיר את תצלומה, הוא מעניק לה את תואר הכבוד האישה."
כל הכבוד, איירין.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על שרלוק הולמס - כל הסיפורים כרך א' - שרלוק הולמס #1