ביקורת ספרותית על וינטו ויד הנפץ מאת קארל מאי

---

אינדיאנים.
אמצע הסבנטיז.
לילה חשוך, אבל מדורת ל"ג בעומר בוערת בעוז.
אני בתנוחת צייד. מיתר הקשת המופלאה שלי מתוח והחץ שעליו מורכב ראש החץ מאבן שמצאתי באתר האדם
הקדמון בפרדס של הקבוץ, מוכן לשחרור. אבא בנה את הקשת ואת החץ.
המביט מהצד יראה ילד קיבוצניק שעומד להשתתף בטקס המסורתי של ירי חיצים אל תוך המדורה
אבל בראש שלי הייתי וינטו שהבחין בקאובוי רע לב ועומד להשחיל אותו בחץ שלוח.
החץ שוחרר. הוא טס כמו חץ וחלף כמו חץ דרך המדורה ונעצר רק ברגל של אחת הילדות שעמדה מעברה השני של המדורה.
היו צרחות, היו צעקות ונזיפות, אבל וינטו היה מאושר. החץ פגע.
אינדיאנים.
אמצע האייטיז.
הצוות שלי שוכב בעלייה המקוללת שמתחת לג'זין.
באוזניות של הקשר לוחשים "האינדיאנים בדרך אליכם". אני מדליק את ציין הלייזר והאצבע המורה שלי
מלטפת את ההדק. אחרי כמה דקות רואים אותם. עולים לקראתנו. אינדיאנים שעלו על הנתיב שיחבר אותם עוד 40 שניות
עם הרוח הגדולה.
אינדיאנים.
אמצע העשור הראשון של המאה ה-21.
בדרך אל או בדרך מ ברחבי ארה"ב.
שמורת אינדיאנים, או נכון יותר, אבק האדם שנותר מהם.
את כל המושגים, הנכונים או השגויים אודות האינדיאנים קיבלתי מספרי קרל מאי.
חלפו הרבה ביזונים בערבות הנרחבות ועברו הרבה ז'יטונים בקזינואים שבשמורות ואותו ביקור
כבד הראה לי שבפועל לא נותר כלום מוינטו, לא בחומר ובטח שלא ברוח, אבל עבורי הם תמיד
ימשיכו להיות האנשים החופשיים הללו שרכבו עם הרוח אל כל קרב והרפתקה ובעיקר רכבו בתוך
ראשי.
והספרים של האסיר הגרמני שמעודו לא ביקר במערב הפרוע אבל כתב עליו כמו שאיש מעולם לא הצליח,
ממשיכים להדהיר אינדיאנים בתוך ראשי גם היום.

» ביקורות נוספות של ליאור
» ביקורות נוספות על וינטו ויד הנפץ