• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
קורי עכביש

קורי עכביש

מאת עמוס הראל

הביקורת של פרל

תמונה של פרל
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
קורי עכביש

קורי עכביש

מאת עמוס הראל

הביקורת של פרל

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של פרל
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2008
קטגוריה:צבא ובטחון
הקודמת
פרל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“ישראל בחרה להכיל ולא להגיב לפעילות חיזבאללה בגבול הצפון. לא עכשיו, אלא בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנ”

5/5
ביקורות על קורי עכביש
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•20 דקות קריאה

ישראל בחרה להכיל ולא להגיב לפעילות חיזבאללה בגבול הצפון. לא עכשיו, אלא בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה והמחיר היה גבוה. רגע לפני שיחלוף עוד יום לציון פרוץ מלחמת לבנון השנייה, לקחתי לקריאה חוזרת את "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), הספר שכתבו עמוס הראל ואבי יששכרוף על המלחמה, שנשאר אולי המרתק והמקיף בספרים שנכתבו עליה.

הראל, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", ויששכרוף, שהיה פרשן העיתון לענייני ערבים, תיארו בספר את שהתרחש בשטח, בלבנון באוגדות, במטכ"ל ובקבינט, וכן (על סמך בלוגרים באינטרנט) את שחוו אזרחי לבנון במהלך המלחמה. התוצאה היא ניתוח מעמיק ומאיר עיניים, שמסקנותיו נותרו רלוונטיות.

בין הנסיגה מלבנון בשנת 2000 למלחמה ביולי 2006 היה נתון צה"ל בלחימה קשה, מורכבת ושואבת משאבים באנתיפאדה השנייה. ועדיין, "אין ספק שבשנים הקודמות נלקחו בצה"ל סיכונים מוגזמים ומופרכים. תוצאתם היתה צבא יבשה מנוון, עם מערך מילואים חלוד ויחידות סדירות שמפקדיהן מעולם לא עברו אימוני מסגרת; עם שריונרים ששכחו איך נראה טנק מבפנים ועם מפקדי כוחות חי"ר שלא הבינו כי בתים בפאתי כפרים לבנוניים עלולים להפוך למלכודות קטלניות של טילי נ"ט מתקדמים" (עמוד 78).

האחריות למצב הצבא התחלקה בין הממשלה שלא פיקחה כיאות ולא בלמה את ההידרדרות בכשירות, לרמטכ"לים ושרי הביטחון שדגלו בסולם עדיפויות שגוי ומשרד האוצר שקיצץ בתקציבים. קצין בכיר אמר להם כי לא תפס "איך זה יכול לקרות; איך אירע שלא הבנו מראש שזה מצבו של צבא היבשה? היום אני מבין שנדרשות שלושים-ארבעים שנה כדי לבנות צבא. אבל לא צריכים יותר משלוש-ארבע שנים, עם כמה אנשים בתפקידי מפתח, כדי להרוס אותו" (עמוד 78).

כדי להמחיש את הגישה הרווחת בצה"ל בטרם המלחמה, הובאה בספר אמירה של מפקד חיל האוויר, אלוף אליעזר שקדי, בהרצאה במכללה לפיקוד ומטה. האלוף ביקש מהשריונרים בקהל להרים את ידם ואמר להם: "עידן התמרון הכבד תם" (עמוד 84).

זאת ועוד, לרמטכ"ל מונה ב־2005 דן חלוץ, טייס קרב ומפקד חיל האוויר לשעבר, אף שצה"ל הורכב ברובו מכוחות יבשה, וניצח על מימוש תוכנית ההתנתקות בקיץ 2005. לאחריה התקיימו בחירות, שבסופן עמדו בראש ישראל ראש ממשלה חדש, אהוד אולמרט, ולצדו (אף שמעולם לא עסק בתחום) עמיר פרץ כשר ביטחון.

אמנם היו בצה"ל גם קולות אחרים. שנה לפני המלחמה כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים, כי באימון שערכה יחידת מגלן בפיקודו למד כי: "יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חיזבאללה. לא ניתן להכריע את חיזבאללה ללא מגע קרוב" (עמוד 116). אבל אזהרות כאלו נפלו על אוזניים ערלות.

ואם המערך הסדיר עוד זכה למשאבים, אמצעים ומעט אימונים, הרי שבמערך המילואים קיצץ צה"ל באופן רוחבי ועמוק. ועדיין, נותרו בו איים של מצוינות. "בהשוואה לרוב יחידות המילואים, היה מצבו של גדוד הצנחנים שעליו פיקד סא"ל עמוס בריזל חריג לטובה. בריזל, קבלן בניין בן 42 מכפר־יונה, אומר שהגיע למלחמה במצב של "מוכנות מושלמת. הרגשתי שאנחנו הגדוד הכי מאומן בצבא". המח"ט שלו, אל"מ בועז עמידרור, התעקש לנצל את ימי המילואים המועטים שעמדו לרשות החטיבה לאימונים אינטנסיביים, שנעשו ברובם ברמת הגולן. בחורף 2006 תרגל בריזל עם חייליו תנועה לילית של 18 קילומטרים, כשכל לוחם נושא עליו משקל כבד" (עמוד 84). חטיבות השריון במילואים לעומת זאת כמעט שלא אומנו.

צה"ל של קיץ 2006, קבעו המחברים, בכשירות ומוכנות נמוכה יחסית למלחמה. אך, "אחת הבעיות הגדולות שלו היתה שהשקיע כה הרבה זמן ומאמצים בניסיונות להסתיר את העובדה הזו מעצמו" (עמוד 85). במקביל, האויב השתנה. חיזבאללה מודל 2006 כבר לא היה הארגון שכנגדו לחם צה"ל בלבנון קודם לכן, ודמה הרבה יותר לדיוויזיית קומנדו במימון, אימון והנחיה איראנית (אף שגם, כפי שניתן לראות בחטיפת החיילים, שימר לעצמו את הזכות לפעולה עצמאית).

בשנה שקדמה למלחמה סיכלה אוגדת הגליל, בפיקוד תא"ל גל הירש, שורה של ניסיונות חטיפה ופיגועים מצד חיזבאללה. הירש "שירת בצנחנים, בין השאר כמ"פ בעת מבצע מיידון (הפעולה הקרקעית הגדולה האחרונה של צה"ל נגד חיזבאללה, ב־1988). בהמשך פיקד על שלדג, יחידת הקומנדו של חיל האוויר" (עמוד 230). כמפקד האוגדה יזם שינוי משמעותי בהיערכות האוגדה למלחמה ובביטחון השוטף. מנגד, את הפיקוד והמטכ"ל הצליח לרתום לעניין בהצלחה חלקית בלבד.

ב־12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חיזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. העובדה שהחטיפה התרחשה לאחר שכשבועיים קודם חטפו פעילי חמאס את החייל גלעד שליט לרצועת עזה, הביאה את הדרג המדיני והצבאי הבכיר להבנה, שהפעם התגובה חייבת להיות קשה במיוחד. בדיון בממשלה באותו ערב הוחלט, בהתאם להמלצת שר הביטחון פרץ, על תקיפת רקטות הפאג'ר של חיזבאללה, מבצע "משקל סגולי".

אלוף (מיל׳) גיורא איילנד, ראש אגף מבצעים לשעבר, אמר למחברים כי הממשלה היתה צריכה לדון בשלוש אופציות לפעולה, שלא הוצגו בפניה. השתיים הראשונות היו החלטה על תקיפה אווירית שתימשך יום או יומיים, או פעולה קרקעית מוגבלת (מדרום לליטני). החלופה השלישית היתה החלטה עקרונית על יציאה למלחמה בלבנון, על כל המשתמע מכך, במטרה לשנות מן היסוד את המשוואה.

לו היתה הממשלה מקבלת את האפשרות השלישית, אמר, היה עליה לבחון את מוכנות הצבא, להורות על סגירת פערים ולדאוג לשיפור המוכנות, בכדי לפתוח במלחמה במועד המתאים. כך קרה במלחמת לבנון הראשונה, שההחלטה על עצם היציאה אליה התקבלה למעשה כשנה לפני שביוני 1982 התרחשה הפרובוקציה המתאימה בכדי לממשה. אבל הדברים, הסביר איילנד, התנהלו אחרת. "המודיעין סיפר כמה הערבים רעים. השרים שאלו את הצבא מה הוא מציע לעשות. הקצינים השיבו: בואו נתקוף ונראה מה יהיה. וכך היה" (עמוד 176). הממשלה פתחה במלחמה מבלי שהבינה זאת.

המבצע עצמו היה אולי המהלך הצבאי המרשים שביצע צה"ל במלחמה והיה פרי הכנות ארוכות שנמשכו שנים. "בתוך 34 דקות, ב־13 ביולי לפנות בוקר, הופצצו והושמדו מן האוויר 59 משגרים נייחים של רקטות, שהוסתרו בבתים של פעילי חיזבאללה ומשפחות שיעיות ברחבי דרום לבנון. ההפתעה היתה מלאה" (עמוד 179). חיזבאללה ספג מכה כואבת, וחלק ניכר מהרקטות שלו לטווח בינוני הושמד באחת.

כמה ימים אחר כך, ב־18 ביולי, שוחח מפקד חיל האוויר, שקדי, עם כתבים. המבצע, אמר, שינה את פני ההיסטוריה הצבאית. עתה, המשיך, "אולי יבינו גם הגנרלים ה"ירוקים" את משמעותו האמיתית של כוח אווירי במלחמה המודרנית" (עמוד 281). זה היה חלום נחמד, אך שיחת ההשכמה ממנו עתידה להיות כואבת.

למחרת, החליטה הממשלה על תקיפת אווירית של מפקדות החיזבאללה בדאחיה, הרובע השיעי בדרום בירות. בתרגיל המטכ"לי שקדם למלחמה ("שילוב זרועות"), התברר כי יכולת הפגיעה ברקטות קצרות הטווח מוגבלת. ראש אגף המבצעים, אלוף גדי איזנקוט, יוצא גולני, אמר אז לרמטכ"ל שבהיעדר מענה יעיל לקטיושות "צריך לחפש פגיעה במרכז כובד אחר. הדאחיה יכולה להיות הפתרון" (עמוד 137). התקיפה היתה אחת הפעולות האפקטיביות ביותר במלחמה וחיזבאללה חש את תוצאותיה גם שנים קדימה.

במקור תוכננו למלחמה בלבנון שלושה שלבים: תקיפה אווירית מסיבית בת יומיים בלבנון, פסק זמן להערכת השפעתה על האויב ואז, אם נמשך ירי הרקטות, תמרון יבשתי רחב היקף המשלב כוחות סדירים וכוחות מילואים, בהתאם לתוכנית "מי מרום".

סגן הרמטכ"ל דאז, אלוף משה קפלינסקי, הדגיש בפני הרמטכ"ל חלוץ כי כשמתחילות התקיפות האוויריות, "אנחנו צריכים לדעת שבהיגיון שלנו מיד אחרי זה בא 'מי מרום'". בפועל, חלוץ נטש את התוכנית כמעט מיד. ההפצצות האוויריות לא חדלו לרגע ואילו המהלך הקרקעי הוכנס להקפאה עמוקה" (עמוד 227). קפלינסקי, שפיקד על סיירת גולני במלחמת לבנון הראשונה, ידע על מה הוא מדבר. אך חלוץ סירב להמליץ לממשלה לגייס מיד אוגדות מילואים ולאמן אותן, והסתפק בגיוס מינימלי שמנה כמה אלפי קצינים וחיילים. זו היתה שגיאה קשה.

ב־18 ביולי הטיל מפקד אוגדת הגליל, הירש, על יחידת מגלן לסרוק את רכס השקד מעבר לגבול, בו היתה "שמורת טבע" של חיזבאללה (שם קוד למאחז מבוצר ומוסווה של הארגון). היה זה שלב מקדים בהתקפה על הכפר מרון א־ראס, הסמוך לגבול. הכוח נתקל במחבלים והתקשה להתקדם. "את היוזמה נטל קצין מילואים שהתלווה לכוח, רב־סרן עמית זאבי, מ"פ לשעבר ביחידה. הכוח בהנהגתו התעשת והרג חמישה מאנשי חיזבאללה" (עמוד 240).

זאבי, שעוטר בצל"ש אלוף על תפקודו, היה אחד הבודדים ביחידה שלחם בלבנון בטרם הנסיגה. "איבדנו את תחושת השטח בלבנון" (עמוד 241), אמר לחבר וציין שהלחימה הפכה מורכבת יותר. "הם למדו אותנו ורק הפכו ליריבים מרים יותר. בינתיים, אנחנו שכחנו איך נראים בולדרים ואיך נלחמים בסבך" (עמוד 241), סיכם.

הפתעה אחרת היתה אותן "שמורות הטבע" שהקים חיזבאללה. מח"ט הצנחנים, אל"מ חגי מרדכי, העיד שהוא ואנשיו חשבו "שמדובר בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים" (עמוד 241).
למחרת, באור ראשון, החלה ההתקפה על מרון א־ראס. "גדוד הסיור (הגדס"ר) של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של סא"ל נמרוד אלוני, נכנס לכפר, השתלט על בתים אחדים וניהל קרבות ירי עם אנשי חיזבאללה" (עמוד 242). במקביל הסתבך בכפר כוח מיחידת אגוז וספג חמישה הרוגים.

הלחימה בכפר נמשכה כארבעה ימים. "חיילי הגדס"ר הרגו אנשי חיזבאללה רבים, מבלי שספגו נפגעים. תוך כדי הקרב אסף צנחן מכשיר קשר מגופתו של לוחם חיזבאללה. האזנה למכשיר אִפשרה לצנחנים לעקוב אחר היערכות חיזבאללה ולהיערך לבלום את התקפת הנגד של הארגון. חיזבאללה הפעיל בקרב עשרות אנשים, שפעלו כמסגרת מתואמת. "אלה לא החוליות הקטנות שהכרנו מלבנון בעבר", אומר קצין בחטיבת הצנחנים. "עד שהם לא חטפו והשאירו הרבה גופות, הם לא נסוגו". בעיני גל הירש היה הקרב במרון א־ראס הצלחה. נעשו שגיאות טקטיות, אך חיזבאללה הוכה, ספג אבידות ונסוג" (עמוד 244).

מכאן, בהתאם למסורת לפיה הלך כיסא ובא שולחן, נגרר צה"ל לפשיטות רחבות היקף בלבנון, אליהן לא התכוון ולא נערך. "הבעיה, כותבת ההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת", אינה בשגיאות. מנהיגים, אפילו טובים, שוגים. הבעיה היא בדבקות בשגיאה כשכבר ברור שאינה מוליכה לתוצאות הרצויות" (עמוד 250).

השלב הבא היה פשיטה שביצעה אוגדת הגליל, בפיקוד הירש, על העיירה בינת־ג׳בייל, שבה נשא לאחר הנסיגה מלבנון מזכ"ל חיזבאללה חסן נצראללה את נאום "קורי העכביש" המפורסם (ומכאן שם הספר). בקרב נתקלו כוחות מגדוד 51 של גולני בפעילי חיזבאללה ולחמו בהם במשך שעות מטווחים קרובים. שמונה הרוגים וכ־25 פצועים ספג הגדוד בקרב. שני הצדדים לחמו בנחישות, ופעילי החיזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים.

כיומיים לאחר מכן, ביצע חיזבאללה התקפת נגד. הצנחנים, בפיקוד אל"מ מרדכי, שקיבלו התרעה מודיעינית, נערכו במארב והרגו 26 מאנשי הכוח המיוחד של הארגון. ככלל, בהשוואה לאוגדות האחרות במלחמה, אוגדת הגליל בלטה לחיוב ועמדה במרבית משימותיה. השאלה מה אלו נועדו להשיג היא סיפור אחר.

בשולי הקרב התרחש סיפור קטן שתפס בתוכו את המלחמה כולה. מפקד אוגדת איו"ש דאז, תא"ל יאיר גולן, ביקר בחטיבת גולני יום לאחר הקרב הקשה בינת־ג׳בייל. המח"ט, אל"מ תמיר ידעי, תיאר בפניו את סיפור הקרב שלחמו אנשיו בעיירה. כששאל האורח איזו מטרה אמור המהלך לשרת, השיב ידעי שאינו יודע. גולן, שפיקד בלבנון על פלוגת העורב של הצנחנים, גדוד וחטיבה מרחבית, נדהם. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של הפעולה הצבאית. אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?" (עמוד 301), השיב. הוא הגיש מכתב לרמטכ"ל חלוץ ובו הציע לצאת במהירות לתמרון קרקעי רחב היקף, עד לליטני. הצעתו לא התקבלה.

בהיסטוריה אין עוסקים בשאלות בנוסח מה היה קורה אילו היו, אך קשה לברוח מן התהייה מה היה קורה לו החלטה על גיוס המילואים והפעלת התמרון כמהלך סדור היתה מתקבלת בשלב מוקדם? האם הצבא היה מצליח להשיג צמצום משמעותי של ירי הרקטות?

המחברים טענו, בצדק, "שחזרה לכללי היסוד הצבאיים: פקודות ברורות, משימות מוגדרות היטב, לוח זמנים נוקשה יותר, רציפות, יוזמה, ריכוז כוח ומאמץ, היתה מאפשרת התמודדות טובה יותר עם איום הקטיושות. ברוב הגזרות שבהן פעל צה"ל לבסוף על הקרקע, אכן פחת במידת מה מספר השיגורים. גם הרמטכ"לים לשעבר, ליפקין־שחק, מופז ויעלון (שבסופו של דבר מאוחדים בדעה שניתן וצריך היה לסיים את המלחמה כבר כעבור ארבעה או חמישה ימים), אומרים שהיה זה אתגר אפשרי" (עמוד 308).

מעניין לקרוא כיצד התנהל הדיון על המבצע הקרקעי הגדול והאחרון של המלחמה. הצבא תכנן תמרון רחב היקף ושאפתני ביעדיו. שר התחבורה והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, הציע ב־8 באוגוסט לרה"מ אולמרט מהלך מתמרן חלופי, מוגבל בהיקפו, שהיה בו פוטנציאל להביא הישג של ממש. מופז, שלחם כמח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ופיקד על אוגדת הגליל, הכיר את המרחב ככף ידו וטען שבקבועי הזמן הקיימים הכוחות לא יעמדו במשימותיהם.

"קח עכשיו שתי אוגדות. עלה על המדרגה מעל צור ותפוס שטחים שולטים. עכשיו כיתרת את חיזבאללה. הם לא יכולים לצאת. כל איש חיזבאללה שיידע שבעורפו יש שתי אוגדות יחשוב פעמיים אם להמשיך להילחם. אתה רוצה להיאבק בקטיושות? תוריד אחר כך שתי חטיבות דרומה לטפל בכיסי ההתנגדות" (עמוד 388), אמר לרה"מ. אולמרט חשב שזה יכול לעבוד.

אפשר להתווכח אם הרעיון הזה, שמעולם לא הבשיל לכדי תוכנית של ממש, היה ישים, אבל בדיון בקבינט חלוץ ופרץ לא טרחו לעשות כן ונתלו בטענה הפורמלית שרק הצבא מוסמך להציע תוכניות. ומופז? "כשחלוץ העיר שתוכניתו של שר התחבורה בעצם דומה להצעת הצבא, הזדרז מופז להסכים, אף שבין שתי התוכניות היו הבדלים ניכרים" (עמוד 392). כך אושרה תוכנית שרה"מ אולמרט לא רצה והשר עם הניסיון הצבאי הרב בקבינט בכלל התנגד לה.

ואכן, מבצע "שינוי כיוון 11" היה כל שמופז העריך שיהיה. תמרון כבד ואיטי, שהיה ברור שיתקשה לעמוד ביעדיו. בעוד כוחות החי"ר והשריון נעו לסלוקי, החל המבצע להטסת כוחות אוגדת האש. "אנשי המילואים מחטיבת הצנחנים המרכזית, בפיקודו של אל"מ איתי וירוב, הונחתו ממסוקים בקרבת הכפרים כפרא ויעטר" (עמוד 433). הכוח סגר מעגלי אש ופגע בפעילי חיזבאללה, אבל המבצע נפסק כמעט במהירות שבה החל ולפעילות הכוחות המוטסים היה ערך קטן.

תיאור מרתק לא פחות נגע ללחימת גדוד מחטיבת הצנחנים מילואים 226, עליו פיקד סא"ל (מיל׳) עמוס בריזל. הגדוד התמקם בבתים בפאתי הכפר דיר־סיריאן, מזרחית לסלוקי, וזיהה חוליית נ"ט של חיזבאללה שירתה על המרחב מהכפר יוחמור, מעבר לליטני והרגה שלושה חיילים ליד טייבה. בריזל העיד "שהיתה זו הפתעת המלחמה מבחינתו: העובדה שחיזבאללה מסוגל לירות טילים מיוחמור, מעל אנשיו בדיר־סיריאן ולפגוע בדיוק רב במטרות בטייבה, מרחק של כחמישה קילומטרים משם. הבעיה נפתרה לבסוף כשכוח של מג"ד אחר בחטיבת המילואים, סא"ל נמרוד (מהגדוד שאנשיו נהרגו בכפר־גלעדי), פגע בחוליית חיזבאללה באמצעות ירי טילי "גיל"" (עמוד 431).

למחרת, כשכוחות השריון הסתבכו כשניסו לחצות את וואדי הסלוקי, הטיל המח"ט, אל"מ עמידרור, על הגדוד לכבוש את הכפר אל־קוצייר השולט על הוואדי. עמידרור אמר שהוא יודע שהגדוד לא ערוך לכך ושחסרים לו אספקה ועזרי מודיעין. "עזוב ציונות. רק תגיד לי אם אתה מסוגל" (עמוד 431), שאל. בריזל אמר שכן.

בריזל הכיר את הכפר רק מתצפית שביצעו הוא וקציניו ימים קודם לכן. הוא "כינס את קציני המטה שלו ויחד שרטטו מרשם משוער של אל־קוצייר, על גבי מפיות נייר שמצאו בבית שבו שהו בדיר־סיריאן. המרשם הועתק למפיות נוספות וחולק למ"פים, במטרה ליצור ביניהם שפה משותפת מינימלית למבצע. הכוח יצא למשימה ביום ראשון לפנות בוקר. עד הצהריים הספיק להשתלט על הכפר ולסרוק את השלוחה השולטת על הסלוקי" (עמוד 431).

דפוס כזה אינו מתרחש לרוב במערך הסדיר, והוא מעיד על גישת "Can-Do" של מסוגלות וביטחון ביכולת כמו גם של חשיבה יצירתית ודבקות במשימה שאופיינית לכוחות המילואים של צה"ל. מנגד, אין פתרון קסם ומה שזורעים הוא מה שקוצרים. חלק ניכר מכוחות המילואים של צה"ל שהיו "חלודים", לא מאומנים ולא מצוידים בחלקם, התקשו מאוד לעמוד במשימותיהם במלחמה.
בינתיים, בסלוקי, טיווחו כווני נ"ט של חיזבאללה את הטנקים של חטיבה 401. בכפרים פרון ורנדוריה לחמו באותה עת כוחות חטיבת הנח"ל. גדוד 931 של החטיבה, בפיקוד סא"ל אבי דהן, לחם כמעט ללא סיוע ארטילרי ואווירי יעיל, בפעילי חיזבאללה בעמדות מבוצרות. הגדוד עמד במשימה, אך ספג נפגעים רבים. התחושה בקרב הלוחמים היתה שטוב שבתום 60 שעות נשמעה שריקת הסיום. הכרעה, לא היתה שם.

ממרחק הזמן נראה שלמרות הקשר הרופף בין מהלכיה הטקטיים והאופרטיביים, המוצלחים והכושלים, לבין האסטרטגיה כולה, המלחמה היתה בדיעבד מוצלחת מכפי שנתפסה בישראל, וחיזבאללה ספג בה מכה קשה. צה"ל אמנם לא עמד בציפיות הציבור בישראל, אבל מה שעשה, ובכלל זה תקיפות אוויריות מסיביות, תמרון קרקעי שכבש חלק ניכר מדרום לבנון ושורת מבצעים מיוחדים, הספיק בהחלט לחיזבאללה. אפשר רק לשער מה היה משיג תמרון קרקעי שהיה מתבצע באופן טוב ונחוש יותר.

ועדיין כדאי לשים לב לכמה היבטים שעליהם עמדו המחברים. ראשית, "מכל מהלכי הכוחות בשטח, בעשרת הימים הראשונים של אוגוסט, נעדרה תחושת הדחיפות. אחרי המלחמה צוטט לעייפה העיקרון הבסיסי בתפיסת הביטחון שגיבש דוד בן־גוריון: ההנחה שעמדת הנחיתות של ישראל, במספר התושבים ובשטחה הקטן, מחייבת את צה"ל לעשות כל מאמץ לקצר את המערכה ככל האפשר ולהעבירה במהירות לשטח האויב. דבר מזה לא קרה במלחמת לבנון השנייה (וכמעט גם לא נדון במהלכה). הדרג המדיני הבהיר לאורך רוב המלחמה לצה"ל שעומד לרשותו כל הזמן שיצטרך; המטכ"ל לא הצליח להגיע להמלצה נחושה דיה על מהלך קרקעי נרחב; שניהם חששו מאוד מאבידות לכוחות" (עמוד 351).

שנית, קבעו, לכוחות שלחמו בלבנון "לא הוצבו בדרך כלל מטרות ברורות ולא הוקצבו פרקי זמן נוקשים לעמידה במשימות שקיבלו. כשאלה היו פני הדברים, לא פלא שהחיילים בשטח התקשו להבין מה רוצים מהם, או לעמוד על ההבדל המשמעותי בגישה בין מלחמה לעוד פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 351).

גם לאלוף (מיל׳) גיורא רום, טייס קרב שכיהן כנספח צה"ל בארצות הברית, היתה תובנה שראוי לשים אליה לב. רום עמד על כך שבמלחמה פעלו ישראל וחיזבאללה בהתאם לתפיסות אסטרטגיות שכמעט שלא נפגשו. "האסטרטגיה הצה"לית שהביאה לידי ביטוי בעיקר את העליונות האווירית, והאסטרטגיה של חיזבאללה, שהביאה לידי ביטוי את החסינות הגבוהה של מערך הרקטות הקלות. שני הצדדים ויתרו, במשך חלק הארי של המלחמה, על הניסיון לעקר האחד את אסטרטגיית רעהו" (עמוד 384). התוצאה, כתב, היתה שהמלחמה התנהלה לרוב "כמשחק כדורגל בין שתי קבוצות המשחקות זו מול זו, אולם בשני מגרשים שונים" (עמוד 384).

זמן קצר לאחר ששב לתפקיד שר הביטחון, שוחח אהוד ברק עם מספר מח"טים שהשתתפו במלחמה בלבנון. "השנים שחלפו בין מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, אמר ברק, השכיחו מהצבא אמיתות יסוד" (עמוד 467). אין דמיון, אמר להם מי שהיה רמטכ"ל וראש ממשלה, "בין מעצר מבוקשים בגדה וברצועה למלחמה רחבה יותר בלבנון או בחזית הסורית. בשטחים, כשיש נפגעים, המבצע בדרך כלל נעצר והמאמץ הצבאי כולו מופנה לטיפול בהם ובחילוצם. לכל היותר, ייתפס המבוקש ביום אחר. במלחמה, גם כיתה שספגה נפגעים חייבת להמשיך ולהסתער" (עמוד 467).

ביהודה ושומרון, "כל שרשרת הפיקוד "יושבת" על המ"מ והמ"פ ועוקבת אחר כל מעשיהם. במלחמה, המ"פ לבדו אחראי לגזרתו. מצופה ממנו להמשיך ולהילחם, חרף אבידותיו, ולגלות יוזמה מעבר לגזרה שהוקצתה לו. המפקדים מעליו אמורים לעסוק בדברים אחרים. צה"ל, התרשם ברק, נדרש למלאכת הטמעה יסודית של ערכים שהיו פעם מובנים מאליהם" (עמוד 467).

המחברים ציטטו את הפרשן הצבאי של אתר Ynet, רון בן־ישי, שכתב שהאבחנה הרווחת לאחר המלחמה לפיה הלוחמים עד רמת המג"ד לחמו היטב וניצחו את חיזבאללה, בעת שהדרגות שמעליהם כשלו, היא "מיתוס יפה, שיש בו מעט נחמה לגאוותנו ומרפא לביטחוננו העצמי, אבל זו לא האמת" (עמוד 468).

בן־ישי, שהוא גם צנחן ותיק, כתב כי "המציאות היא שכמעט בכל קרב קרקעי, ברגע שבו נתקלו לוחמינו בהתנגדות – נפסקה התקדמות הכוח, המפקדים זעקו בקשר לעזרה וסיוע, והלחימה התמקדה בחילוץ הפצועים והגופות. רוב ההיתקלויות הללו היו עם קומץ לוחמי חיזבאללה. לכוח הצה"לי היתה כמעט בכל המקומות עדיפות מקומית במספר הלוחמים ובעוצמת האש. אבל במעט מאוד מקרים בוצעה הסתערות לעבר מקורות הירי" (עמוד 468).

עם זאת, כתבו, הניסיון "להפיל את הכישלון בלבנון על "משבר ערכים" הוא מופרז במקצת ולוקה בעצמו בנוסטלגיה יתרה, המציירת את העבר בצבעים חיוביים יותר מכפי שהיה באמת. עקרונית, המבקרים צודקים: צה"ל זנח, אולי שכח, ערכים מרכזיים והדבר הפריע לו בלחימה. הוא מחויב כעת לחזור אליהם במהירות. השיח האינטלקטואלי שלו קולקל בעודף התפלפלות, שסייע בעקיפין לטשטוש הערכי. אבל ספק אם בכך טמון ההסבר היחיד, אפילו העיקרי, לתוצאות המלחמה" (עמוד 469).

לאחר כמה ימי לחימה, סיכמו, נדרשה הממשלה לבחור בין חתירה לסיום מהיר או הרחבה משמעותית של המערכה, שתכלול כוחות מילואים. "היא בחרה, או נגררה, לאפשרות השלישית, הגרועה מכולן, תוך הפגנת ביטחון עצמי מופרז וטיפוח יומרה מופרכת להכרעה מן האוויר. הבעיות הערכיות של צה"ל הן התוספת, לא הסיבה העיקרית. ייתכן מאוד שהחלטות ברורות וטובות יותר בשלב מוקדם, היו מבהירות למפקדי היחידות מה נדרש מהם, חוסכות חלק מן הדילמות ומונעות כמה מן התופעות הבעייתיות שהתגלו בתפקודם במלחמה" (עמוד 469).

בדיעבד, אולי אף יותר מתיאור מהלכי המלחמה, מעניין לקרוא בספר על תהליכי השיקום של צה"ל. לאחר המלחמה התפטר הרמטכ"ל חלוץ ובעקבות ניצחונו בפריימריז במפלגת העבודה, החליף אהוד ברק את פרץ במשרד הביטחון. אחד האקטים האחרונים של פרץ בתפקיד היה מינוי מנכ"ל משרדו, אלוף (מיל׳) גבי אשכנזי, לרמטכ"ל. בוגר הפנימיה הצבאית ויוצא חטיבת גולני, שלחם שנים ארוכות בלבנון, אשכנזי היה כמעט אנטיתזה לקודמו בתפקיד. עליו ועל המטכ"ל הוטל לשקם את הצבא.

המחברים ציינו כי "האיש שהופקד על מלאכת התיקון נשמע, בשבועות שקדמו למינויו בפברואר 2007, מוטרד למדי. בשיחות שניהל גבי אשכנזי עם חברים ויועצים באותה תקופה, הביע דאגה ממה שהספיק ללמוד על מצב הצבא. עם כניסתו לתפקיד, המיר הרמטכ"ל החדש את חששותיו בעשייה אינטנסיבית. צבא, אמר אשכנזי לקציניו, צריך לעולם לפעול באחד משני מצבים: מלחמה, או הכנות למלחמה. אם תפרוץ מלחמה במשמרת שלי, המטרה הראשונה היא שבסיומה לא יהיה הפעם לאיש ספק שישראל ניצחה בה" (עמוד 478).

אשכנזי מצא עצמו בנעליו של הרמטכ"ל רפאל איתן ב־1981 בעת שצה"ל תקף את הכור בעיראק. לימים סיפר כי היה ברור לו "שאנחנו נצטרך לטפל בכור הזה, ואנחנו נצטרך לטפל בזה באופן שנמנע מלחמה, אבל להיות מוכנים לנצח בה אם היא תקרה". רק חצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה ניצבה ישראל נוכח הסכנה שתפרוץ מלחמה קשה בהרבה כנגד סוריה, שכוללת איום חמור בהרבה על העורף האזרחי.

ההכנות ארכו כחצי שנה ובמהלכן נערך צה"ל לתרחיש הקיצון שבמסגרתו תוביל התקיפה לכדי מלחמה. עם זאת, הנחת העבודה היתה שאם תימנע ישראל מלקחת אחריות ומהשפלת הנשיא הסורי בסיבוב הניצחון של בכיריה, המבצע לא יביא לפרוץ עימות צבאי עם סוריה. אבל להתכונן צריך. עד קיץ 2007, אשכנזי "שינן לקציניו, חייבים להשלים את ההיערכות למלחמה ולסגור את הפערים שהתגלו בלבנון" (עמוד 479).

בכדי לעמוד ביעד "נקט אשכנזי סגנון שונה בתכלית משל קודמו, חלוץ. בלשכת הרמטכ"ל שוב ישב קצין המתגאה שהאורות במשרדו כבים שעה או שעתיים אחרי כל האורות האחרים בבניין. לא היה זה התחום היחיד שבו שיקף אשכנזי חזרה למקורות. בניגוד בולט לחלוץ, הוא הרבה לסייר בשטח ושם דגש מיוחד על ביקורים במערך המילואים. פקודות שוב נוסחו בהתאם לכללים הצבאיים המסורתיים; תוכניות אופרטיביות הוגדרו מחדש בכל הגזרות. מסמך תפיסת ההפעלה המושמץ הוקפא, עד לניסוחו מחדש. ה"בור" של המטכ"ל חזר לתפקד באופן מלא. בתרגילים הגדולים ירדו אליו הרמטכ"ל והאלופים, הפעם במדי ב׳" (עמוד 479).

החברים ציינו כי "מעל לכול, הועמדו האימונים. אחרי המלחמה העיר האלוף (מיל׳) אורי שגיא כי "צה"ל זקוק לאימון הקמה". הרמטכ"ל החדש, ששגיא נמנה על יועציו הקרובים, לקח את דבריו ברצינות. צה"ל התאמן, בקצב ובהיקף, כפי שלא עשה זה שנים ארוכות. פרק הזמן שהקדישו החטיבות הסדירות לאימונים תפח פי שלושה (ועדיין עמד על כמחצית מכפי שהיה נהוג עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה). חטיבות מילואים זומנו לאימונים ותרגילים ממושכים. מפקדות גיס, שבוטלו חודשים ספורים לפני המלחמה, הוקמו מחדש" (עמוד 479).

באימונים עצמם, ציינו המחברים, "הקפידו המפקדים להטיל עומס כבד של משימות ואתגרים פיזיים על החיילים, באופן שידמה יותר למלחמה. חיילי חי"ר חזרו למסעות רגליים ממושכים, כשהם נושאים משקל כבד על גבם בתנאי מזג אוויר קשים. בתרגילים ובהכשרות גדל מאוד מרחב חוסר הוודאות" (עמוד 479).

יתרה מכך, "נקודות שסומנו כבעייתיות במלחמה זכו לתרגול מיוחד: חילוץ פצועים, נפגעים בשרשרת הפיקוד (באופן שמחייב נטילת אחריות של דרגים נמוכים יותר), שדאות, תנועת חי"ר בנגמ"שים, עבודה משותפת עם טנקים, הפעלת מסגרות גדודיות וחטיבתיות. מפקדי שדה דיברו בהתלהבות על חזרה לערכים הבסיסיים של הצבא, אחרי הבלבול שהסבו השנים האחרונות. התהליך, אמרו, שיפר את הרמה המקצועית בצבא היבשה ואף הגביר את מידת הביטחון העצמי של הלוחמים והיחידות ביכולתם למלא את המשימות שיוטלו עליהם" (עמוד 480).

ב־6 בספטמבר 2007, כתבו, "לפנות בוקר, תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר יעד מסתורי בצפון מזרח סוריה. פרטי הפרשה עדיין נתונים תחת איפול כבד שהטילה הצנזורה הצבאית בישראל. מפרסומים בכלי התקשורת האמריקנים עולה כי היעד שהופצץ, באזור דיר א־זור, היה מתקן גרעיני שהקימה בחשאי צפון קוריאה עבור המשטר בדמשק. התקיפה הסתיימה בהצלחה והמתקן הושמד" (עמוד 499). ישראל נמנעה מלקחת אחריות במשך כעשור.

באוקטובר 2006, כתבו, "נועד בשאר אסד בדמשק עם דיפלומט מערבי בכיר וסקר באוזניו את מסקנותיו מהמלחמה. העימות עם חיזבאללה, טען הנשיא הסורי, הוכיח לנו מה שחשדנו כבר מזמן: ישראל היא בסך הכול נמר של נייר" (עמוד 317). והנה לאחר שהושמד נכס חיוני בלב סוריה, בחר אסד שלא להגיב. הראל ויששכרוף ציינו שלהערכתם הגורם העיקרי שעמד מאחורי החלטתו של הנשיא הסורי להבליג "נוגע להמחשה הדרמטית שקיבל ביחס לפער האמיתי בין עוצמתו של צה"ל ליכולתו של צבא סוריה" (עמוד 500).

שני האיומים, איום הגרעין הסורי ואיום המלחמה עם סוריה, הוסרו. צה"ל עוד המשיך להתאמן בקצב גבוה עד למבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה בדצמבר 2008 (לאחר יציאת הספר לאור). אז הוציא צה"ל לפועל תמרון מוגבל ומוצלח כנגד כוחות החמאס. במובן מסוים הוכיח כי תיקן את הדרוש לאחר המלחמה וחזר לכל אותם ערכים ונורמות שנזנחו בטרם ובמהלך המלחמה, ובהם חשיבות המילואים והאימונים, הצורך לדבר בשפה צבאית ברורה ולפעול באופן מקצועי בהתאם לתורת הלחימה, והחובה לוודא שהמשימות ברות השגה ומדידה. מאז אותה תקופה לא התאמן צה"ל בהיקפים כאלו, וגם חלק מהערכים והעקרונות המקצועיים והבסיסיים נזנחו, יהיו לכך מחירים כואבים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של חלבי
חלבי
1קורא|גיל ממוצע73|0%נשים

על המבקר

תמונה של פרל

פרל

ותיק
חבר מזה 14 שנים
1,321 ביקורות•20 נבחרות•6,796 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מתורגמת•צבא ובטחון
תמונה של פרל
פרל
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות1,321
ביקורות נבחרות20
לייקים שקיבל6,796
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מתח ריגול והרפתקאות329ספרות מתורגמת152צבא ובטחון132

דיון על הביקורת

1 תגובה
חלבי
חלבי•לפני 12 שנים

אמת כפי שהיא מביכה כואבת ומציבה ראי גדול ושאלה לא פשוטה .....לאן הולכים מכאן

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של פרל

איום מבפנים

איום מבפנים

מתיו קווירק

איזה ספר גרוע
מיותר לחלוטין

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•פרל
עיוני, השתדלתי

עיוני, השתדלתי

אופיר לויוס

ב־2019, מינה הרמטכ"ל אביב כוכבי את אל"ם אופיר לויוס, יוצא חטיבת גולני ומח"ט הבקעה לשעבר, לתפקיד. לויוס כיהן כקח"ר במשך ארבע שנים, ובכלל זה במלחמה הארוכה והקשה שפקדה אותנו. כבר כשצה"ל ציין שני עשורים ל"חומת מגן" כשתקופת השהייה בלבנון הוגדרה כמלחמה אפשר היה לחוש במסרים של לויוס, וכך גם במהלך המחלוקת הקשה בקרב המשרתים בסדיר ובמילואים במהלך הרפורמה המשפטית, שם נקט קו מכיל ומאחד. גם במלחמה ניתן היה לפגוש בלויוס בשדות הקרב, כשביקר יחידות בחזית, במחלקות בתי החולים שם ביקר חיילים פצועים, כשנפגש עם קהילות שפונו מבתיהן בדרום ובצפון ובבתי הקברות ובבתי האבלים. לכל אורך הדרך הוביל שיח שעסק בחיבורים, בביחד ובצדקת הדרך. אין ספק שהשפיע ולמרות שהדגיש תמיד את המשותף עמד על דעתו וערכיו, גם כשזה משך אש. בעצם למשוך אש הוא רגיל. באחרונה יצאו שני ספרים חדשים שכתב לויוס, ספר שירה וכן "עיוני, השתדלתי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2026), שהוא, כפי נכתב בשער, אסופת זיכרונות, מפגש וקרב, ויש בו מכל אלו. בעיקר מרגשים ומרתקים לקריאה השיעורים שלמד ממי שפגש במהלך מסע חייו.
בראשית הספר סיפר המחבר זיכרון ילדות על הפעם שבה נמלט מחבורת ילדים מבוגרים ממנו בשכונה שבה גדל בראשון לציון. הוא הגיע לבניין שבו גר וצלצל באינטרקום וביקש מאמו שתפתח מהר. אמו לא פתחה ושאלה לשלומו. טוב, השיב לויוס, אך ייתכן שעוד זמן קצר זה ישתנה. בניגוד לכל אינסטינקט אמהי, אבל אולי בהתאם לדרכה החינוכית, השיבה אמו: "עיוני, אתה הכנסת את עצמך לצרות – אתה גם זה שתוציא את עצמך מצרות. אני לא פותחת. אתה תמשיך לרוץ ותלמד לפעם הבאה" (עמ׳ 16).
היה כאן, כתב, שיעור גדול. "לא לרוץ בכל פעם לאינטרקום של החיים, אלא להתמודד עם החיים ולהתמודד עם הבעיות שלי ולא להשליך אותן על אחרים. אמא לימדה אותי לשמוח בחלקי בכל מצב, ולדעת שמאחורי כל סבל מסתתרות גם הזדמנויות. בהמשך הדרך הבנתי שלמדתי דבר נוסף: אני לא רק פותר בעיות – אני מצמיח אנשים שיפתרו בעיות. לשם כך גם אני לא תמיד צריך לענות לאינטרקום. כדרכה של אמא – איך הילד יגדל אם לא ייפול לפעמים וילמד לקום לבדו" (עמ׳ 16).
בסיפור אחר, תיאר כיצד כמח"ט הבקעה, הגיע לבקר את מג"ד 77 דאז, סא"ל יפתח נורקין, באזור הדרומי של יריחו. "נורקין עמד על גגו של אחד המבנים יחד עם כמה מפקדים נוספים, והעביר הנחיות להמשך הלחימה. מתחת לגרם המדרגות שמעתי את קולו ואת קולות המ"פים – כולם מלאי ביטחון וחיוניות. אבל כשעליתי אני על הגג, משהו בשפת הגוף של כולם השתנה. נורקין פנה אלי בקול מעט פחות בטוח ושאל: "מה אתה חושב, המח"ט? מה נכון לעשות בשלב הבא?" חייכתי לעצמי ואמרתי לו: "נראה לי שיש פה יותר מדי מפקדים – ואני בעצמי מיותר כאן. סיים להעביר את הפקודות וניפגש למטה. בהצלחה". פשוט ירדתי מהגג והמתנתי לו בחדר סמוך לעמדה" (עמ׳ 222).
בעבר, סיפר, קיים שיחה הפוכה עם המח"ט המרחבי שתחתיו פעל כמג"ד. "והסברתי לו שלדעתי הוא מיותר בעומדו סמוך אלי, וכי מיקומו שגוי לדעתי פעמיים. פעם אחת, כאשר הוא לידי, אני פחות מג"ד, ההחלטות שלי פחות אמיצות ופחות עצמאיות; ופעם שנייה כי כל אחד מאיתנו צריך שתהיה לו נקודת מבט שונה על המצב, כדי שנוכל שנינו לתרום באופן מיטבי, מנקודת המבט הייחודית של התפקיד, ולהביא יתרון יחסי לכל מצב" (עמ׳ 222).
במבצע "חומת מגן", סיפר, והוא מפקד פלחה"ן גולני, הוטל על הפלוגה בפיקודו לכבוש שכונה שמצפון וממזרח לציר 60 שחצה את העיר, אשר נקבע כגבול גזרה קדמי מסיבות אסטרטגיות. הכוח בפיקודו השלים את המשימה והתמקם בבתים שתוכננו מראש שיתפוס. או אז נפתחה אש על הכוח. המחבלים היו מעבר לציר 60 ולויוס נמנע מלחצותו ולחתור למגע עמם. לאחר כשעה של לחימה חפ"ק המח"ט למבנה שלו. המח"ט, משה "צ׳יקו" תמיר, תצפת מאחד החלונות ושאל: "למה אתה לא עובר את הרחוב והורג אותם?" (עמ׳ 84).
לויוס סיפר שלרגע היה נבוך. "האם אני צריך את המח"ט כדי לדרבן אותי? האם גבול הגזרה לא היה לי לתירוץ להימנע מחציית הציר בהיעדר סיכון לירי של כוחותינו על כוחותינו? אמרתי בפשטות: "המפקד, אתה צודק. טעות שלי. אדווח לך בעוד כמה דקות". צ׳יקו פשוט ירד ונסע עם החפ"ק, ובכך העביר מסר – הוא סומך עלי, ואין לי צורך בו שם" (עמ׳ 84). בהמשך לדברים, כתב, "מיקמתי חיפויים וחצינו את הכביש. פגענו במחבלים וחלקם ברחו – וזאת בפשטות וללא כל נפגעים לכוחותינו. בתוך כך למדתי משהו על אמון, על לקיחת סיכונים ועל חציית גבולות מדומיינים; ועד כמה קו אחד על מפה יכול להפוך לתירוץ בעיני עצמך" (עמ׳ 84).
לקציני התקשוב נהג לויוס לומר כמח"ט כי הוא "צריך לבחור להיות מח"ט, ולכן במקרה הטוב אתם יכולים להקרין לי את צילומי המזל"ט. אבל אם הייתי רוצה לראות את הדברים מעיני הלוחמים, אז הייתי איתם לצד הדלת עכשיו, לא רק רואה, אלא גם מריח את זיעתם וחש את דריכותם. אשליית המידע מסוכנת מאוד, וכל אחד מהלוחמים האלו מיומן מספיק כדי לקבל החלטות, הוא לא צריך את המח"ט שיפריע לו" (עמ׳ 223). כך כותב מי שמאמין בפיקוד משימה. אמנם, ציין, "יש גם מחירים לבניית אמון ולשפה המשותפת, המאפשרים חופש פעולה. ואני חשתי תמיד, שהמחירים שאנו משלמים בחלופה האחרת גדולים בהרבה. שליטה אמיתית נובעת מאמון ולא מידע. הידע תמיד יהיה מוגבל ביחס לעוצמת האמון הנדרשת למפקדים" (עמ׳ 223).
אולי הסיפור הכי קשה ונוגע ללב שסיפר בספר נגע לביקור פצועים שערך, כקצין חינוך ראשי, במהלך מלחמת "חרבות ברזל". הוא ביקר אז מפקד מחלקה מגולני, שאביו סיפר שהיה צורך להחיות אותו פעמיים כדי שיגיע חי לבית החולים. "הוא שכב מתאושש מהלחימה הקשה ומנסה לשרוד, קולו עדיין צרוד ובקושי נשמע. התקרבתי אליו לשמוע את סיפורו, שסופר בכאב ובגבורה. ליד מיטתו הונחו דפים וכלי כתיבה. שאלתי מה פשר הכתיבה במצב כה מעורפל. זמן קצר לאחר שחזר להכרה התברר לי שהוא כותב לשבעת חייליו שנפלו. הוא כתב שבעה הספדים ושלח את אביו להקריא אותם בהלוויות ולבני המשפחות השכולות" (עמ׳ 217).
ואכן, כמו שכתב, לא נותר אלא לתהות "מי לימד מפקד מחלקה רק בן 20 להתעלות למעשה מופלא שכזה. זהו דור של אריות, אמרתי לעצמי. לא רק בשדה הקרב אלא גם בקרבות שלאחריו" (עמ׳ 217). זוהי שאלה מטלטלת, ולא נותר אלא להשתהות ולהתפעם. התשובה שאני נותן לעצמי חוזרת למי שאני פגשתי כשהייתי בגיל ההוא, למ"מ שהוביל בדוגמה אישית שאין למעלה ממנה, וכולנו, כל מי שהיה במחלקה ההיא בצנחנים, עדיין מעריצים, ולסמ"פ שאמר שעם כל הכבוד לחיל חינוך, "חינוך זה ברגליים, בחוץ, עם המפקדים".
לכאורה, הפרויקטים האדירים שאתם התמודד חיל החינוך הסתיימו מזמן. כך למשל, מגרעיני הנח"ל שהקימו היאחזויות יישובים נותרה בעיקר חטיבת חי"ר מעולה, וגם מורות חיילות ופוליטרוקים כבר לא דרושים כל כך. אבל רק לכאורה. המלחמה המחישה כמה משימות לאומיות גדולות עוד לפתחנו ובחלקן לחיל החינוך יכול להיות תפקיד של ממש. מאחר וכך, טוב שיעמדו בראשו אנשים כמו לויוס, שיש להם מצפן פנימי ברור, אבל עדיין מוכנים לשאול שאלות, לחבק ולחבר.
הסקירה המלאה כאן
https://wp.me/p4kTCp-8PO

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•פרל
רשימת חיסול

רשימת חיסול

ג'ק קאר

ספר המתח "רשימת חיסול" מאת ג׳ק קאר (הוצאת ידיעות ספרים, 2026) ביקש לתאר, בדומה לספרו של טום קלנסי, "ללא חרטה", מה קורה כשלוחם ביחידת הקומנדו הימי האמריקני (ה־Navy SEALs) מחליט לשבור את הכללים ולצאת למלחמה פרטית. לוטננט קומנדר ג׳יימס ריס, מפקד מחלקה בצוות 7 של הסילס איבד את מרבית הכוח שעליו פיקד במהלך "חרב אודין", מבצע מיוחד שנועד להתמקד בפעיל טרור בכיר באפגניסטן. הכוח נפל למארב. עם שובו הביתה נרצחה גם משפחתו הקרובה. עד מהרה התברר לריס שלא מדובר במשימת חיסול שביצע אויב זר, אלא במזימה שמגיעה עד לדרגים הגבוהים ביותר בממשל. לריס למעשה לא נותר מה להפסיד והוא יצא לנקום את דם יקיריו ואת דמם של חבריו לנשק. ראש וראשון לבעלי בריתו הוא סוכן ה־CIA בן אדוארדס, חברו הטוב ביותר של ריס. "הם היו בעבר חברים לצוות, אחרי שעברו ביחד את ההכשרה של הקומנדו הימי, ויצאו יחד למבצעים. הם נשארו חברים טובים גם אחרי שריס התקדם לקצונה ובן עבר לצד האפל של הלוחמה הימית המיוחדת" (עמ׳ 49).

קאר תיאר את ריס ככליל המעלות והשלמות, דמותו כמו יצאה מכרזת הגיוס של הקומנדו הימי בכל מקום ובולטות בו הדמויות החד ממדיות שיצר. אלו מחולקות ל"רעים" ו"טובים" מוחלטים על־פי סטריאוטיפים קבועים. אלו המשרתים בצבא תמיד יהיו ישרים והגונים בעוד שלאזרחים תמיד תהא השקפה רכרוכית, מוטעית ואינטרסנטית על העניינים. ל"טובים" תמיד יהיו שמות אנגלו־סאקסיים בהקבלה עברית לשמות כמו שחץ בר־מחץ, רם בן־נר או אהוד ברק, אמנון שחק ודן חלוץ. בחינה של גיבורי הספר מראה זאת בבירור. יתרה מזו, גיבוריו הינם על־אנושיים. הם אינם כקרי גראנט (ששימש מקור השראה לג'ק ראיין של קלנסי) המאלתרים את דרכם אל ההצלחה אף שאינם מוכשרים לאתגר שלפניהם. אף שאין כל רע במקצוענותם של לוחמים ומפקדים אם מדובר בסופר־מן אזי איפה העניין, ואם לא תנו לנו גיבורים שקשה להם. אין זאת שבחיים האמיתיים אלה רק מכונות המלחמה מן הקומנדו שמוצאים (או מוצאות) עצמם בלבה של משימה דרמתית. מקרה מבחן מן המציאות הקרובה אלינו הסותר זאת הוא מבצע אביב נעורים בו בלטו בגבורתם אישים דוגמת אמנון שחק ז"ל. העובדה ששחק ופקודיו שירתו בצנחנים ולאו איזו יחידת מחסלים מקצועית רק מעצימה את גבורתם והישגם של אנשים רגילים שיכלו לסכנה. עד כאן הקבלות למציאות, בספרות לא ניתן גם להימלט מן ההשוואה המתבקשת לספריו של טום קלנסי, גם הוא רפובליקני בכל נימי נפשו ומעריץ מושבע של הכוחות המזויינים של ארצות הברית. אולם קלנסי הוא, בפשטות, סופר משובח וקאר פשוט לא. גיבוריו, דוגמת ג׳ק ראיין (ואפילו ג׳ון קלארק דינג שאבז), אנושיים יותר ואינם מצטיירים כבני־אלים כל־יכולים. יתרה מזאת, מעבר ליכולת הכתיבה הגבוהה שהיתה לקלנסי (במיוחד בספריו המוקדמים החל מ"המרדף אחר אוקטובר האדום", "משחקים פטריוטיים" ו"סכנה ברורה ומיידית") הוא ניחן גם במוח אסטרטגי שהפך את התסריט שהציג לסביר מאוד (כפי שהוכח בפיגוע במגדלי התאומים ובמקרים נוספים).

המחבר, קאר, היה הוא לוחם ומפקד לשעבר בנייבי סילס, יחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני. הוא הוביל צוותי פשיטה וצלפים בעיראק ובאפגניסטן, פיקד על מחלקה במבצעי לחימה בטרור בדרום הפיליפינים. בשנת 2016 פרש משירות פעיל בדרגת לוטננט קומנדר וכיום מתגורר ביוטה עם אשתו ושלושת ילדיו. אבל הוא עוד משהו, הוא איש ימין שנתן לדעותיו הפוליטיות לעוות את המציאות. אמנם ניסיונו הצבאי של המחבר מקנה לו ידע בלתי אמצעי על אנשי המבצעים המיוחדים והקהיליה החשאית האמריקנית אבל במטרה לייצר הבחנות מובהקות בין הטובים לרעים הוא פשוט כתב שטויות. הרעיון של המחבר להציג את אדמירל פילזנר, מפקד אחד מכוחות המבצעים המיוחדים הטובים בעולם, הסילס, כקצין מטה שמעולם לא פיקד על "אנשים בקרב" (עמ׳ 93), וגם לא השלים את הכשרת הקומנדו הימי מגוחך. קאר גם כתב כי סביר "שלנטיותיו הפוליטיות הליברליות של פילזנר, תחת נשיא דמוקרטי מהשמאל הקיצוני, היה חלק גדול בהישארותו בתפקיד. האדמירל היה בבירור מודאג יותר מכיוון כוח האדם ביחידה מפתיחתה לנשים מאשר מהבסת אויביה של אמריקה" (עמ׳ 93). זהו משפט שנשמע כאילו יצא מפיו של שר המלחמה פיט הגסת׳, שיצא לאחרונה בהצהרה לפיה יטהר את האקדמיות הצבאיות מהפרופסורים והחוגים שמקדמים אג׳נדות שאינן קשורות לניצחון במלחמה. בין היתר, הכריז כי יבוטלו סמינרים בנושאי רצח עם וניתוח מגדרי, ויפסלו קורסים המהללים את ההיסטוריה של חמאס. כל אלו קבע שר המלחמה תכנים שהוחדרו לצבא על ידי השמאל המטורלל. מיותר לציין שהתכנים לא קיימים באקדמיות וזוהי הכרזה ריקה וכמוה הטענות של קאר בספר. לא משום שאין שמאל רדיקלי ומטורלל כמו גם ימין קיצוני ואלים אלא משום שעל הסילס, הקומנדו הימי האמריקני, מפקדים רק בוגרי מסלול ההכשרה ביחידה ולאור 25 השנים האחרונות מאז אירועי 11 בספטמבר 2001 הם גם בעלי ניסיון קרבי מרשים (פשיטות, סיכולים ממוקדים, מבצעי איסוף מודיעין וחילוץ בני ערובה. המבצע הידוע ביותר הוא המבצע בו הרגו לוחמי צוות 6 של הסילס את בן לאדן בפקיסטן, אבל מספיק רק לקרוא את הרקורד של המחבר).

ולמי שפספס הספר נפתח עם הפסקה הזו בהקדמה: "הספר הזה עוסק גם בשליטה. המגמה הלאומית של ריכוז הכוח ברמה הפדרלית מוסווית כיום בתואנה של ביטחון הציבור, וזאת מגמה שיש להישמר מפניה בכל מחיר. היא מביאה עמה שחיקת זכויות הדרגתית, שמחסלת באטיות את החירות. הגענו לנקודה שבה כוחה של הממשלה הפדרלית - מאפשר לה לפגוע בכל מי שתבחר. ההאשמות האחרונות, ולפיהן סוכנויות ממשלתיות שמו להן למטרה יריבים פוליטיים, צריכות להדאיג את כל האמריקאים, ללא קשר להשתייכותם המפלגתית. יש פוליטיקאים אופורטוניסטים ושופטים, שלא עמדו לבחירת הציבור, שמערערים על פירוש החוקה ומחזיקים באג׳נדות שמפרשות מחדש את מגילת הזכויות, וזאת במטרה לקחת כוח מהעם ולרכז אותו ברמה הפדרלית - האנשים האלה מאיימים על עקרונות הליבה של הרפובליקה שלנו. בתור עם חופשי, פיקוח מתמיד על הכוח הפדרלי הוא האינטרס של כולנו. האמונה העמוקה בחירות היא שמבדילה אותנו משאר העולם. אנחנו אזרחים, לא נתינים, ועלינו לעמוד תמיד על המשמר כדי שנישאר כאלה" (עמ׳ 8). בקיצור סופר שעיקם את המציאות לטובת האידיאולוגיה שלו לפיה השמאל חלש ומחליש והימין פטריוטי וטהור וחזק. זו לא פעם ראשונה שאני קורא מותחן גרוע כל כך בהוצאת ידיעות ספרים ("טרדסטון" ושני הספרים של מתיו דן) וזה גרם לי לשאול את עצמי מי הלקטורים בתחום המתח הצבאי של הוצאת ידיעות ספרים, ולמה הם בוחרים ספרי מתח גרועים כל כך.

לפני חודש•
★★★★★
•פרל
עוד ניצחון כזה...

עוד ניצחון כזה...

אלישיב שמשי

לסקירה המלאה:
https://wp.me/p4kTCp-82a
התמרון בלבנון במסגרת המערכה "שאגת הארי" החזיר אותי לספרו של תא"ל (מיל׳) אלישיב שמשי, "עוד ניצחון כזה..." (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2013), שתיאר וניתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה. שמשי, שעוטר על גבורתו כמג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים בעיטור המופת, בחן האם וכיצד באו לידי ביטוי ערכים כמו דבקות במשימה, דוגמה אישית, יוזמה ותעוזה ומקצועיות.
שמשי טען שבמלחמת לבנון השנייה התגלו בכמה יחידות וגדודים נורמות שליליות שלא היו שכיחות במלחמה בעבר של צה"ל ובהן דוגמה אישית לקויה של מפקדים, אי־ביצוע ודחיית משימות בתירוצים שונים ומשונים, בעיות משמעת שלא טופלו ועוד. עיקרון נוסף שניכר שלא מומש כהלכה ולא פעלו לאורו ברמה הטקטית הוא עיקרון התחבולה. במקומו הסתמכו הכוחות על אש ועוד אש. התוצאות בהתאם.
פרק חשוב בספר הוא הקרב שניהל גדוד 51 של גולני בעיירה בינת׳־ג׳ביל. בבוקר ה־26 ליולי 2006, החליט מג"ד 51 לתפוס מספר בתים בפאתי העיירה. הגדוד נע בשני כוחות משנה: המג"ד נע עם פלוגה א' ממזרח, וסגנו נע עם פלוגה ג' ממערב. הפלוגה המסייעת נעה מעט מאחור, בחיפוי. פעילי החזבאללה שמעו את ניסיונות הפריצה של כוח הסמג"ד לאחד הבתים והחלו חילופי אש מטווח קרוב. סמוך לבית היה מטע זיתים, שהפך לשטח הריגה. מ"מ וחייליו נתקלו שם בפעילי חזבאללה ונפגעו. הסמג"ד הסתער לחלצם ונפצע, ובהמשך נהרג כשקפץ על רימון והציל את חיי הפצועים הסמוכים אליו. לאחר כרבע שעה מתחילת הקרב נהרגו חמישה לוחמים, בהם הסמג"ד והמ"מ, ושניים נוספים נפצעו אנושות.
שני קצינים בכוח הסמג"ד, מ"פ ג׳ ומ"פ לשעבר ביחידת אגוז שהצטרף לגדוד (ותפס בהמשך פיקוד על פלוגה ג׳ לאחר שמפקדה נפצע), ועמם מספר לוחמים, הצליחו לבסוף לפגוע בפעילי החזבאללה ולחלץ את הפצועים והגופות מן המטע לתוך הבתים. שמונה הרוגים ו־27 פצועים ספג הגדוד בקרב. 17 פעילי חזבאללה נהרגו בוודאות וההערכה היא שמספר דומה נהרג בזירת הקרב מאש הסיוע.
גדוד 51 לא נפל למארב. שני הצדדים הופתעו בה במידה ולחמו בנחישות. פעילי החזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים. הקרב, שבו לא הצליח צה"ל להביא לידי ביטוי את מרבית יתרונותיו הטכנולוגיים, הפך למבחן קשיחות ורוח לחימה של רובאים (גולני ניצחו אם למישהו היה ספק). למעשה, בקרב זה פעל הגדוד לבדו, בדפוס פעולה שנכון ומתאים לבט"ש (בעיקר באיו"ש) ולא למלחמה, ללא אש סיוע משמעותית מקדימה, ללא כוחות שריון והנדסה צמודים לכוחות וללא הדדיות מספקת בין הכוחות. הדבר הוביל לכך שבמפגש עם האויב נוצר כמעט "קרב הוגן".
"הקרב בבינת׳־ג׳ביל לא הוביל לנפילת העיר לידי צה"ל, כפי שקיוו. זאת, בגלל תכנון לקוי ברמות הגבוהות, הגבלת הפעולה בזמן, חוסר הגדרה ברורה מה נדרש מהכוחות וניהול כושל של הלחימה" (עמ׳ 122). אולם, "גם ברמה הגדודית היו בעיות. מההיתקלות באויב ביום רביעי, כאשר התברר שחומת החצר אינה מאפשרת הסתערות ישירה, לא בוצעה שום התקפת־נגד על האויב. המג"ד היה יכול לנוע קדימה עם מ"פ א׳ כדי ליצור קשר עין עם אזור הלחימה, מייד כשהבין שמצבה של פלוגה ג׳ אינו כשורה. הגדוד הסתפק בירי לעבר מקורות האש ושתי הפלוגות הנוספות שעמדו לרשות המג"ד לא הופעלו כדי לתקוף את האויב" (עמ׳ 122).
יתרה מכך, כתב המחבר, לאחר הקרב, "גם ביומיים הנוספים שבהם נמצא הגדוד בשטח, הוא לא פעל כלל. נראה כי היה ראוי להשלים את המשימה על ידי סריקת המקומות. שבהם נערך האויב" (עמ׳ 122). המחבר ציין כי המג"ד, אשר נחשב בעיני פקודיו "כקצין מקצועי ונועז, לא גילה במקרה זה יוזמה מספקת" (עמ׳ 123).
"סוגיה אחרת שעמדה בפני המג"ד קשורה למיקום המפקד. לאחר היתקלות פלוגה ג׳ באויב ובשעה שנודע על נפגעים רבים, היה המג"ד בבית 21, כמאתיים מטרים ממזרח לאירוע, בשטח "מת", שממנו לא ראה כלל את זירת הלחימה. המג"ד בחר להישאר במקומו עד אשר תמונת המצב תתבהר לו, ורק לאחר שלוש שעות קריטיות שינה את מיקומו. נראה כי המג"ד טעה בשיקוליו. הוא לא היה צריך להמתין לדיווחים שיבהירו לו מה המצב, אלא לנוע מייד לפנים ולראות במו עיניו את המתרחש בשטח. ככל שהמצב מורכב ומעורפל יותר כך יש חשיבות למיקומו של המפקד בנקודה שממנה תהיה לו שליטה ישירה על הכוחות הלוחמים ועל גזירת הפעולה" (עמ׳ 123).
פרק ייחודי בספר נגע לקרב שניהלה סיירת צנחנים בכפר מרון א־ראס. פרק זה שונה ממרבית פרקי הספר שניתחו קרבות גדודיים, והתמקד בלחימה ברמה הפלוגתית. על גדס"ר חטיבת הצנחנים הסדירה, שפעל תחת החטיבה המרחבית 300, הוטלה המשימה לכבוש את הכפר מרון א־ראס. לרשות המג"ד, בוגר הפנימייה הצבאית ויוצא פלוגת הנ"ט (פלנ"ט) של הצנחנים, עמדו פלוגות הסיור וההנדסה החטיבתיות וכן פלוגת טנקים מוקטנת.
למרות שהקרב בכפר היה קרב גדודי, המחבר ביקש להתמקד בלחימת הסיירת החטיבתית. על הפלוגה פיקד קצין מנוסה שעשה את כל שירותו בצנחנים, תחילה בגדוד 101 ובהמשך כמ"פ בגדוד הסיור החטיבתי. במלחמה כבר היה למפקד הסיירת.
בשעה 01:00 בלילה ב־20 ביולי 2006 החלה הפלוגה בהתקפה. מפקד הסיירת החליט שלא לחכות לטנקים שהיו אמורים לחפות על הכניסה לכפר. הוא נע עם הפלוגה לכבוש כמה בתים שולטים בכניסה הראשית של מרון א־ראס ועל הצומת המרכזי בו. פלגת הלוחמים תפסה את הבית הראשון שהיה ריק. הפלגה המבצעית נעה מזרחה לתוך הכפר עוד כמאה מטרים "והשתלטה על בית 251 מדרום לכביש, ובעקבותיה נכנס לבית גם חפ"ק המג"ד" (עמ׳ 77).
לאחר מכן יצא מפקד צוות בראש כוח לסרוק מבנה סמוך. הוא קרב לבית ונפתחה לעברו אש. מפקד הסיירת שצפה על השטח ושמע את הירי התקשה לזהות את האויב. הוא הורה ללוחמים ששהו עמו במבנה לירות לעבר מקורות האש מצפון ומדרום. במקביל נתקל מפקד הצוות מטווח קצר במחבל שבפתח המבנה. המחבל השליך לעברו רימון. "הרמתי את הרימון שנזרק לעברנו וזרקתי אותו חזרה לעבר המחבל. שמעתי את הפיצוץ ובאינסטינקט החלטתי שזו ההזדמנות לעוף משם, כי זה עניין של זמן שלוחמי חזבאללה נוספים יגיעו אלינו" (עמ׳ 85), סיפר הקצין.
בינתיים נותרו חמישה מלוחמיו במבנה נוסף, כשהם נצורים תחת אש חזבאללה. אחד מהם תפס פיקוד וניהל את הלחימה. הוא וחבריו השיבו אש לעבר לוחמי החזבאללה שקרבו למבנה. היה זה רגע קשה למפקד הצוות, כמו גם למפקד הסיירת. "הוא הרגיש את מלוא כובד האחריות שהיה עליו כמפקד" (עמ׳ 85). הוא פנה למג"ד, ששהה אז במרכז הכפר ושמר על קשר רציף עמו, וביקש תגבורת בשל הימצאות עשרות לוחמי חזבאללה בגזרתו.
במהלך הקרב הלוחם שוחח עם המ"פ בקשר "והבין ממנו שהוא הפעיל צלפים לפגיעה באויב" (עמ׳ 89). בנוסף, אמר המ"פ ללוחם "שהוא מכוון מסק"רים (מסוקי קרב) שיירו טילים לעבר בתים שמהם נורתה אש" (עמ׳ 89). בחיפוי אש ארטילרית ואש שירו חבריהם נחלצו חמשת הלוחמים, שהשכילו לקחת עמם מכשיר קשר מגופת אחד מפעילי החזבאללה שהרגו, וחברו לבית בו שהה מפקד הסיירת.
לאחר מכן פתחו פעילי חזבאללה במכת אש מלא זמנית ומתואמת על בית המ"פ. אז התגלה מכשיר הקשר כאוצר בלום. "נשכבתי על הרצפה ועצמתי עיניים. אחרי שנייה פתחתי את עיניי וראיתי שכולם שוכבים על הרצפה. אמרתי לעצמי: מה קורה כאן, זה לא הגיוני, אני אחראי על כולם. התעשתי וצעקתי לכולם לתפוס מייד עמדות ולהשיב אש" (עמ׳ 91), סיפר המ"פ. תחילה ירו הוא ואנשיו לכל עבר באופן אוטומטי, אך מהר מאוד הצוות שהיה עמו, "שהכיר כבר היטב את השטח, ירה באופן מדויק לעבר אויב שזוהה האש פסקה והלחץ עלינו ירד" (עמ׳ 91).
מהאזנה למכשיר הקשר שנלקח שלל התברר כי פעילי חזבאללה נעים לעברם. משהובנה תמונת אויב ברורה ועדכנית הורה מפקד הסיירת למפקד הצוות "למקם קלעים לכיוון מזרח, לעבר השטח החשוף שבין בית 101 לבית הספר, שטח שאותו לוחמי החזבאללה חייבים לחצות" (עמ׳ 91). ואמנם, כעבור זמן קצר נראו פעילי חזבאללה בדרכם דרומה לעבר בית הספר. הצוות שנערך לכך "פתח באש ושלושה מהם נהרגו. במכשיר הקשר נשמעו צעקות ובקשות לעזרה. לצלפים היתה נחת מהפגיעות המוצלחות" (עמ׳ 91).
המשך האזנה למכשיר הקשר של החזבאללה העלה כי פעילי החזבאללה נערכים בחורשות סמוכות. המ"פ הטיל על מפקד פלגת הלוחמים להכווין לשם מסוקי קרב. גם "המג"ד האזין לבקשות הסיוע של הפלוגה ומפעם לפעם כיוון בעצמו את המסוקים" (עמ׳ 92).
לכוח הסיירת היו שלושה פצועים ואילו החזבאללה ספג 20 הרוגים ועשרות פצועים. הסיירת נשארה בכפר שלושה ימים בהם שמרה על רמה מבצעית גבוהה כמו גם על מוסר הלחימה בכל האמור הן בשימוש ברכוש שבבתים והן בסוגיית הפעלת הכוח למול אויב ורק למולו. זהו פרק מרתק ומלמד, אך העובדה שהפרק לא תיאר את לחימת הגדוד בכפר (הגדוד, ככלל פעל היטב, אך בהמשך הוטלה לקרב יחידת אגוז שספגה נפגעים) פגמה בהבנת תמונת הקרב השלמה.
הפרק הטוב והמעניין בספר תיאר את לחימת גדוד 7012 מחטיבת המילואים אלכסנדרוני, חטיבה המורכבת מיוצאי חטיבת גולני, שעליו הוטל להשתלט על מרחב הכפרים שיחין, אלג׳בין וצומת רג׳מין, שנחשבו לשטח מפתח שיאפשר את המשך התמרון הקרקעי למערב דרום לבנון.
הגדוד לחם כפי שהתאמן ובהתאם לתורה הלחימה (תו"ל), הפקודות ולאור משימה ברורה. לא פלא שהגיע להישגים ועמד במשימתו. כמוהו אגב כוחות מילואים איכותיים נוספים, שהגיעו מאומנים, מיומנים ומנוסים למלחמה (בלטה לחיוב חטיבת הצנחנים מילואים 226). אך אלה לא היו רבים, בשל כשירותו הלקויה של צה"ל ערב המלחמה. כפי שגילו לא מעט כוחות, סדירים ומילואים כאחד, במלחמת "חרבות ברזל", תורת הלחימה, בתנאי שבקיאים בה ומיישמים אותה בהתאמה למשימה, עובדת. זה נדרשים כמובן אימונים שיקנו לכוחות כשירות ומיומנות, אבל בשורה התחתונה – זה עובד.
"הטענה שרמות הפיקוד הבכירות היססו, שינו כל הזמן משימות ולא ידעו להגדיר לגדודים משימות ברורות, לא רק שאינה מפחיתה מחריפותה של הבעיה אלא אף מעצימה אותה. שכן דווקא במצבים אלה נדרשת יוזמה מצד מפקדי הגדודים. המג"דים אמורים לחוש אחריות ומחויבות אישית, לא רק לגבי הלוחמים שאותם הם מנהיגים, אלא גם לגבי מצוקתם של האזרחים בעורף שהיו באותה עת תחת הפגזות טילים וציפו לישועה שתבוא מלוחמי צה"ל. לכן, התבטאותם של כמה מגדים בדבר העדפתם שלא להסתכן על פני ביצוע משימה שאינם שלמים איתה, מצביע על בעיה ערכית ממדרגה ראשונה" (עמ׳ 308).
למעשה, קבע, "אם למג"ד לא ברורה המשימה, עליו לברר אצל המח"ט מה המטרה, כי הוא לא יכול ולא רשאי להוביל גדוד מבלי לדעת לאן. אך מרגע שהמג"ד נע לביצוע, הוא חייב להגדיר לעצמו ולכפופים לו מה המשימה ולדבוק בה" (עמ׳ 308).
אכן, כמאמר אחד ממפקדי בצנחנים, "המפקדים קובעים את התוצאה". הוא, שהפך ברבות הימים לקצין בכיר מאוד, כיוון לכלל המפקדים בדרג הטקטי, אך הדבר אינו פוטר כמובן רמות בכירות יותר מלגבש אסטרטגיה שקושרת קשר ברור בין מטרות למשימות שבאמצעות העמידה בהן משיגים אותן.
המחבר טען שמשימת השמדת משגרים וצמצום ירי על העורף היתה ברורה וחשיבותה לא הוטלה בספק. יתכן שבדיעבד נראית תכלית זו ברורה, אולם במלחמה חלק לא מבוטל מהמשימות והקרבות התנהל ללא קשר לתכלית מוצדקת זו. במקרים שבהם זו היתה המשימה, כמו במבצע "נערי החוף" שביצעה יחידת מגלן ובמהלך לחימת חטיבת הצנחנים במילואים 55 במבצע "שינוי כיוון 11", איש לא ערער על ערכיותה.
לחלופין, גם התכלית של פגיעה בפעילי החזבאללה ומערכיו לא תמיד הובילה למשימות שתכליתן ברורה. למחרת הקרב הקשה בבינת׳־ג׳ביל ביקר מפקד אוגדה בצה"ל בחטיבת גולני ושמע מהמח"ט על הקרב. הקצין, שפיקד בלבנון על פלוגה וגדוד צנחנים ועל חטיבה מרחבית, תהה איזו מטרה אמור המהלך לשרת. המח"ט השיב שאינו יודע והדהים את השואל. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית, אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?", תהה. זהו סיפור קטן שתפס בתוכו את המלחמה כולה. בלי זיקה ברורה בין המשימה למטרה כל הסוסים הדוהרים והמפקדים ההתקפיים לא יעזרו.

לפני חודש•
★★★★★
•פרל
עד שיוכח אחרת

עד שיוכח אחרת

מייקל קונלי

"חקירת רצח היא כמו עץ. עץ גבוה. עץ אלון. היא נשתלה וטופחה בקפידה על ידי המדינה, הושקתה ונגזמה כשעלה הצורך, נבדקה למחלות וטפילים מסוגים שונים. מערכת השורשים שלה מנוטרת כל העת בזמן שהיא מתפתחת מתחת לקרקע ונאחזת בה. לא חוסכים בהוצאות השמירה על העץ. המטפלים בו קיבלו סמכויות נרחבות כדי להגן עליו ולשרת אותו. ענפיו של העץ גדלים ומתפשטים ברוב הוד והדר. הם מספקים צל למבקשים לחסות בצל הצדק האמיתי.ענפיו של העץ גדלים ומתפשטים ברוב הוד והדר. הם מספקים צל למבקשים לחסות בצל הצדק האמיתי" (עמ׳ 5). 

"עד שיוכח אחרת" מאת מייקל קונלי (הוצאת מודן, 2026) הוא ספר נוסף אודות גיבורו מיקי הולר, סנגור מוכשר הפועל בלוס אנג׳לס. הולר בצרה צרורה. בפתח הספר שוטר עצר את רכבו לבדיקת רישיונות אקראית ומצא ברכבו את גופת סאם סקֵיילז, אחד מלקוחותיו, כשהוא ירוי. ברגע אחד הוא הפך מעורך דין מצליח לחשוד ברצח. הולר החליט (כמה מפתיע) לייצג את עצמו, ולמערכה נרתמים צוות העובדים המסור שלו ואחיו למחצה (והגיבור המוצלח באמת של קונלי), הבלש בדימוס הארי בוש. ילדותו של בוש כללה "בתי אומנה וגיוס מוקדם לצבא, כשהיעד היה וייטנאם" (עמ׳ 117). במלחמה שירת כ"חולדת מנהרות", יחידה מובחרת בצבא יבשה שאנשיה אומנו ללחום במנהרות שחפרו ווייטקונג ובחיילי צבא צפון וייטנאם, לאתר בהן את האויב ולהורגו בדרך כלל באפילה ובקרב בטווחים קרובים. בהמשך היה בלש מוערך במחלק התיקים הלא מפוענחים של משטרת לוס אנג׳לס. 

מול הולר ניצבת מולם ניצבת התובעת המוכשרת והעוינת דנה ברג, שנחושה לכלוא אותו לשנים ארוכות. ראיות מוסתרות, עדים נשלפים במפתיע, סרטונים עוברים עריכה, ושאר עיכובים כדי להקשות על הולר לגבש הגנה יעילה. וגם בכלא הולר לא מוגן. במהלך החקירה בוש חשף הונאת ענק, שסקיילז היה רק קצה הקרחון שלה, וכל מי שקשור אליה מוכן לעשות הכול כדי להגן על עצמו. לכן הדרך היחידה של הולר להוכיח את חפותו היא לחשוף את הרוצח האמיתי. במשפט שבו נאשם אדם ברצח, הסביר הולר, "הענפים צומחים מתוך גזע עבה ויציב. ראיה ישירה, ראיה נסיבתית, מז"פ, מניע והזדמנות. העץ חייב לעמוד איתן נגד הרוחות המערערות אותו" (עמ׳ 5). בדיוק שם, הסביר, הוא נכנס. "אני האיש עם הגרזן. העבודה שלי היא לכרות את העץ מן היסוד ולשרוף אותו לאפר" (עמ׳ 5). 

אבל מה... הספר מותח מאוד, אבל הפינאלה גרוע. פשוט מעפן. כאילו בעמוד 390 התקשר הסוכן של הסופר ואמר לו שיש לו עוד עשרה עמודים ודי. ואז הסופר עשה תפנית מגוחכת שהפכה את הספר לפשוט מעפן. לא חיבבתי את הולר כדמות לפני זה (אף שאני מת על בוש וחושב שקונלי סופר מתח מצוין), וקראתי את הספר רק כי אחיו נכלל בו. לספרים הבאים בסדרה אין צ׳אנס שאני ממשיך.

לפני חודש•
★★★★★
•פרל
כוכב המדבר

כוכב המדבר

מייקל קונלי

"כולם נחשבים או שאף אחד לא נחשב" (עמ׳ 16). 

"כוכב המדבר" מאת מייקל קונלי (הוצאת מודן, 2026) הוא ספר נוסף אודות גיבורו הקבוע (אם כי לא היחיד) הארי בוש, בלש במחלק התיקים הלא מפוענחים של משטרת לוס אנג׳לס. בוש הוא בלש ותיק, לא רחוק מהפרישה, גרוש ואב לילדה שכיום היא בדרכה להיעשות בעצמה בלשית במשטרת לוס אנג׳לס. בעברו לחם בוש במלחמת וייטנאם כ"חולדת מנהרות", יחידה מובחרת בצבא יבשה שהיתה שייכת ל"גדוד 1 של חיל הרגלים, חטיבת הנדסה״ (עמ׳ 335), שאנשיה אומנו ללחום במנהרות שחפרו ווייטקונג ובחיילי צבא צפון וייטנאם, לאתר בהן את האויב ולהורגו בדרך כלל באפילה ובקרב בטווחים קרובים. כשסיפר לברמן באיזו יחידה שירת שאל האחרון: "המנהרות, (עמ׳ 335). כשבוש אישר "הברמן הנהן. הוא הכיר את המנהרות" (עמ׳ 335). האיש, בעצמו נחת ותיק שלחם בווייטנאם, השיב: "המנהרות האלה, אחי… איזה מקום דפוק" (עמ׳ 341).

עם שובו מן המלחמה, מריר וציני כשם שרק חוויות הלחימה הופכות אדם, התגייס למשטרה והפך לבלש. הוא ילך אחרי הראיות בתיק בלי להתחשב לאן הן ייקחו אותו, ורק בלש ישר כמותו, לא נגוע במשחק הפוליטי שבין מועצת העיר, התובע המחוזי, התקשורת והמשטרה עשוי להגיע לאמת. זה לא מזיק גם שבוש הוא מן הקשוחים, אלו שיודעים לקלוע באקדח אל חוט השערה ולהם זוג אגרופי פלדה. למרות השנים שחלפו המלחמה נותרה נוכחת בחייו, מאחוריו היו "חמישים שנות עמל בשדות הדם והקטל" (עמ׳ 25). 

כמו בספרים אחרים בסדרהבוש נדרש לתמרן בין שתי חקירות (מצב תדיר בספרי הז'אנר הבלשי – Hard boiled) ולהתמודד עם נבלים מסוגים שונים ובכלל זה שוטרים מושחתים, שיכורים, סחטנים ואנשי החברה הגבוהה. בספר זה נענה בוש, פנסיונר שחי לבדו, לבקשתה של חברתו מימיו במשטרת לוס אנג׳לס , הבלשית רֶנהֶ בלארד, לחזור לכמתנדב למחלקה לפענוח תיקים קרים.. אבל יש לה תנאי: עליו לפענח קודם כול על תיק שיש לו חשיבות פוליטית להמשך קיומה של המחלקה. במקביל, הוא חתר בוש לפענח חקירה אחרת מימיו במשטרה, בה נרצחה משפחה שלמה, שעודנה רודפת אותו.

בוש, מנהל את שתי החקירות במיומנות ובנחישות האופייניות לו, אולם לא בטוח כלל שהוא יאהב את מה שיתברר לו על הקשרים בין הפרקליטות המחוזית, משטרת לוס־אנג׳לס ואילי ההון. האמת, לא רע בכלל הקונלי הזה. בוש הוא אחלה בלש שבעולם: קשוח, אמיץ, ישר ונחוש. לא שנון מי יודע מה אבל עושה את העבודה, כמו דרינק של בורבון "Maker's Mark" שיורד בגרון. לא חלק כמו "Macallan" סינגל-מאלט, אבל מפזר את אותה חמימות מרגיעה ומנחמת. כמו עם הדרינק הספציפי הזה, אתה פשוט יודע שבוש לא יעצור עד לפתרון. ספר נחמד מאוד!!!

לפני חודש•
★★★★★
•פרל
שהות

שהות

ר.א. סלבטורה

"העולם הוא גדול, ידידי, מלא בכאב, אך גם מלא באושר. הכאב עוזר לך לצמוח; האושר הופך את המסע לנסבל (מונטוליו דה-ברושי, המדריך של דריזל לעולם הסיירות. עמ׳ 203).

הספר "שהות" (הוצאת אופוס, 2002) מאת רוברט אנטוני סלבטורה הינו הכרך השלישי והסוגר בטרילוגיית "האלף האפל" בסדרת "ממלכות נשכחות", שהיא למעשה קדימון לספרו הראשון של סלבטורה אודות גיבורו, האלף האפל, דריזט, "רסיס הקריסטל". בספר תיאר סלבטורה כיצד גיבורו דריזט, צעיר הבנים בבית ד'ואורדן, אשר נמלט מביתו בעולם המעמקים ומחברת האלפים האפלים המושחתים והרשעים, הגיע מעלה, לעולם הממלכות הנשכחות. "דריזט חי למעלה משלושים שנה במנזוברנזן, אך מעולם לא השלים עם דרכיהם האכזריות של בני עמו. הוא גרם מבוכה מתמדת לבית דו׳אורדן, למרות כישורי הלחימה המדהימים שלו" (עמ׳ 9). עם שתי החרבות המעוקלות החדות כתער שלו, אין מי שישווה לדריזט כלוחם. "חושיו וגופו של דריזט אומנו ללחימה; האלף היה מכונת לחימה מושלמת" (עמ׳ 67). אבל למרות יכולות הלחימה שלו, והפנתרה הקסומה שלו גוויניבאר, דריזט היה לבדו והיה עליו למצוא את דרכו בעולם עוין, מסוכן שגיבש כבר מזמן את דעתו על בני מינו של דריזט כמי שהם רעים ומסוכנים. 

עד מהרה מואשם דריזט על לא עוול בחפו בטבח משפחת חוואים ונאלץ להימלט על נפשו מציידי ראשים וסיירים. בעודו נמלט פגש האלף האפל במונטוליו דה-ברושי, זקן עיוור שחי לו ביער לצד חבריו בעלי החיים. אך היה בו יותר משהעין פגשה במבט ראשון. מונטוליו היה סייר. הוא נפצע בשעתו בקרב ואיבד את מאור עיניו. אך הוא נותר לוחם מיומן בזכות יכולותיו כסייר וחושיו האחרים. "הוא סיפר לדריזט על חבורת הסיירים האחרונה עמה נדד, וכיצד מלחמה החבורה בדרקון אדום שפשט על כפרי הסביבה. הדרקון נהרג. אך שלושה מהסיירים נהרגו גם הם, ופניו של מונטוליו נשרפו כליל" (עמ׳ 161). מונטליו הציע ללמד את דריזט להיות סייר ולעבוד את האלה הטובה מיאליקי. "דריזט למד את דרכי הסיירים במהירות, וכישוריו עלו על ציפיותיו הנהלהבות של מונטוליו" (עמ׳ 200). בהדרכת מונטוליו הפך דריזט לסייר "מיומן בדרכי הטבע ובשימוש בנשק" (עמ׳ 244). 

"זה כל העניין. אתה צריך ללמוד את האזור בו אתה נמצא כפי שציפור רואה אותו – מלמעלה. רק אז תוכל לבחור במסלול הנכון" (עמ׳ 201), הסביר לו מונטליו. "דריזט היה צעיר, לפי מונחי האלפים, אך הוא כבר היה מנוסה יותר מחיילים מקצועיים רבים" (עמ׳ 146). בספר ניכר שהפנים היטב את שיעוריו של הסייר הזקן והפך לסייר לוחם מיומן וקטלני. אך האם יוכל למצוא מקום שיקרא לו בית, ובריות שיכול לכנות חברים וקהילה?

לא כל הטרילוגיה מוצלחת. הספר הראשון נהדר, השני חלש והשלישי מוצלח. קראתי את הספר בנערותי וגם כיום מצאתי אותו מותח ומוצלח. יתרה מכך, כפי שזכרתי המפגש של דריזט עם הדרקון האדום הוא קטע מותח ומהנה במיוחד ששווה את הספר כולו. כדאי.

לפני חודשיים•
★★★★★
•פרל
עלייתו ונפילתו של משטר האייתוללות

עלייתו ונפילתו של משטר האייתוללות

עוזי רבי

בספר "ונפילתו של משטר האייתוללות" שכתב פרופסור עוזי רבי (הוצאת סלע מאיר, 2026) ניכר שהוא ביקש לתאר כיצד עלה משטר האייתוללות ואולי, נוכח ההתפתחויות במלחמת "חרבות ברזל" הוא גם ייפול. רבי ניתח את המלחמה ותיאר את המערכה בלבנון כדוגמה ללחימה בשלוחים האיראנים. "שיאו של המהלך הגיע ב־27 בספטמבר 2024, כאשר חסן נסראללה חוסל בתקיפה ישראלית מדויקת בפרבר הדאחיה הדרומי של ביירות. האיש שהפך לאייקון של ציר ההתנגדות, מצא מסתור במשך שני עשורים בבטן האדמה ובחר להופיע רק מבעד למסכים. דווקא הוא מצא את מותו בבונקר שנחשב למבצרו האחרון" (עמ׳ 198). אמנם רבי ציין את מתקפת הביפרים המפתיעה, אך לא מנה את תקיפות חיל האוויר המדויקות שפגעו קשות בתשתיות הארגון, במפקדות, בבכירים וגרעו יכולות ואמצעי לחימה, וכן השמיט את התמרון המוגבל שהרס את עמדות הארגון בקו הכפרים הראשון וביטל את איום הפשיטה על יישובי הצפון. "הזעזוע מחיסולו של נסראללה חצה את גבולות לבנון והדהד ברחבי האזור" (עמ׳ 200).

בכל האמור בלחימה כנגד איראן עצמה כתב רבי כי "ביוני 2025 התברר כי ירי הטילים שנה קודם לכן, לא היה אלא קדימון למה שעתיד להתפתח ל׳מלחמת שנים־עשר הימים׳. בפעם הראשונה מאז מלחמת איראן־עיראק נחשפה איראן למתקפה ישירה ומתואמת של ישראל וארצות הברית. אשליית עומק ההגנה, שנבנתה במשך עשורים באמצעות שלוחות אזוריות, קרסה כמעט בן־לילה. מערכי הגרעין, בסיסי משמרות המהפכה ומערכות ההגנה האווירית שהוצגו כחומות פלדה התגלו כפגיעים ושבריריים. בתוך ימים ספורים התברר כי המבצר שעליו נשען היה רעוע מיסודו" (עמ׳ 203). לדבריו, "המערכה, שנודעה בישראל ובמערב כ"מלחמת שנים־עשר הימים" (24-13 ביוני 2025), כללה תקיפות אוויריות ממוקדות של כוחות ישראלים ואמריקאים לאחר נטרול מערכות ההגנה האווירית. מטוסי חמקן פגעו במערכי העשרת האורניום" (עמ׳ 203). בנוסף הותקפו מפקדות, תשתיות חיוניות, מחסני אמצעי לחימה וטילים וסוכלו בכירים רבים במהלומת עריפה מרשימה. רבי ציין בצדק כי "עצם העובדה שישראל פעלה בלב שטחה של איראן, סימנה נקודת שבר בתפיסת ההרתעה" (עמ׳ 204), אך הוא קשר למערכה קשרים והישגים רבים מדי, שכן לו היתה כה מוצלחת לא היה מבצע "שאגת הארי" נחוצה. יתרה מכך זולת תקיפה אווירית אמריקאית אחת, על מתקן גרעיני שאותו התקשתה ישראל להשמיד באמצעות יכולותיה לא היה זה מבצע התקפי משולב ישראלי־אמריקאי בדומה למבצע "שאגת הארי". רבי, פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב ולשעבר ראש מרכז דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה, הוא ידען גדול שיודע גם לספר סיפור. אך אי־דיוקים והשמטות אלו, לצד הנטייה של המחבר לקשור הישגים מוגזמים למערכה כנגד איראן הפכו את הקריאה לפחות מהנה או מלמדת. בקיצור, אפשר אבל לא חובה.

לפני חודשיים•
★★★★★
•פרל
צו נשיאותי

צו נשיאותי

טום קלנסי

https://wp.me/p4kTCp-8Kt

"האנשים ההם מתים, ואני הממשלה בינתיים, שאלוהים יעזור לי, והממשלה לא בורחת" (ג׳ק ראיין לאחר שהושבע לנשיאות והתעקש לבקר בהריסות בניין הקונגרס שבו פגע מטוס נוסעים והרג את רוב יושביו. עמ׳ 22).
המלחמה הנוכחית עם איראן החזירה אותי לספר על מלחמה אחרת עם איראן, כזו שלא קרתה באמת, אבל יש בה נקודות דמיון לזו הנוכחית. "צו נשיאותי" (הוצאת הד ארצי, 1998) שכתב סופר המתח הצבאי האמריקני טום קלנסי תיאר מציאות שבה גיבורו ג׳ק ראיין, אשר שירת בעברו "כסגן-משנה בחיל הנחתים" (עמ׳ 22) וכסגן ראש ה-CIA, התמנה לנשיא ארצות-הברית ונאלץ להנהיג אותה בתקופה סוערת ורוויית משברים מבית ומחוץ.
התפקיד, כך עולה מן הספר, כמו מרבית תפקיד ההנהגה הוא בודד, אבל ראיין לא לבד ולצדו יוכל הקורא לפגוש בשאר גיבוריו הקבועים של קלנסי: ובהם אדמירל רובי ג׳קסון, טייס קרב שהפך לראש אגף המבצעים במטות המשולבים, דן מאריי, ראש ה-FBI וכן אנשי המבצעים של הסוכנות דומינגו "דינג" שאבז, בעברו סמל באוגדת הרגלים הקלה ה-7 של צבא היבשה האמריקני וג׳ון קלארק (הלוא הוא ג׳ון קלי), אשר "שירת בעבר בקומנדו הימי" (עמ׳ 674).
ראיין נדרש להנהיג את האומה החרדה והמתאבלת, למתן את הספקנות של מנהיגי העולם, להקים ועדת חקירה לבירור נסיבות האסון ולארגן לוויה ממלכתית – וכל זאת לצד מאמציו להקים ממשלה וקונגרס במהירות האפשרית. אבל זה עוד לא הכול. עיניים רבות עוקבות אחריו, ורבות מהן אינן ידידותיות כלל וכלל. לסינים ולהודים יש שאיפות התפשטות, ואילו האייתוללה באיראן, מחמוד חאג׳ דרייאי, הוציא לפועל תוכנית אסטרטגית שראשיתה בהתנקשות מתוכננת בחייו של רודן עיראק, המשכה בהשתלטות על עיראק והקמת מדינה מאוחדת תחת השם "הרפובליקה האסלאמית המאוחדת" (רא"מ), וסופה במתקפה ביולוגית בהיקף חסר תקדים על אדמתה של ארצות-הברית באמצעות נגיף האבולה, נסיונות להתנקש בחייו ובחיי בני משפחתו, כשבמקביל צבא איראן תקף קרקעית את סעודיה.
ראיין הופיע לראשונה בספר "המרדף אחר אוקטובר האדום" כאנליסט ב-CIA שהיה היחיד שהעריך שצוללת הטילים הסובייטית אוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות-הברית. במהלך הספר התרחש קרב תת-ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. "הוא ניסה להפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית שלה. הוא הרג אחד מקציני האונייה ופצע קשה ביריות עוד שניים, אבל אני ניקבתי את הכרטיס שלו בעצמי – והיו לי סיוטים על זה במשך שנים" (עמ׳ 436), סיפר. ראיין לא היה גיבור כל-יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו כקצין בנחתים, ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ.
גם הפעם המשימה נראית בלתי אפשרית, אולם ראיין הוא מסוג המנהיגים שאינם בורחים מאחריות ועושים במלאכה בראש אנשיהם. "זה חלק מהמנהיגות. לימדו אותי זה את זה בקוונטיקו. החיילים צריכים לראות אותך עושה את העבודה. הם צריכים לדעת שאתה עומד לצדם" (עמ׳ 14). מאז ה-7 באוקטובר 2023 (וגם לפני כן) נראה שמנהיגיה של ישראל יכולים לקבל מראיין שיעור או שניים באחריות המצופה מהנהגה בשעת משבר ובכלל.
קלנסי הקפיד להציג בספריו גישה מאוזנת כלפי ישראל וצה"ל (חבל שלא עשה כן בכל האמור במדינתו וצבאה). בספר תואר שיתוף הפעולה ההדוק בין צה"ל לצבא האמריקני (אם כי אפילו קלנסי לא דמיין כמה הדוק הוא יהפוך להיות במציאות) והוזכרו אימונים משותפים. בין היתר הביסו כוחות השריון האמריקנים את חטיבה 7 בתרגיל דו צדדי בנגב. "חטיבת השריון 7 הישראלית היא אחת העוצבות הגאות בעולם. לבדה, למעשה, עצרה גיס שריון סורי שלם ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים ב-1973, ומפקדה הנוכחי היה אז סגן שלקח פיקוד על פלוגה שנוצרה ללא מפקד ולחם בצורה מזהירה" (עמ׳ 238), כתב. ניכר שכחלק מהתחקיר שקדם לספר קלנסי קרא את ספריהם של חיים הרצוג ואביגדור קהלני על מלחמת יום הכיפורים.
מנגד, ציין (כמעט באופן נבואי) כי "הצבא הישראלי כמעט איבד את רוח הלחימה שלו בהרים ובכפרים של לבנון" (עמ׳ 240). קשה לבוא אליו בטענות כשחושבים על הסיפור הבא: לאחר מלחמת לבנון השנייה סיפר מפקד בכיר בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני בשנת 2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות וצמצום האימונים. הם מצידם חשבו שהוא משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה שצדקו.
קלנסי הכיר והעריך את יכולות ה"מוסד" והכוחות המיוחדים של צה"ל ממבצעים דוגמת "אביב נעורים" ואחרים. כך למשל, תיאר את ההתנקשות ביחיא עיאש, הוא "המהנדס" של ארגון החמאס, וציין שאנשי המודיעין הישראלי "נהגו בחוכמה מיוחדת כאשר הרגו את אחד מעמיתיו באמצעות הטלפון הסלולרי שלו, כאשר קלקלו תחילה את המכשיר באמצעות אות אלקטרוני ואחר-כך הסדירו שיקבל מכשיר חלופי... ועשרה גרמים של חומר נפץ חזק תקועים בתוך הפלסטיק. שיחת הטלפון האחרונה של האיש, כך סופר, באה מראש ה"מוסד": "הלו, כאן אבי בן יעקב. תשמע טוב, ידידי." ובנקודה זו לחץ היהודי על לחצן הסולמית. תכסיס חכם, אבל טוב רק לשימוש חד-פעמי" (עמ׳ 165).
ראש ה"מוסד" שהזכיר, אלוף אברהם בן יעקב, היה קצין צנחנים בעל ניסיון רב במבצעים מיוחדים שזכה להערכה רבה ממקביליו ברחבי העולם ובכלל זה ראיין. לקורא הישראלי, אגב, הצטייר בן יעקב כבן דמותו של אלוף (מיל׳) מאיר דגן, גם הוא קצין בכיר יוצא הצנחנים שהיה לימים לראש המוסד. בעלילת ספר זה ובאחרות ניכר שהמחבר ביקש לייחס לאמריקנים נכונות ללחום באויביהם בצורה דומה יותר לעמיתיהם מישראל, באמצעות סיכולים ממוקדים מוכוונות מודיעין מדויק. לא שהאמריקנים אינם פועלים כך, כיום לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001. אך קודם לכן הם היו נכונים לכך הרבה פחות.
בשלב מסוים, לאור מתקפת טרור על משפחתו, ניסיון התנקשות בחייו וכן אותה מתקפה ביולוגית שבה נעשה שימוש בנגיף האבולה, החליט ראיין על צעד דרסטי (זהירות, ספוילר). אנשיו אמרו לו שההחלטה היא הפרה של צו נשיאותי האוסר לעשות כן שקבע הנשיא פורד. "תנסחו לי צו חדש" (עמ׳ 834), השיב הנשיא.
ראיין נשא נאום לאומה שבו פתח ואמר כי "כל רעיון בדברי ימי האדם, טוב או רע, התחיל במוחו של אדם אחד, ומלחמות מתחילות מכיוון שמוחו של אדם אחד חושב שכדאי להרוג ולגנוב. הפעם, זה קרה לנו בדרך אכזרית במיוחד. הפעם, אנחנו יכולים להיות בטוחים בדיוק מי עשה את זה – ויותר" (עמ׳ 842).
במקביל, לא הרחק מבית המטרה בטהרן התמקמו קלארק ושאבז במבנה שאת בעליו, משפחה תמימה, כפתו והותירו באחת מפינות הבית, מוגנים מכל רע. "קלארק לחץ על כפתור משדר הלייזר" (עמ׳ 841). מארזי ההנחיה של פצצות המטוסים היו מערכת טכנולוגית מתקדמת. אוטומטית הם "רכשו את נקודת הלייזר, והודיעו על כך לטייסים, ואלה ביצעו את השחרור" (עמ׳ 842). הפצצות המונחות היו בדרכן למטרה. רוכבות על הקרן לייזר שכיוון קלארק.
זהו בית מגוריו של האיש האחראי, מנהיג איראן, מחמוד חאג׳ דרייאי, המשיך באותה עת ראיין בנאומו. "האיש שתקף את ארצנו במחלה, האיש שתקף את הילדה שלי, האיש שניסה לתקוף אותי, האיש ששלח את צבאו במשימת כיבוש שהפכה למשימת מוות. זהו האיש שחילל את דתו ואת חוקי האדם והאומות, ועכשיו, מר דרייאי, הנה התשובה של ארצות-הברית של אמריקה" (עמ׳ 843). הפצצות ששיגרו מטוסי החמקן והכווין קלארק פגעו והרגו את המנהיג האיראני.
"הדבר שאנשים מכנים "היוזמה", בין אם מדובר במלחמה בין אם מדובר בכל תחום אחר של פעילות האדם, לעולם איננו אלא יתרון פסיכולוגי. היא משלבת את תחושתו של צד אחד שהוא מנצח עם תחושת הצד שכנגד שמשהו השתבש – שעכשיו עליו להתכונן לפעולות האויב ולהגיב עליהן במקום להכין את הפעילות ההתקפית שלו עצמו" (עמ׳ 817).
לחיים יש דרך לחקות את האמנות. אמנם, במציאות ישראל הותקפה ב-7 באוקטובר 2023 בעיקר באמצעות כוחות השלוחים (פרוקסי) של איראן, ובתקיפה אווירית שהיתה חלק ממכת פתיחה מרשימה היתה זו ישראל שהרגה את המנהיג האיראני, האייתוללה עלי ח'אמנאי. ועדיין יש לא מעט נקודות דמיון, בעיקר בעצם היוזמה להכות באיראן בשל התנהלותה האלימה והכוחנית. בסופו של יום "השוטר של העולם" פעלה נכון. גם אם כמאמר צ׳רצ׳יל עשתה כן לאחר שמיצתה את כלל האפשרויות האחרות.
בספריו של קלנסי, ארצות-הברית מצטיירת כמעצמת-על הפועלת לא רק מתוך אינטרסים כי אם למען ערכי מוסר וצדק אוניברסליים. אמריקה אוהבת את הגיבורים שלה ככה: צודקים, הגונים ומנצחים. בספריו המוקדמים של קלנסי, שנכתבו בתקופת כהונתו של הנשיא רייגן, הובלט הניגוד בין האומה האמריקנית שוחרת הטוב ואימפריית הרשע הסובייטית, שתאמו את מדיניות הממשל באותם ימים. לא שלא נעשו אז עוולות (פרשת איראן-קונטראס, למשל), אך אלו היו בבחינת רע הכרחי במסגרת הניסיון לבלום את התפשטות ברית המועצות ברחבי העולם.
במציאות הנשיא דונלד טראמפ ממש לא דומה לראיין. ארצות-הברית פועלת בעיקר בשם האינטרסים שלה, במקרה זה במסגרת המאבק על משאבים והתחרות העולמית מול סין, ובורחת מכל אפשרות של תסבוכת נוסח מלחמת עיראק. ועדיין יש בנכונות שלה לפעול כנגד מדינה עם משטר רודני שביקשה לפתח נשק גרעיני נקודת אור. 
בספר, פעולת ההתנקשות במנהיג האיראני היא פחות או יותר אקורד הסיום למלחמה. האיראנים נכנעו הסכימו לשתף פעולה עם מנגנוני פיקוח נגד נשק להשמדה המונית וקיבלו על עצמם הגבלות כאלה ואחרות שקבעה ארצות-הברית. בסך הכל ראיין ניהל מערכה קצרה, ממוקדת ומוצלחת. החיים, כידוע, מורכבים בהרבה וכלל לא ברור כיצד יגיע המחזה הזה לכלל סיום, ועד כמה הוא יהיה מוחלט.
בספרו המופתי תיאר גנרל הנחתים האמריקני ג׳ים מאטיס כי התרשם מאוד מהאופן שבו במלחמת המפרץ הראשונה (בה לחם הוא עצמו כמג"ד בנחתים) הגדיר הנשיא ג׳ורג׳ בוש האב מצב סיום ברור ומוגבל והשתמש בדיפלומטיה להקים קואליציה של בעלות ברית שמעולם לא נלחמו לצידה בעבר. לדבריו, תחת הנהגתו החכמה, לא היתה משימה שסבלה מ"התרחבות זוחלת", כלומר משימה שהתרחבה עד שיצאה משליטה. יש לקוות שכך קורה גם כעת.
כך למשל, בהקשר הלבנוני. פעולת צה"ל כעת בלבנון הזכירה לי סיפור ישן שסיפר פעם עפר שלח על מבצע "צלצל" ביולי 1981, שבו השתתף. כוח הצנחנים, בפיקוד המח"ט יורם יאיר (ייה) פשט על בסיס מחבלים בלבנון, הרג כמה מחבלים, השמיד מספר מבנים ושב ארצה לאחר שספג הרוג ומספר פצועים. בתחקיר, שבו נכח הרמטכ"ל, רפול, אמר המח"ט שכדאי לבודד את איזור הפעולה ואם פושטים על גבעה כדאי לכבוש גם את הגבעות השולטות עליה. רפול, סיפר שלח, היה משועשע. "איפה שצריך לכבוש עוד גבעות נכבוש, אמר, אם כי אני מזכיר לכם שלכל גבעה שולטת יש עוד כמה גבעות ששולטות עליה". כלל שכדאי לזכור אותו בבואנו לשפר את קו ההגנה.
כדאי גם לשים לב שמדינת ישראל ניהלה בשנתיים האחרונות, במסגרת מלחמת "חרבות ברזל", שורה של סבבי עימות עם איראן, והדבר מתחיל להיראות במידת מה כמו הסבבים שנוהלו מול רצועת עזה בשני העשורים האחרונים (סבבי עימות שעיקרם הפעלת אש וכוח אווירי ונטולי כוחות מתמרנים על הקרקע). מול מדינה קטנה בגבולה המערבי של ישראל זה פתרון אפשרי, גם אם לא טוב. אבל מול מדינה מרוחקת, אדירת ממדים, ובעלת יכולות בליסטיות, מוטב לחפש פתרונות אחרים.
פעם כתבו ספרים כאלה, עבי כרס כאילו היו "מלחמה ושלום", שעלילתם נעה בקצב אטי והם מבוססים על תחקיר שלא יבייש עבודת דוקטורט. היום הרבה פחות… ולצלוח אותם מורכב כמו לצלוח את תעלת סואץ ב-73׳. כך או כך, למרות היותו ספר מתח, קלנסי כתב ספר מרתק ומאיר עיניים על סוגיות גיאופוליטיות ולקחיו בדבר חשיבות האחריות הנדרשת ממנהיגים כמו גם הצורך ליזום ולשמר את היוזמה, נותרו רלוונטיים גם כיום.

לפני חודשיים•
★★★★★
•פרל

ביקורות נוספות על "קורי עכביש"

קורי עכביש

קורי עכביש

עמוס הראל

ישראל בחרה להכיל ולא להגיב לפעילות חיזבאללה בגבול הצפון. לא עכשיו, אלא בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה והמחיר היה גבוה. רגע לפני שיחלוף עוד יום לציון פרוץ מלחמת לבנון השנייה, לקחתי לקריאה חוזרת את "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), הספר שכתבו עמוס הראל ואבי יששכרוף על המלחמה, שנשאר אולי המרתק והמקיף בספרים שנכתבו עליה.

הראל, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", ויששכרוף, שהיה פרשן העיתון לענייני ערבים, תיארו בספר את שהתרחש בשטח, בלבנון באוגדות, במטכ"ל ובקבינט, וכן (על סמך בלוגרים באינטרנט) את שחוו אזרחי לבנון במהלך המלחמה. התוצאה היא ניתוח מעמיק ומאיר עיניים, שמסקנותיו נותרו רלוונטיות.

בין הנסיגה מלבנון בשנת 2000 למלחמה ביולי 2006 היה נתון צה"ל בלחימה קשה, מורכבת ושואבת משאבים באנתיפאדה השנייה. ועדיין, "אין ספק שבשנים הקודמות נלקחו בצה"ל סיכונים מוגזמים ומופרכים. תוצאתם היתה צבא יבשה מנוון, עם מערך מילואים חלוד ויחידות סדירות שמפקדיהן מעולם לא עברו אימוני מסגרת; עם שריונרים ששכחו איך נראה טנק מבפנים ועם מפקדי כוחות חי"ר שלא הבינו כי בתים בפאתי כפרים לבנוניים עלולים להפוך למלכודות קטלניות של טילי נ"ט מתקדמים" (עמוד 78).

האחריות למצב הצבא התחלקה בין הממשלה שלא פיקחה כיאות ולא בלמה את ההידרדרות בכשירות, לרמטכ"לים ושרי הביטחון שדגלו בסולם עדיפויות שגוי ומשרד האוצר שקיצץ בתקציבים. קצין בכיר אמר להם כי לא תפס "איך זה יכול לקרות; איך אירע שלא הבנו מראש שזה מצבו של צבא היבשה? היום אני מבין שנדרשות שלושים-ארבעים שנה כדי לבנות צבא. אבל לא צריכים יותר משלוש-ארבע שנים, עם כמה אנשים בתפקידי מפתח, כדי להרוס אותו" (עמוד 78).

כדי להמחיש את הגישה הרווחת בצה"ל בטרם המלחמה, הובאה בספר אמירה של מפקד חיל האוויר, אלוף אליעזר שקדי, בהרצאה במכללה לפיקוד ומטה. האלוף ביקש מהשריונרים בקהל להרים את ידם ואמר להם: "עידן התמרון הכבד תם" (עמוד 84).

זאת ועוד, לרמטכ"ל מונה ב־2005 דן חלוץ, טייס קרב ומפקד חיל האוויר לשעבר, אף שצה"ל הורכב ברובו מכוחות יבשה, וניצח על מימוש תוכנית ההתנתקות בקיץ 2005. לאחריה התקיימו בחירות, שבסופן עמדו בראש ישראל ראש ממשלה חדש, אהוד אולמרט, ולצדו (אף שמעולם לא עסק בתחום) עמיר פרץ כשר ביטחון.

אמנם היו בצה"ל גם קולות אחרים. שנה לפני המלחמה כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים, כי באימון שערכה יחידת מגלן בפיקודו למד כי: "יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חיזבאללה. לא ניתן להכריע את חיזבאללה ללא מגע קרוב" (עמוד 116). אבל אזהרות כאלו נפלו על אוזניים ערלות.

ואם המערך הסדיר עוד זכה למשאבים, אמצעים ומעט אימונים, הרי שבמערך המילואים קיצץ צה"ל באופן רוחבי ועמוק. ועדיין, נותרו בו איים של מצוינות. "בהשוואה לרוב יחידות המילואים, היה מצבו של גדוד הצנחנים שעליו פיקד סא"ל עמוס בריזל חריג לטובה. בריזל, קבלן בניין בן 42 מכפר־יונה, אומר שהגיע למלחמה במצב של "מוכנות מושלמת. הרגשתי שאנחנו הגדוד הכי מאומן בצבא". המח"ט שלו, אל"מ בועז עמידרור, התעקש לנצל את ימי המילואים המועטים שעמדו לרשות החטיבה לאימונים אינטנסיביים, שנעשו ברובם ברמת הגולן. בחורף 2006 תרגל בריזל עם חייליו תנועה לילית של 18 קילומטרים, כשכל לוחם נושא עליו משקל כבד" (עמוד 84). חטיבות השריון במילואים לעומת זאת כמעט שלא אומנו.

צה"ל של קיץ 2006, קבעו המחברים, בכשירות ומוכנות נמוכה יחסית למלחמה. אך, "אחת הבעיות הגדולות שלו היתה שהשקיע כה הרבה זמן ומאמצים בניסיונות להסתיר את העובדה הזו מעצמו" (עמוד 85). במקביל, האויב השתנה. חיזבאללה מודל 2006 כבר לא היה הארגון שכנגדו לחם צה"ל בלבנון קודם לכן, ודמה הרבה יותר לדיוויזיית קומנדו במימון, אימון והנחיה איראנית (אף שגם, כפי שניתן לראות בחטיפת החיילים, שימר לעצמו את הזכות לפעולה עצמאית).

בשנה שקדמה למלחמה סיכלה אוגדת הגליל, בפיקוד תא"ל גל הירש, שורה של ניסיונות חטיפה ופיגועים מצד חיזבאללה. הירש "שירת בצנחנים, בין השאר כמ"פ בעת מבצע מיידון (הפעולה הקרקעית הגדולה האחרונה של צה"ל נגד חיזבאללה, ב־1988). בהמשך פיקד על שלדג, יחידת הקומנדו של חיל האוויר" (עמוד 230). כמפקד האוגדה יזם שינוי משמעותי בהיערכות האוגדה למלחמה ובביטחון השוטף. מנגד, את הפיקוד והמטכ"ל הצליח לרתום לעניין בהצלחה חלקית בלבד.

ב־12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חיזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. העובדה שהחטיפה התרחשה לאחר שכשבועיים קודם חטפו פעילי חמאס את החייל גלעד שליט לרצועת עזה, הביאה את הדרג המדיני והצבאי הבכיר להבנה, שהפעם התגובה חייבת להיות קשה במיוחד. בדיון בממשלה באותו ערב הוחלט, בהתאם להמלצת שר הביטחון פרץ, על תקיפת רקטות הפאג'ר של חיזבאללה, מבצע "משקל סגולי".

אלוף (מיל׳) גיורא איילנד, ראש אגף מבצעים לשעבר, אמר למחברים כי הממשלה היתה צריכה לדון בשלוש אופציות לפעולה, שלא הוצגו בפניה. השתיים הראשונות היו החלטה על תקיפה אווירית שתימשך יום או יומיים, או פעולה קרקעית מוגבלת (מדרום לליטני). החלופה השלישית היתה החלטה עקרונית על יציאה למלחמה בלבנון, על כל המשתמע מכך, במטרה לשנות מן היסוד את המשוואה.

לו היתה הממשלה מקבלת את האפשרות השלישית, אמר, היה עליה לבחון את מוכנות הצבא, להורות על סגירת פערים ולדאוג לשיפור המוכנות, בכדי לפתוח במלחמה במועד המתאים. כך קרה במלחמת לבנון הראשונה, שההחלטה על עצם היציאה אליה התקבלה למעשה כשנה לפני שביוני 1982 התרחשה הפרובוקציה המתאימה בכדי לממשה. אבל הדברים, הסביר איילנד, התנהלו אחרת. "המודיעין סיפר כמה הערבים רעים. השרים שאלו את הצבא מה הוא מציע לעשות. הקצינים השיבו: בואו נתקוף ונראה מה יהיה. וכך היה" (עמוד 176). הממשלה פתחה במלחמה מבלי שהבינה זאת.

המבצע עצמו היה אולי המהלך הצבאי המרשים שביצע צה"ל במלחמה והיה פרי הכנות ארוכות שנמשכו שנים. "בתוך 34 דקות, ב־13 ביולי לפנות בוקר, הופצצו והושמדו מן האוויר 59 משגרים נייחים של רקטות, שהוסתרו בבתים של פעילי חיזבאללה ומשפחות שיעיות ברחבי דרום לבנון. ההפתעה היתה מלאה" (עמוד 179). חיזבאללה ספג מכה כואבת, וחלק ניכר מהרקטות שלו לטווח בינוני הושמד באחת.

כמה ימים אחר כך, ב־18 ביולי, שוחח מפקד חיל האוויר, שקדי, עם כתבים. המבצע, אמר, שינה את פני ההיסטוריה הצבאית. עתה, המשיך, "אולי יבינו גם הגנרלים ה"ירוקים" את משמעותו האמיתית של כוח אווירי במלחמה המודרנית" (עמוד 281). זה היה חלום נחמד, אך שיחת ההשכמה ממנו עתידה להיות כואבת.

למחרת, החליטה הממשלה על תקיפת אווירית של מפקדות החיזבאללה בדאחיה, הרובע השיעי בדרום בירות. בתרגיל המטכ"לי שקדם למלחמה ("שילוב זרועות"), התברר כי יכולת הפגיעה ברקטות קצרות הטווח מוגבלת. ראש אגף המבצעים, אלוף גדי איזנקוט, יוצא גולני, אמר אז לרמטכ"ל שבהיעדר מענה יעיל לקטיושות "צריך לחפש פגיעה במרכז כובד אחר. הדאחיה יכולה להיות הפתרון" (עמוד 137). התקיפה היתה אחת הפעולות האפקטיביות ביותר במלחמה וחיזבאללה חש את תוצאותיה גם שנים קדימה.

במקור תוכננו למלחמה בלבנון שלושה שלבים: תקיפה אווירית מסיבית בת יומיים בלבנון, פסק זמן להערכת השפעתה על האויב ואז, אם נמשך ירי הרקטות, תמרון יבשתי רחב היקף המשלב כוחות סדירים וכוחות מילואים, בהתאם לתוכנית "מי מרום".

סגן הרמטכ"ל דאז, אלוף משה קפלינסקי, הדגיש בפני הרמטכ"ל חלוץ כי כשמתחילות התקיפות האוויריות, "אנחנו צריכים לדעת שבהיגיון שלנו מיד אחרי זה בא 'מי מרום'". בפועל, חלוץ נטש את התוכנית כמעט מיד. ההפצצות האוויריות לא חדלו לרגע ואילו המהלך הקרקעי הוכנס להקפאה עמוקה" (עמוד 227). קפלינסקי, שפיקד על סיירת גולני במלחמת לבנון הראשונה, ידע על מה הוא מדבר. אך חלוץ סירב להמליץ לממשלה לגייס מיד אוגדות מילואים ולאמן אותן, והסתפק בגיוס מינימלי שמנה כמה אלפי קצינים וחיילים. זו היתה שגיאה קשה.

ב־18 ביולי הטיל מפקד אוגדת הגליל, הירש, על יחידת מגלן לסרוק את רכס השקד מעבר לגבול, בו היתה "שמורת טבע" של חיזבאללה (שם קוד למאחז מבוצר ומוסווה של הארגון). היה זה שלב מקדים בהתקפה על הכפר מרון א־ראס, הסמוך לגבול. הכוח נתקל במחבלים והתקשה להתקדם. "את היוזמה נטל קצין מילואים שהתלווה לכוח, רב־סרן עמית זאבי, מ"פ לשעבר ביחידה. הכוח בהנהגתו התעשת והרג חמישה מאנשי חיזבאללה" (עמוד 240).

זאבי, שעוטר בצל"ש אלוף על תפקודו, היה אחד הבודדים ביחידה שלחם בלבנון בטרם הנסיגה. "איבדנו את תחושת השטח בלבנון" (עמוד 241), אמר לחבר וציין שהלחימה הפכה מורכבת יותר. "הם למדו אותנו ורק הפכו ליריבים מרים יותר. בינתיים, אנחנו שכחנו איך נראים בולדרים ואיך נלחמים בסבך" (עמוד 241), סיכם.

הפתעה אחרת היתה אותן "שמורות הטבע" שהקים חיזבאללה. מח"ט הצנחנים, אל"מ חגי מרדכי, העיד שהוא ואנשיו חשבו "שמדובר בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים" (עמוד 241).
למחרת, באור ראשון, החלה ההתקפה על מרון א־ראס. "גדוד הסיור (הגדס"ר) של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של סא"ל נמרוד אלוני, נכנס לכפר, השתלט על בתים אחדים וניהל קרבות ירי עם אנשי חיזבאללה" (עמוד 242). במקביל הסתבך בכפר כוח מיחידת אגוז וספג חמישה הרוגים.

הלחימה בכפר נמשכה כארבעה ימים. "חיילי הגדס"ר הרגו אנשי חיזבאללה רבים, מבלי שספגו נפגעים. תוך כדי הקרב אסף צנחן מכשיר קשר מגופתו של לוחם חיזבאללה. האזנה למכשיר אִפשרה לצנחנים לעקוב אחר היערכות חיזבאללה ולהיערך לבלום את התקפת הנגד של הארגון. חיזבאללה הפעיל בקרב עשרות אנשים, שפעלו כמסגרת מתואמת. "אלה לא החוליות הקטנות שהכרנו מלבנון בעבר", אומר קצין בחטיבת הצנחנים. "עד שהם לא חטפו והשאירו הרבה גופות, הם לא נסוגו". בעיני גל הירש היה הקרב במרון א־ראס הצלחה. נעשו שגיאות טקטיות, אך חיזבאללה הוכה, ספג אבידות ונסוג" (עמוד 244).

מכאן, בהתאם למסורת לפיה הלך כיסא ובא שולחן, נגרר צה"ל לפשיטות רחבות היקף בלבנון, אליהן לא התכוון ולא נערך. "הבעיה, כותבת ההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת", אינה בשגיאות. מנהיגים, אפילו טובים, שוגים. הבעיה היא בדבקות בשגיאה כשכבר ברור שאינה מוליכה לתוצאות הרצויות" (עמוד 250).

השלב הבא היה פשיטה שביצעה אוגדת הגליל, בפיקוד הירש, על העיירה בינת־ג׳בייל, שבה נשא לאחר הנסיגה מלבנון מזכ"ל חיזבאללה חסן נצראללה את נאום "קורי העכביש" המפורסם (ומכאן שם הספר). בקרב נתקלו כוחות מגדוד 51 של גולני בפעילי חיזבאללה ולחמו בהם במשך שעות מטווחים קרובים. שמונה הרוגים וכ־25 פצועים ספג הגדוד בקרב. שני הצדדים לחמו בנחישות, ופעילי החיזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים.

כיומיים לאחר מכן, ביצע חיזבאללה התקפת נגד. הצנחנים, בפיקוד אל"מ מרדכי, שקיבלו התרעה מודיעינית, נערכו במארב והרגו 26 מאנשי הכוח המיוחד של הארגון. ככלל, בהשוואה לאוגדות האחרות במלחמה, אוגדת הגליל בלטה לחיוב ועמדה במרבית משימותיה. השאלה מה אלו נועדו להשיג היא סיפור אחר.

בשולי הקרב התרחש סיפור קטן שתפס בתוכו את המלחמה כולה. מפקד אוגדת איו"ש דאז, תא"ל יאיר גולן, ביקר בחטיבת גולני יום לאחר הקרב הקשה בינת־ג׳בייל. המח"ט, אל"מ תמיר ידעי, תיאר בפניו את סיפור הקרב שלחמו אנשיו בעיירה. כששאל האורח איזו מטרה אמור המהלך לשרת, השיב ידעי שאינו יודע. גולן, שפיקד בלבנון על פלוגת העורב של הצנחנים, גדוד וחטיבה מרחבית, נדהם. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של הפעולה הצבאית. אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?" (עמוד 301), השיב. הוא הגיש מכתב לרמטכ"ל חלוץ ובו הציע לצאת במהירות לתמרון קרקעי רחב היקף, עד לליטני. הצעתו לא התקבלה.

בהיסטוריה אין עוסקים בשאלות בנוסח מה היה קורה אילו היו, אך קשה לברוח מן התהייה מה היה קורה לו החלטה על גיוס המילואים והפעלת התמרון כמהלך סדור היתה מתקבלת בשלב מוקדם? האם הצבא היה מצליח להשיג צמצום משמעותי של ירי הרקטות?

המחברים טענו, בצדק, "שחזרה לכללי היסוד הצבאיים: פקודות ברורות, משימות מוגדרות היטב, לוח זמנים נוקשה יותר, רציפות, יוזמה, ריכוז כוח ומאמץ, היתה מאפשרת התמודדות טובה יותר עם איום הקטיושות. ברוב הגזרות שבהן פעל צה"ל לבסוף על הקרקע, אכן פחת במידת מה מספר השיגורים. גם הרמטכ"לים לשעבר, ליפקין־שחק, מופז ויעלון (שבסופו של דבר מאוחדים בדעה שניתן וצריך היה לסיים את המלחמה כבר כעבור ארבעה או חמישה ימים), אומרים שהיה זה אתגר אפשרי" (עמוד 308).

מעניין לקרוא כיצד התנהל הדיון על המבצע הקרקעי הגדול והאחרון של המלחמה. הצבא תכנן תמרון רחב היקף ושאפתני ביעדיו. שר התחבורה והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, הציע ב־8 באוגוסט לרה"מ אולמרט מהלך מתמרן חלופי, מוגבל בהיקפו, שהיה בו פוטנציאל להביא הישג של ממש. מופז, שלחם כמח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ופיקד על אוגדת הגליל, הכיר את המרחב ככף ידו וטען שבקבועי הזמן הקיימים הכוחות לא יעמדו במשימותיהם.

"קח עכשיו שתי אוגדות. עלה על המדרגה מעל צור ותפוס שטחים שולטים. עכשיו כיתרת את חיזבאללה. הם לא יכולים לצאת. כל איש חיזבאללה שיידע שבעורפו יש שתי אוגדות יחשוב פעמיים אם להמשיך להילחם. אתה רוצה להיאבק בקטיושות? תוריד אחר כך שתי חטיבות דרומה לטפל בכיסי ההתנגדות" (עמוד 388), אמר לרה"מ. אולמרט חשב שזה יכול לעבוד.

אפשר להתווכח אם הרעיון הזה, שמעולם לא הבשיל לכדי תוכנית של ממש, היה ישים, אבל בדיון בקבינט חלוץ ופרץ לא טרחו לעשות כן ונתלו בטענה הפורמלית שרק הצבא מוסמך להציע תוכניות. ומופז? "כשחלוץ העיר שתוכניתו של שר התחבורה בעצם דומה להצעת הצבא, הזדרז מופז להסכים, אף שבין שתי התוכניות היו הבדלים ניכרים" (עמוד 392). כך אושרה תוכנית שרה"מ אולמרט לא רצה והשר עם הניסיון הצבאי הרב בקבינט בכלל התנגד לה.

ואכן, מבצע "שינוי כיוון 11" היה כל שמופז העריך שיהיה. תמרון כבד ואיטי, שהיה ברור שיתקשה לעמוד ביעדיו. בעוד כוחות החי"ר והשריון נעו לסלוקי, החל המבצע להטסת כוחות אוגדת האש. "אנשי המילואים מחטיבת הצנחנים המרכזית, בפיקודו של אל"מ איתי וירוב, הונחתו ממסוקים בקרבת הכפרים כפרא ויעטר" (עמוד 433). הכוח סגר מעגלי אש ופגע בפעילי חיזבאללה, אבל המבצע נפסק כמעט במהירות שבה החל ולפעילות הכוחות המוטסים היה ערך קטן.

תיאור מרתק לא פחות נגע ללחימת גדוד מחטיבת הצנחנים מילואים 226, עליו פיקד סא"ל (מיל׳) עמוס בריזל. הגדוד התמקם בבתים בפאתי הכפר דיר־סיריאן, מזרחית לסלוקי, וזיהה חוליית נ"ט של חיזבאללה שירתה על המרחב מהכפר יוחמור, מעבר לליטני והרגה שלושה חיילים ליד טייבה. בריזל העיד "שהיתה זו הפתעת המלחמה מבחינתו: העובדה שחיזבאללה מסוגל לירות טילים מיוחמור, מעל אנשיו בדיר־סיריאן ולפגוע בדיוק רב במטרות בטייבה, מרחק של כחמישה קילומטרים משם. הבעיה נפתרה לבסוף כשכוח של מג"ד אחר בחטיבת המילואים, סא"ל נמרוד (מהגדוד שאנשיו נהרגו בכפר־גלעדי), פגע בחוליית חיזבאללה באמצעות ירי טילי "גיל"" (עמוד 431).

למחרת, כשכוחות השריון הסתבכו כשניסו לחצות את וואדי הסלוקי, הטיל המח"ט, אל"מ עמידרור, על הגדוד לכבוש את הכפר אל־קוצייר השולט על הוואדי. עמידרור אמר שהוא יודע שהגדוד לא ערוך לכך ושחסרים לו אספקה ועזרי מודיעין. "עזוב ציונות. רק תגיד לי אם אתה מסוגל" (עמוד 431), שאל. בריזל אמר שכן.

בריזל הכיר את הכפר רק מתצפית שביצעו הוא וקציניו ימים קודם לכן. הוא "כינס את קציני המטה שלו ויחד שרטטו מרשם משוער של אל־קוצייר, על גבי מפיות נייר שמצאו בבית שבו שהו בדיר־סיריאן. המרשם הועתק למפיות נוספות וחולק למ"פים, במטרה ליצור ביניהם שפה משותפת מינימלית למבצע. הכוח יצא למשימה ביום ראשון לפנות בוקר. עד הצהריים הספיק להשתלט על הכפר ולסרוק את השלוחה השולטת על הסלוקי" (עמוד 431).

דפוס כזה אינו מתרחש לרוב במערך הסדיר, והוא מעיד על גישת "Can-Do" של מסוגלות וביטחון ביכולת כמו גם של חשיבה יצירתית ודבקות במשימה שאופיינית לכוחות המילואים של צה"ל. מנגד, אין פתרון קסם ומה שזורעים הוא מה שקוצרים. חלק ניכר מכוחות המילואים של צה"ל שהיו "חלודים", לא מאומנים ולא מצוידים בחלקם, התקשו מאוד לעמוד במשימותיהם במלחמה.
בינתיים, בסלוקי, טיווחו כווני נ"ט של חיזבאללה את הטנקים של חטיבה 401. בכפרים פרון ורנדוריה לחמו באותה עת כוחות חטיבת הנח"ל. גדוד 931 של החטיבה, בפיקוד סא"ל אבי דהן, לחם כמעט ללא סיוע ארטילרי ואווירי יעיל, בפעילי חיזבאללה בעמדות מבוצרות. הגדוד עמד במשימה, אך ספג נפגעים רבים. התחושה בקרב הלוחמים היתה שטוב שבתום 60 שעות נשמעה שריקת הסיום. הכרעה, לא היתה שם.

ממרחק הזמן נראה שלמרות הקשר הרופף בין מהלכיה הטקטיים והאופרטיביים, המוצלחים והכושלים, לבין האסטרטגיה כולה, המלחמה היתה בדיעבד מוצלחת מכפי שנתפסה בישראל, וחיזבאללה ספג בה מכה קשה. צה"ל אמנם לא עמד בציפיות הציבור בישראל, אבל מה שעשה, ובכלל זה תקיפות אוויריות מסיביות, תמרון קרקעי שכבש חלק ניכר מדרום לבנון ושורת מבצעים מיוחדים, הספיק בהחלט לחיזבאללה. אפשר רק לשער מה היה משיג תמרון קרקעי שהיה מתבצע באופן טוב ונחוש יותר.

ועדיין כדאי לשים לב לכמה היבטים שעליהם עמדו המחברים. ראשית, "מכל מהלכי הכוחות בשטח, בעשרת הימים הראשונים של אוגוסט, נעדרה תחושת הדחיפות. אחרי המלחמה צוטט לעייפה העיקרון הבסיסי בתפיסת הביטחון שגיבש דוד בן־גוריון: ההנחה שעמדת הנחיתות של ישראל, במספר התושבים ובשטחה הקטן, מחייבת את צה"ל לעשות כל מאמץ לקצר את המערכה ככל האפשר ולהעבירה במהירות לשטח האויב. דבר מזה לא קרה במלחמת לבנון השנייה (וכמעט גם לא נדון במהלכה). הדרג המדיני הבהיר לאורך רוב המלחמה לצה"ל שעומד לרשותו כל הזמן שיצטרך; המטכ"ל לא הצליח להגיע להמלצה נחושה דיה על מהלך קרקעי נרחב; שניהם חששו מאוד מאבידות לכוחות" (עמוד 351).

שנית, קבעו, לכוחות שלחמו בלבנון "לא הוצבו בדרך כלל מטרות ברורות ולא הוקצבו פרקי זמן נוקשים לעמידה במשימות שקיבלו. כשאלה היו פני הדברים, לא פלא שהחיילים בשטח התקשו להבין מה רוצים מהם, או לעמוד על ההבדל המשמעותי בגישה בין מלחמה לעוד פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 351).

גם לאלוף (מיל׳) גיורא רום, טייס קרב שכיהן כנספח צה"ל בארצות הברית, היתה תובנה שראוי לשים אליה לב. רום עמד על כך שבמלחמה פעלו ישראל וחיזבאללה בהתאם לתפיסות אסטרטגיות שכמעט שלא נפגשו. "האסטרטגיה הצה"לית שהביאה לידי ביטוי בעיקר את העליונות האווירית, והאסטרטגיה של חיזבאללה, שהביאה לידי ביטוי את החסינות הגבוהה של מערך הרקטות הקלות. שני הצדדים ויתרו, במשך חלק הארי של המלחמה, על הניסיון לעקר האחד את אסטרטגיית רעהו" (עמוד 384). התוצאה, כתב, היתה שהמלחמה התנהלה לרוב "כמשחק כדורגל בין שתי קבוצות המשחקות זו מול זו, אולם בשני מגרשים שונים" (עמוד 384).

זמן קצר לאחר ששב לתפקיד שר הביטחון, שוחח אהוד ברק עם מספר מח"טים שהשתתפו במלחמה בלבנון. "השנים שחלפו בין מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, אמר ברק, השכיחו מהצבא אמיתות יסוד" (עמוד 467). אין דמיון, אמר להם מי שהיה רמטכ"ל וראש ממשלה, "בין מעצר מבוקשים בגדה וברצועה למלחמה רחבה יותר בלבנון או בחזית הסורית. בשטחים, כשיש נפגעים, המבצע בדרך כלל נעצר והמאמץ הצבאי כולו מופנה לטיפול בהם ובחילוצם. לכל היותר, ייתפס המבוקש ביום אחר. במלחמה, גם כיתה שספגה נפגעים חייבת להמשיך ולהסתער" (עמוד 467).

ביהודה ושומרון, "כל שרשרת הפיקוד "יושבת" על המ"מ והמ"פ ועוקבת אחר כל מעשיהם. במלחמה, המ"פ לבדו אחראי לגזרתו. מצופה ממנו להמשיך ולהילחם, חרף אבידותיו, ולגלות יוזמה מעבר לגזרה שהוקצתה לו. המפקדים מעליו אמורים לעסוק בדברים אחרים. צה"ל, התרשם ברק, נדרש למלאכת הטמעה יסודית של ערכים שהיו פעם מובנים מאליהם" (עמוד 467).

המחברים ציטטו את הפרשן הצבאי של אתר Ynet, רון בן־ישי, שכתב שהאבחנה הרווחת לאחר המלחמה לפיה הלוחמים עד רמת המג"ד לחמו היטב וניצחו את חיזבאללה, בעת שהדרגות שמעליהם כשלו, היא "מיתוס יפה, שיש בו מעט נחמה לגאוותנו ומרפא לביטחוננו העצמי, אבל זו לא האמת" (עמוד 468).

בן־ישי, שהוא גם צנחן ותיק, כתב כי "המציאות היא שכמעט בכל קרב קרקעי, ברגע שבו נתקלו לוחמינו בהתנגדות – נפסקה התקדמות הכוח, המפקדים זעקו בקשר לעזרה וסיוע, והלחימה התמקדה בחילוץ הפצועים והגופות. רוב ההיתקלויות הללו היו עם קומץ לוחמי חיזבאללה. לכוח הצה"לי היתה כמעט בכל המקומות עדיפות מקומית במספר הלוחמים ובעוצמת האש. אבל במעט מאוד מקרים בוצעה הסתערות לעבר מקורות הירי" (עמוד 468).

עם זאת, כתבו, הניסיון "להפיל את הכישלון בלבנון על "משבר ערכים" הוא מופרז במקצת ולוקה בעצמו בנוסטלגיה יתרה, המציירת את העבר בצבעים חיוביים יותר מכפי שהיה באמת. עקרונית, המבקרים צודקים: צה"ל זנח, אולי שכח, ערכים מרכזיים והדבר הפריע לו בלחימה. הוא מחויב כעת לחזור אליהם במהירות. השיח האינטלקטואלי שלו קולקל בעודף התפלפלות, שסייע בעקיפין לטשטוש הערכי. אבל ספק אם בכך טמון ההסבר היחיד, אפילו העיקרי, לתוצאות המלחמה" (עמוד 469).

לאחר כמה ימי לחימה, סיכמו, נדרשה הממשלה לבחור בין חתירה לסיום מהיר או הרחבה משמעותית של המערכה, שתכלול כוחות מילואים. "היא בחרה, או נגררה, לאפשרות השלישית, הגרועה מכולן, תוך הפגנת ביטחון עצמי מופרז וטיפוח יומרה מופרכת להכרעה מן האוויר. הבעיות הערכיות של צה"ל הן התוספת, לא הסיבה העיקרית. ייתכן מאוד שהחלטות ברורות וטובות יותר בשלב מוקדם, היו מבהירות למפקדי היחידות מה נדרש מהם, חוסכות חלק מן הדילמות ומונעות כמה מן התופעות הבעייתיות שהתגלו בתפקודם במלחמה" (עמוד 469).

בדיעבד, אולי אף יותר מתיאור מהלכי המלחמה, מעניין לקרוא בספר על תהליכי השיקום של צה"ל. לאחר המלחמה התפטר הרמטכ"ל חלוץ ובעקבות ניצחונו בפריימריז במפלגת העבודה, החליף אהוד ברק את פרץ במשרד הביטחון. אחד האקטים האחרונים של פרץ בתפקיד היה מינוי מנכ"ל משרדו, אלוף (מיל׳) גבי אשכנזי, לרמטכ"ל. בוגר הפנימיה הצבאית ויוצא חטיבת גולני, שלחם שנים ארוכות בלבנון, אשכנזי היה כמעט אנטיתזה לקודמו בתפקיד. עליו ועל המטכ"ל הוטל לשקם את הצבא.

המחברים ציינו כי "האיש שהופקד על מלאכת התיקון נשמע, בשבועות שקדמו למינויו בפברואר 2007, מוטרד למדי. בשיחות שניהל גבי אשכנזי עם חברים ויועצים באותה תקופה, הביע דאגה ממה שהספיק ללמוד על מצב הצבא. עם כניסתו לתפקיד, המיר הרמטכ"ל החדש את חששותיו בעשייה אינטנסיבית. צבא, אמר אשכנזי לקציניו, צריך לעולם לפעול באחד משני מצבים: מלחמה, או הכנות למלחמה. אם תפרוץ מלחמה במשמרת שלי, המטרה הראשונה היא שבסיומה לא יהיה הפעם לאיש ספק שישראל ניצחה בה" (עמוד 478).

אשכנזי מצא עצמו בנעליו של הרמטכ"ל רפאל איתן ב־1981 בעת שצה"ל תקף את הכור בעיראק. לימים סיפר כי היה ברור לו "שאנחנו נצטרך לטפל בכור הזה, ואנחנו נצטרך לטפל בזה באופן שנמנע מלחמה, אבל להיות מוכנים לנצח בה אם היא תקרה". רק חצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה ניצבה ישראל נוכח הסכנה שתפרוץ מלחמה קשה בהרבה כנגד סוריה, שכוללת איום חמור בהרבה על העורף האזרחי.

ההכנות ארכו כחצי שנה ובמהלכן נערך צה"ל לתרחיש הקיצון שבמסגרתו תוביל התקיפה לכדי מלחמה. עם זאת, הנחת העבודה היתה שאם תימנע ישראל מלקחת אחריות ומהשפלת הנשיא הסורי בסיבוב הניצחון של בכיריה, המבצע לא יביא לפרוץ עימות צבאי עם סוריה. אבל להתכונן צריך. עד קיץ 2007, אשכנזי "שינן לקציניו, חייבים להשלים את ההיערכות למלחמה ולסגור את הפערים שהתגלו בלבנון" (עמוד 479).

בכדי לעמוד ביעד "נקט אשכנזי סגנון שונה בתכלית משל קודמו, חלוץ. בלשכת הרמטכ"ל שוב ישב קצין המתגאה שהאורות במשרדו כבים שעה או שעתיים אחרי כל האורות האחרים בבניין. לא היה זה התחום היחיד שבו שיקף אשכנזי חזרה למקורות. בניגוד בולט לחלוץ, הוא הרבה לסייר בשטח ושם דגש מיוחד על ביקורים במערך המילואים. פקודות שוב נוסחו בהתאם לכללים הצבאיים המסורתיים; תוכניות אופרטיביות הוגדרו מחדש בכל הגזרות. מסמך תפיסת ההפעלה המושמץ הוקפא, עד לניסוחו מחדש. ה"בור" של המטכ"ל חזר לתפקד באופן מלא. בתרגילים הגדולים ירדו אליו הרמטכ"ל והאלופים, הפעם במדי ב׳" (עמוד 479).

החברים ציינו כי "מעל לכול, הועמדו האימונים. אחרי המלחמה העיר האלוף (מיל׳) אורי שגיא כי "צה"ל זקוק לאימון הקמה". הרמטכ"ל החדש, ששגיא נמנה על יועציו הקרובים, לקח את דבריו ברצינות. צה"ל התאמן, בקצב ובהיקף, כפי שלא עשה זה שנים ארוכות. פרק הזמן שהקדישו החטיבות הסדירות לאימונים תפח פי שלושה (ועדיין עמד על כמחצית מכפי שהיה נהוג עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה). חטיבות מילואים זומנו לאימונים ותרגילים ממושכים. מפקדות גיס, שבוטלו חודשים ספורים לפני המלחמה, הוקמו מחדש" (עמוד 479).

באימונים עצמם, ציינו המחברים, "הקפידו המפקדים להטיל עומס כבד של משימות ואתגרים פיזיים על החיילים, באופן שידמה יותר למלחמה. חיילי חי"ר חזרו למסעות רגליים ממושכים, כשהם נושאים משקל כבד על גבם בתנאי מזג אוויר קשים. בתרגילים ובהכשרות גדל מאוד מרחב חוסר הוודאות" (עמוד 479).

יתרה מכך, "נקודות שסומנו כבעייתיות במלחמה זכו לתרגול מיוחד: חילוץ פצועים, נפגעים בשרשרת הפיקוד (באופן שמחייב נטילת אחריות של דרגים נמוכים יותר), שדאות, תנועת חי"ר בנגמ"שים, עבודה משותפת עם טנקים, הפעלת מסגרות גדודיות וחטיבתיות. מפקדי שדה דיברו בהתלהבות על חזרה לערכים הבסיסיים של הצבא, אחרי הבלבול שהסבו השנים האחרונות. התהליך, אמרו, שיפר את הרמה המקצועית בצבא היבשה ואף הגביר את מידת הביטחון העצמי של הלוחמים והיחידות ביכולתם למלא את המשימות שיוטלו עליהם" (עמוד 480).

ב־6 בספטמבר 2007, כתבו, "לפנות בוקר, תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר יעד מסתורי בצפון מזרח סוריה. פרטי הפרשה עדיין נתונים תחת איפול כבד שהטילה הצנזורה הצבאית בישראל. מפרסומים בכלי התקשורת האמריקנים עולה כי היעד שהופצץ, באזור דיר א־זור, היה מתקן גרעיני שהקימה בחשאי צפון קוריאה עבור המשטר בדמשק. התקיפה הסתיימה בהצלחה והמתקן הושמד" (עמוד 499). ישראל נמנעה מלקחת אחריות במשך כעשור.

באוקטובר 2006, כתבו, "נועד בשאר אסד בדמשק עם דיפלומט מערבי בכיר וסקר באוזניו את מסקנותיו מהמלחמה. העימות עם חיזבאללה, טען הנשיא הסורי, הוכיח לנו מה שחשדנו כבר מזמן: ישראל היא בסך הכול נמר של נייר" (עמוד 317). והנה לאחר שהושמד נכס חיוני בלב סוריה, בחר אסד שלא להגיב. הראל ויששכרוף ציינו שלהערכתם הגורם העיקרי שעמד מאחורי החלטתו של הנשיא הסורי להבליג "נוגע להמחשה הדרמטית שקיבל ביחס לפער האמיתי בין עוצמתו של צה"ל ליכולתו של צבא סוריה" (עמוד 500).

שני האיומים, איום הגרעין הסורי ואיום המלחמה עם סוריה, הוסרו. צה"ל עוד המשיך להתאמן בקצב גבוה עד למבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה בדצמבר 2008 (לאחר יציאת הספר לאור). אז הוציא צה"ל לפועל תמרון מוגבל ומוצלח כנגד כוחות החמאס. במובן מסוים הוכיח כי תיקן את הדרוש לאחר המלחמה וחזר לכל אותם ערכים ונורמות שנזנחו בטרם ובמהלך המלחמה, ובהם חשיבות המילואים והאימונים, הצורך לדבר בשפה צבאית ברורה ולפעול באופן מקצועי בהתאם לתורת הלחימה, והחובה לוודא שהמשימות ברות השגה ומדידה. מאז אותה תקופה לא התאמן צה"ל בהיקפים כאלו, וגם חלק מהערכים והעקרונות המקצועיים והבסיסיים נזנחו, יהיו לכך מחירים כואבים.

לפני שנה•
★★★★★
•פרל
קורי עכביש

קורי עכביש

עמוס הראל

ישראל בחרה להכיל ולא להגיב לפעילות חיזבאללה בגבול הצפון. לא עכשיו, אלא בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה והמחיר היה גבוה. רגע לפני שיחלוף עוד יום לציון פרוץ מלחמת לבנון השנייה, לקחתי לקריאה חוזרת את "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), הספר שכתבו עמוס הראל ואבי יששכרוף על המלחמה, שנשאר אולי המרתק והמקיף בספרים שנכתבו עליה.

הראל, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", ויששכרוף, שהיה פרשן העיתון לענייני ערבים, תיארו בספר את שהתרחש בשטח, בלבנון באוגדות, במטכ"ל ובקבינט, וכן (על סמך בלוגרים באינטרנט) את שחוו אזרחי לבנון במהלך המלחמה. התוצאה היא ניתוח מעמיק ומאיר עיניים, שמסקנותיו נותרו רלוונטיות.

בין הנסיגה מלבנון בשנת 2000 למלחמה ביולי 2006 היה נתון צה"ל בלחימה קשה, מורכבת ושואבת משאבים באנתיפאדה השנייה. ועדיין, "אין ספק שבשנים הקודמות נלקחו בצה"ל סיכונים מוגזמים ומופרכים. תוצאתם היתה צבא יבשה מנוון, עם מערך מילואים חלוד ויחידות סדירות שמפקדיהן מעולם לא עברו אימוני מסגרת; עם שריונרים ששכחו איך נראה טנק מבפנים ועם מפקדי כוחות חי"ר שלא הבינו כי בתים בפאתי כפרים לבנוניים עלולים להפוך למלכודות קטלניות של טילי נ"ט מתקדמים" (עמוד 78).

האחריות למצב הצבא התחלקה בין הממשלה שלא פיקחה כיאות ולא בלמה את ההידרדרות בכשירות, לרמטכ"לים ושרי הביטחון שדגלו בסולם עדיפויות שגוי ומשרד האוצר שקיצץ בתקציבים. קצין בכיר אמר להם כי לא תפס "איך זה יכול לקרות; איך אירע שלא הבנו מראש שזה מצבו של צבא היבשה? היום אני מבין שנדרשות שלושים-ארבעים שנה כדי לבנות צבא. אבל לא צריכים יותר משלוש-ארבע שנים, עם כמה אנשים בתפקידי מפתח, כדי להרוס אותו" (עמוד 78).

כדי להמחיש את הגישה הרווחת בצה"ל בטרם המלחמה, הובאה בספר אמירה של מפקד חיל האוויר, אלוף אליעזר שקדי, בהרצאה במכללה לפיקוד ומטה. האלוף ביקש מהשריונרים בקהל להרים את ידם ואמר להם: "עידן התמרון הכבד תם" (עמוד 84).

זאת ועוד, לרמטכ"ל מונה ב־2005 דן חלוץ, טייס קרב ומפקד חיל האוויר לשעבר, אף שצה"ל הורכב ברובו מכוחות יבשה, וניצח על מימוש תוכנית ההתנתקות בקיץ 2005. לאחריה התקיימו בחירות, שבסופן עמדו בראש ישראל ראש ממשלה חדש, אהוד אולמרט, ולצדו (אף שמעולם לא עסק בתחום) עמיר פרץ כשר ביטחון.

אמנם היו בצה"ל גם קולות אחרים. שנה לפני המלחמה כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים, כי באימון שערכה יחידת מגלן בפיקודו למד כי: "יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חיזבאללה. לא ניתן להכריע את חיזבאללה ללא מגע קרוב" (עמוד 116). אבל אזהרות כאלו נפלו על אוזניים ערלות.

ואם המערך הסדיר עוד זכה למשאבים, אמצעים ומעט אימונים, הרי שבמערך המילואים קיצץ צה"ל באופן רוחבי ועמוק. ועדיין, נותרו בו איים של מצוינות. "בהשוואה לרוב יחידות המילואים, היה מצבו של גדוד הצנחנים שעליו פיקד סא"ל עמוס בריזל חריג לטובה. בריזל, קבלן בניין בן 42 מכפר־יונה, אומר שהגיע למלחמה במצב של "מוכנות מושלמת. הרגשתי שאנחנו הגדוד הכי מאומן בצבא". המח"ט שלו, אל"מ בועז עמידרור, התעקש לנצל את ימי המילואים המועטים שעמדו לרשות החטיבה לאימונים אינטנסיביים, שנעשו ברובם ברמת הגולן. בחורף 2006 תרגל בריזל עם חייליו תנועה לילית של 18 קילומטרים, כשכל לוחם נושא עליו משקל כבד" (עמוד 84). חטיבות השריון במילואים לעומת זאת כמעט שלא אומנו.

צה"ל של קיץ 2006, קבעו המחברים, בכשירות ומוכנות נמוכה יחסית למלחמה. אך, "אחת הבעיות הגדולות שלו היתה שהשקיע כה הרבה זמן ומאמצים בניסיונות להסתיר את העובדה הזו מעצמו" (עמוד 85). במקביל, האויב השתנה. חיזבאללה מודל 2006 כבר לא היה הארגון שכנגדו לחם צה"ל בלבנון קודם לכן, ודמה הרבה יותר לדיוויזיית קומנדו במימון, אימון והנחיה איראנית (אף שגם, כפי שניתן לראות בחטיפת החיילים, שימר לעצמו את הזכות לפעולה עצמאית).

בשנה שקדמה למלחמה סיכלה אוגדת הגליל, בפיקוד תא"ל גל הירש, שורה של ניסיונות חטיפה ופיגועים מצד חיזבאללה. הירש "שירת בצנחנים, בין השאר כמ"פ בעת מבצע מיידון (הפעולה הקרקעית הגדולה האחרונה של צה"ל נגד חיזבאללה, ב־1988). בהמשך פיקד על שלדג, יחידת הקומנדו של חיל האוויר" (עמוד 230). כמפקד האוגדה יזם שינוי משמעותי בהיערכות האוגדה למלחמה ובביטחון השוטף. מנגד, את הפיקוד והמטכ"ל הצליח לרתום לעניין בהצלחה חלקית בלבד.

ב־12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חיזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. העובדה שהחטיפה התרחשה לאחר שכשבועיים קודם חטפו פעילי חמאס את החייל גלעד שליט לרצועת עזה, הביאה את הדרג המדיני והצבאי הבכיר להבנה, שהפעם התגובה חייבת להיות קשה במיוחד. בדיון בממשלה באותו ערב הוחלט, בהתאם להמלצת שר הביטחון פרץ, על תקיפת רקטות הפאג'ר של חיזבאללה, מבצע "משקל סגולי".

אלוף (מיל׳) גיורא איילנד, ראש אגף מבצעים לשעבר, אמר למחברים כי הממשלה היתה צריכה לדון בשלוש אופציות לפעולה, שלא הוצגו בפניה. השתיים הראשונות היו החלטה על תקיפה אווירית שתימשך יום או יומיים, או פעולה קרקעית מוגבלת (מדרום לליטני). החלופה השלישית היתה החלטה עקרונית על יציאה למלחמה בלבנון, על כל המשתמע מכך, במטרה לשנות מן היסוד את המשוואה.

לו היתה הממשלה מקבלת את האפשרות השלישית, אמר, היה עליה לבחון את מוכנות הצבא, להורות על סגירת פערים ולדאוג לשיפור המוכנות, בכדי לפתוח במלחמה במועד המתאים. כך קרה במלחמת לבנון הראשונה, שההחלטה על עצם היציאה אליה התקבלה למעשה כשנה לפני שביוני 1982 התרחשה הפרובוקציה המתאימה בכדי לממשה. אבל הדברים, הסביר איילנד, התנהלו אחרת. "המודיעין סיפר כמה הערבים רעים. השרים שאלו את הצבא מה הוא מציע לעשות. הקצינים השיבו: בואו נתקוף ונראה מה יהיה. וכך היה" (עמוד 176). הממשלה פתחה במלחמה מבלי שהבינה זאת.

המבצע עצמו היה אולי המהלך הצבאי המרשים שביצע צה"ל במלחמה והיה פרי הכנות ארוכות שנמשכו שנים. "בתוך 34 דקות, ב־13 ביולי לפנות בוקר, הופצצו והושמדו מן האוויר 59 משגרים נייחים של רקטות, שהוסתרו בבתים של פעילי חיזבאללה ומשפחות שיעיות ברחבי דרום לבנון. ההפתעה היתה מלאה" (עמוד 179). חיזבאללה ספג מכה כואבת, וחלק ניכר מהרקטות שלו לטווח בינוני הושמד באחת.

כמה ימים אחר כך, ב־18 ביולי, שוחח מפקד חיל האוויר, שקדי, עם כתבים. המבצע, אמר, שינה את פני ההיסטוריה הצבאית. עתה, המשיך, "אולי יבינו גם הגנרלים ה"ירוקים" את משמעותו האמיתית של כוח אווירי במלחמה המודרנית" (עמוד 281). זה היה חלום נחמד, אך שיחת ההשכמה ממנו עתידה להיות כואבת.

למחרת, החליטה הממשלה על תקיפת אווירית של מפקדות החיזבאללה בדאחיה, הרובע השיעי בדרום בירות. בתרגיל המטכ"לי שקדם למלחמה ("שילוב זרועות"), התברר כי יכולת הפגיעה ברקטות קצרות הטווח מוגבלת. ראש אגף המבצעים, אלוף גדי איזנקוט, יוצא גולני, אמר אז לרמטכ"ל שבהיעדר מענה יעיל לקטיושות "צריך לחפש פגיעה במרכז כובד אחר. הדאחיה יכולה להיות הפתרון" (עמוד 137). התקיפה היתה אחת הפעולות האפקטיביות ביותר במלחמה וחיזבאללה חש את תוצאותיה גם שנים קדימה.

במקור תוכננו למלחמה בלבנון שלושה שלבים: תקיפה אווירית מסיבית בת יומיים בלבנון, פסק זמן להערכת השפעתה על האויב ואז, אם נמשך ירי הרקטות, תמרון יבשתי רחב היקף המשלב כוחות סדירים וכוחות מילואים, בהתאם לתוכנית "מי מרום".

סגן הרמטכ"ל דאז, אלוף משה קפלינסקי, הדגיש בפני הרמטכ"ל חלוץ כי כשמתחילות התקיפות האוויריות, "אנחנו צריכים לדעת שבהיגיון שלנו מיד אחרי זה בא 'מי מרום'". בפועל, חלוץ נטש את התוכנית כמעט מיד. ההפצצות האוויריות לא חדלו לרגע ואילו המהלך הקרקעי הוכנס להקפאה עמוקה" (עמוד 227). קפלינסקי, שפיקד על סיירת גולני במלחמת לבנון הראשונה, ידע על מה הוא מדבר. אך חלוץ סירב להמליץ לממשלה לגייס מיד אוגדות מילואים ולאמן אותן, והסתפק בגיוס מינימלי שמנה כמה אלפי קצינים וחיילים. זו היתה שגיאה קשה.

ב־18 ביולי הטיל מפקד אוגדת הגליל, הירש, על יחידת מגלן לסרוק את רכס השקד מעבר לגבול, בו היתה "שמורת טבע" של חיזבאללה (שם קוד למאחז מבוצר ומוסווה של הארגון). היה זה שלב מקדים בהתקפה על הכפר מרון א־ראס, הסמוך לגבול. הכוח נתקל במחבלים והתקשה להתקדם. "את היוזמה נטל קצין מילואים שהתלווה לכוח, רב־סרן עמית זאבי, מ"פ לשעבר ביחידה. הכוח בהנהגתו התעשת והרג חמישה מאנשי חיזבאללה" (עמוד 240).

זאבי, שעוטר בצל"ש אלוף על תפקודו, היה אחד הבודדים ביחידה שלחם בלבנון בטרם הנסיגה. "איבדנו את תחושת השטח בלבנון" (עמוד 241), אמר לחבר וציין שהלחימה הפכה מורכבת יותר. "הם למדו אותנו ורק הפכו ליריבים מרים יותר. בינתיים, אנחנו שכחנו איך נראים בולדרים ואיך נלחמים בסבך" (עמוד 241), סיכם.

הפתעה אחרת היתה אותן "שמורות הטבע" שהקים חיזבאללה. מח"ט הצנחנים, אל"מ חגי מרדכי, העיד שהוא ואנשיו חשבו "שמדובר בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים" (עמוד 241).
למחרת, באור ראשון, החלה ההתקפה על מרון א־ראס. "גדוד הסיור (הגדס"ר) של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של סא"ל נמרוד אלוני, נכנס לכפר, השתלט על בתים אחדים וניהל קרבות ירי עם אנשי חיזבאללה" (עמוד 242). במקביל הסתבך בכפר כוח מיחידת אגוז וספג חמישה הרוגים.

הלחימה בכפר נמשכה כארבעה ימים. "חיילי הגדס"ר הרגו אנשי חיזבאללה רבים, מבלי שספגו נפגעים. תוך כדי הקרב אסף צנחן מכשיר קשר מגופתו של לוחם חיזבאללה. האזנה למכשיר אִפשרה לצנחנים לעקוב אחר היערכות חיזבאללה ולהיערך לבלום את התקפת הנגד של הארגון. חיזבאללה הפעיל בקרב עשרות אנשים, שפעלו כמסגרת מתואמת. "אלה לא החוליות הקטנות שהכרנו מלבנון בעבר", אומר קצין בחטיבת הצנחנים. "עד שהם לא חטפו והשאירו הרבה גופות, הם לא נסוגו". בעיני גל הירש היה הקרב במרון א־ראס הצלחה. נעשו שגיאות טקטיות, אך חיזבאללה הוכה, ספג אבידות ונסוג" (עמוד 244).

מכאן, בהתאם למסורת לפיה הלך כיסא ובא שולחן, נגרר צה"ל לפשיטות רחבות היקף בלבנון, אליהן לא התכוון ולא נערך. "הבעיה, כותבת ההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת", אינה בשגיאות. מנהיגים, אפילו טובים, שוגים. הבעיה היא בדבקות בשגיאה כשכבר ברור שאינה מוליכה לתוצאות הרצויות" (עמוד 250).

השלב הבא היה פשיטה שביצעה אוגדת הגליל, בפיקוד הירש, על העיירה בינת־ג׳בייל, שבה נשא לאחר הנסיגה מלבנון מזכ"ל חיזבאללה חסן נצראללה את נאום "קורי העכביש" המפורסם (ומכאן שם הספר). בקרב נתקלו כוחות מגדוד 51 של גולני בפעילי חיזבאללה ולחמו בהם במשך שעות מטווחים קרובים. שמונה הרוגים וכ־25 פצועים ספג הגדוד בקרב. שני הצדדים לחמו בנחישות, ופעילי החיזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים.

כיומיים לאחר מכן, ביצע חיזבאללה התקפת נגד. הצנחנים, בפיקוד אל"מ מרדכי, שקיבלו התרעה מודיעינית, נערכו במארב והרגו 26 מאנשי הכוח המיוחד של הארגון. ככלל, בהשוואה לאוגדות האחרות במלחמה, אוגדת הגליל בלטה לחיוב ועמדה במרבית משימותיה. השאלה מה אלו נועדו להשיג היא סיפור אחר.

בשולי הקרב התרחש סיפור קטן שתפס בתוכו את המלחמה כולה. מפקד אוגדת איו"ש דאז, תא"ל יאיר גולן, ביקר בחטיבת גולני יום לאחר הקרב הקשה בינת־ג׳בייל. המח"ט, אל"מ תמיר ידעי, תיאר בפניו את סיפור הקרב שלחמו אנשיו בעיירה. כששאל האורח איזו מטרה אמור המהלך לשרת, השיב ידעי שאינו יודע. גולן, שפיקד בלבנון על פלוגת העורב של הצנחנים, גדוד וחטיבה מרחבית, נדהם. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של הפעולה הצבאית. אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?" (עמוד 301), השיב. הוא הגיש מכתב לרמטכ"ל חלוץ ובו הציע לצאת במהירות לתמרון קרקעי רחב היקף, עד לליטני. הצעתו לא התקבלה.

בהיסטוריה אין עוסקים בשאלות בנוסח מה היה קורה אילו היו, אך קשה לברוח מן התהייה מה היה קורה לו החלטה על גיוס המילואים והפעלת התמרון כמהלך סדור היתה מתקבלת בשלב מוקדם? האם הצבא היה מצליח להשיג צמצום משמעותי של ירי הרקטות?

המחברים טענו, בצדק, "שחזרה לכללי היסוד הצבאיים: פקודות ברורות, משימות מוגדרות היטב, לוח זמנים נוקשה יותר, רציפות, יוזמה, ריכוז כוח ומאמץ, היתה מאפשרת התמודדות טובה יותר עם איום הקטיושות. ברוב הגזרות שבהן פעל צה"ל לבסוף על הקרקע, אכן פחת במידת מה מספר השיגורים. גם הרמטכ"לים לשעבר, ליפקין־שחק, מופז ויעלון (שבסופו של דבר מאוחדים בדעה שניתן וצריך היה לסיים את המלחמה כבר כעבור ארבעה או חמישה ימים), אומרים שהיה זה אתגר אפשרי" (עמוד 308).

מעניין לקרוא כיצד התנהל הדיון על המבצע הקרקעי הגדול והאחרון של המלחמה. הצבא תכנן תמרון רחב היקף ושאפתני ביעדיו. שר התחבורה והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, הציע ב־8 באוגוסט לרה"מ אולמרט מהלך מתמרן חלופי, מוגבל בהיקפו, שהיה בו פוטנציאל להביא הישג של ממש. מופז, שלחם כמח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ופיקד על אוגדת הגליל, הכיר את המרחב ככף ידו וטען שבקבועי הזמן הקיימים הכוחות לא יעמדו במשימותיהם.

"קח עכשיו שתי אוגדות. עלה על המדרגה מעל צור ותפוס שטחים שולטים. עכשיו כיתרת את חיזבאללה. הם לא יכולים לצאת. כל איש חיזבאללה שיידע שבעורפו יש שתי אוגדות יחשוב פעמיים אם להמשיך להילחם. אתה רוצה להיאבק בקטיושות? תוריד אחר כך שתי חטיבות דרומה לטפל בכיסי ההתנגדות" (עמוד 388), אמר לרה"מ. אולמרט חשב שזה יכול לעבוד.

אפשר להתווכח אם הרעיון הזה, שמעולם לא הבשיל לכדי תוכנית של ממש, היה ישים, אבל בדיון בקבינט חלוץ ופרץ לא טרחו לעשות כן ונתלו בטענה הפורמלית שרק הצבא מוסמך להציע תוכניות. ומופז? "כשחלוץ העיר שתוכניתו של שר התחבורה בעצם דומה להצעת הצבא, הזדרז מופז להסכים, אף שבין שתי התוכניות היו הבדלים ניכרים" (עמוד 392). כך אושרה תוכנית שרה"מ אולמרט לא רצה והשר עם הניסיון הצבאי הרב בקבינט בכלל התנגד לה.

ואכן, מבצע "שינוי כיוון 11" היה כל שמופז העריך שיהיה. תמרון כבד ואיטי, שהיה ברור שיתקשה לעמוד ביעדיו. בעוד כוחות החי"ר והשריון נעו לסלוקי, החל המבצע להטסת כוחות אוגדת האש. "אנשי המילואים מחטיבת הצנחנים המרכזית, בפיקודו של אל"מ איתי וירוב, הונחתו ממסוקים בקרבת הכפרים כפרא ויעטר" (עמוד 433). הכוח סגר מעגלי אש ופגע בפעילי חיזבאללה, אבל המבצע נפסק כמעט במהירות שבה החל ולפעילות הכוחות המוטסים היה ערך קטן.

תיאור מרתק לא פחות נגע ללחימת גדוד מחטיבת הצנחנים מילואים 226, עליו פיקד סא"ל (מיל׳) עמוס בריזל. הגדוד התמקם בבתים בפאתי הכפר דיר־סיריאן, מזרחית לסלוקי, וזיהה חוליית נ"ט של חיזבאללה שירתה על המרחב מהכפר יוחמור, מעבר לליטני והרגה שלושה חיילים ליד טייבה. בריזל העיד "שהיתה זו הפתעת המלחמה מבחינתו: העובדה שחיזבאללה מסוגל לירות טילים מיוחמור, מעל אנשיו בדיר־סיריאן ולפגוע בדיוק רב במטרות בטייבה, מרחק של כחמישה קילומטרים משם. הבעיה נפתרה לבסוף כשכוח של מג"ד אחר בחטיבת המילואים, סא"ל נמרוד (מהגדוד שאנשיו נהרגו בכפר־גלעדי), פגע בחוליית חיזבאללה באמצעות ירי טילי "גיל"" (עמוד 431).

למחרת, כשכוחות השריון הסתבכו כשניסו לחצות את וואדי הסלוקי, הטיל המח"ט, אל"מ עמידרור, על הגדוד לכבוש את הכפר אל־קוצייר השולט על הוואדי. עמידרור אמר שהוא יודע שהגדוד לא ערוך לכך ושחסרים לו אספקה ועזרי מודיעין. "עזוב ציונות. רק תגיד לי אם אתה מסוגל" (עמוד 431), שאל. בריזל אמר שכן.

בריזל הכיר את הכפר רק מתצפית שביצעו הוא וקציניו ימים קודם לכן. הוא "כינס את קציני המטה שלו ויחד שרטטו מרשם משוער של אל־קוצייר, על גבי מפיות נייר שמצאו בבית שבו שהו בדיר־סיריאן. המרשם הועתק למפיות נוספות וחולק למ"פים, במטרה ליצור ביניהם שפה משותפת מינימלית למבצע. הכוח יצא למשימה ביום ראשון לפנות בוקר. עד הצהריים הספיק להשתלט על הכפר ולסרוק את השלוחה השולטת על הסלוקי" (עמוד 431).

דפוס כזה אינו מתרחש לרוב במערך הסדיר, והוא מעיד על גישת "Can-Do" של מסוגלות וביטחון ביכולת כמו גם של חשיבה יצירתית ודבקות במשימה שאופיינית לכוחות המילואים של צה"ל. מנגד, אין פתרון קסם ומה שזורעים הוא מה שקוצרים. חלק ניכר מכוחות המילואים של צה"ל שהיו "חלודים", לא מאומנים ולא מצוידים בחלקם, התקשו מאוד לעמוד במשימותיהם במלחמה.
בינתיים, בסלוקי, טיווחו כווני נ"ט של חיזבאללה את הטנקים של חטיבה 401. בכפרים פרון ורנדוריה לחמו באותה עת כוחות חטיבת הנח"ל. גדוד 931 של החטיבה, בפיקוד סא"ל אבי דהן, לחם כמעט ללא סיוע ארטילרי ואווירי יעיל, בפעילי חיזבאללה בעמדות מבוצרות. הגדוד עמד במשימה, אך ספג נפגעים רבים. התחושה בקרב הלוחמים היתה שטוב שבתום 60 שעות נשמעה שריקת הסיום. הכרעה, לא היתה שם.

ממרחק הזמן נראה שלמרות הקשר הרופף בין מהלכיה הטקטיים והאופרטיביים, המוצלחים והכושלים, לבין האסטרטגיה כולה, המלחמה היתה בדיעבד מוצלחת מכפי שנתפסה בישראל, וחיזבאללה ספג בה מכה קשה. צה"ל אמנם לא עמד בציפיות הציבור בישראל, אבל מה שעשה, ובכלל זה תקיפות אוויריות מסיביות, תמרון קרקעי שכבש חלק ניכר מדרום לבנון ושורת מבצעים מיוחדים, הספיק בהחלט לחיזבאללה. אפשר רק לשער מה היה משיג תמרון קרקעי שהיה מתבצע באופן טוב ונחוש יותר.

ועדיין כדאי לשים לב לכמה היבטים שעליהם עמדו המחברים. ראשית, "מכל מהלכי הכוחות בשטח, בעשרת הימים הראשונים של אוגוסט, נעדרה תחושת הדחיפות. אחרי המלחמה צוטט לעייפה העיקרון הבסיסי בתפיסת הביטחון שגיבש דוד בן־גוריון: ההנחה שעמדת הנחיתות של ישראל, במספר התושבים ובשטחה הקטן, מחייבת את צה"ל לעשות כל מאמץ לקצר את המערכה ככל האפשר ולהעבירה במהירות לשטח האויב. דבר מזה לא קרה במלחמת לבנון השנייה (וכמעט גם לא נדון במהלכה). הדרג המדיני הבהיר לאורך רוב המלחמה לצה"ל שעומד לרשותו כל הזמן שיצטרך; המטכ"ל לא הצליח להגיע להמלצה נחושה דיה על מהלך קרקעי נרחב; שניהם חששו מאוד מאבידות לכוחות" (עמוד 351).

שנית, קבעו, לכוחות שלחמו בלבנון "לא הוצבו בדרך כלל מטרות ברורות ולא הוקצבו פרקי זמן נוקשים לעמידה במשימות שקיבלו. כשאלה היו פני הדברים, לא פלא שהחיילים בשטח התקשו להבין מה רוצים מהם, או לעמוד על ההבדל המשמעותי בגישה בין מלחמה לעוד פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 351).

גם לאלוף (מיל׳) גיורא רום, טייס קרב שכיהן כנספח צה"ל בארצות הברית, היתה תובנה שראוי לשים אליה לב. רום עמד על כך שבמלחמה פעלו ישראל וחיזבאללה בהתאם לתפיסות אסטרטגיות שכמעט שלא נפגשו. "האסטרטגיה הצה"לית שהביאה לידי ביטוי בעיקר את העליונות האווירית, והאסטרטגיה של חיזבאללה, שהביאה לידי ביטוי את החסינות הגבוהה של מערך הרקטות הקלות. שני הצדדים ויתרו, במשך חלק הארי של המלחמה, על הניסיון לעקר האחד את אסטרטגיית רעהו" (עמוד 384). התוצאה, כתב, היתה שהמלחמה התנהלה לרוב "כמשחק כדורגל בין שתי קבוצות המשחקות זו מול זו, אולם בשני מגרשים שונים" (עמוד 384).

זמן קצר לאחר ששב לתפקיד שר הביטחון, שוחח אהוד ברק עם מספר מח"טים שהשתתפו במלחמה בלבנון. "השנים שחלפו בין מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, אמר ברק, השכיחו מהצבא אמיתות יסוד" (עמוד 467). אין דמיון, אמר להם מי שהיה רמטכ"ל וראש ממשלה, "בין מעצר מבוקשים בגדה וברצועה למלחמה רחבה יותר בלבנון או בחזית הסורית. בשטחים, כשיש נפגעים, המבצע בדרך כלל נעצר והמאמץ הצבאי כולו מופנה לטיפול בהם ובחילוצם. לכל היותר, ייתפס המבוקש ביום אחר. במלחמה, גם כיתה שספגה נפגעים חייבת להמשיך ולהסתער" (עמוד 467).

ביהודה ושומרון, "כל שרשרת הפיקוד "יושבת" על המ"מ והמ"פ ועוקבת אחר כל מעשיהם. במלחמה, המ"פ לבדו אחראי לגזרתו. מצופה ממנו להמשיך ולהילחם, חרף אבידותיו, ולגלות יוזמה מעבר לגזרה שהוקצתה לו. המפקדים מעליו אמורים לעסוק בדברים אחרים. צה"ל, התרשם ברק, נדרש למלאכת הטמעה יסודית של ערכים שהיו פעם מובנים מאליהם" (עמוד 467).

המחברים ציטטו את הפרשן הצבאי של אתר Ynet, רון בן־ישי, שכתב שהאבחנה הרווחת לאחר המלחמה לפיה הלוחמים עד רמת המג"ד לחמו היטב וניצחו את חיזבאללה, בעת שהדרגות שמעליהם כשלו, היא "מיתוס יפה, שיש בו מעט נחמה לגאוותנו ומרפא לביטחוננו העצמי, אבל זו לא האמת" (עמוד 468).

בן־ישי, שהוא גם צנחן ותיק, כתב כי "המציאות היא שכמעט בכל קרב קרקעי, ברגע שבו נתקלו לוחמינו בהתנגדות – נפסקה התקדמות הכוח, המפקדים זעקו בקשר לעזרה וסיוע, והלחימה התמקדה בחילוץ הפצועים והגופות. רוב ההיתקלויות הללו היו עם קומץ לוחמי חיזבאללה. לכוח הצה"לי היתה כמעט בכל המקומות עדיפות מקומית במספר הלוחמים ובעוצמת האש. אבל במעט מאוד מקרים בוצעה הסתערות לעבר מקורות הירי" (עמוד 468).

עם זאת, כתבו, הניסיון "להפיל את הכישלון בלבנון על "משבר ערכים" הוא מופרז במקצת ולוקה בעצמו בנוסטלגיה יתרה, המציירת את העבר בצבעים חיוביים יותר מכפי שהיה באמת. עקרונית, המבקרים צודקים: צה"ל זנח, אולי שכח, ערכים מרכזיים והדבר הפריע לו בלחימה. הוא מחויב כעת לחזור אליהם במהירות. השיח האינטלקטואלי שלו קולקל בעודף התפלפלות, שסייע בעקיפין לטשטוש הערכי. אבל ספק אם בכך טמון ההסבר היחיד, אפילו העיקרי, לתוצאות המלחמה" (עמוד 469).

לאחר כמה ימי לחימה, סיכמו, נדרשה הממשלה לבחור בין חתירה לסיום מהיר או הרחבה משמעותית של המערכה, שתכלול כוחות מילואים. "היא בחרה, או נגררה, לאפשרות השלישית, הגרועה מכולן, תוך הפגנת ביטחון עצמי מופרז וטיפוח יומרה מופרכת להכרעה מן האוויר. הבעיות הערכיות של צה"ל הן התוספת, לא הסיבה העיקרית. ייתכן מאוד שהחלטות ברורות וטובות יותר בשלב מוקדם, היו מבהירות למפקדי היחידות מה נדרש מהם, חוסכות חלק מן הדילמות ומונעות כמה מן התופעות הבעייתיות שהתגלו בתפקודם במלחמה" (עמוד 469).

בדיעבד, אולי אף יותר מתיאור מהלכי המלחמה, מעניין לקרוא בספר על תהליכי השיקום של צה"ל. לאחר המלחמה התפטר הרמטכ"ל חלוץ ובעקבות ניצחונו בפריימריז במפלגת העבודה, החליף אהוד ברק את פרץ במשרד הביטחון. אחד האקטים האחרונים של פרץ בתפקיד היה מינוי מנכ"ל משרדו, אלוף (מיל׳) גבי אשכנזי, לרמטכ"ל. בוגר הפנימיה הצבאית ויוצא חטיבת גולני, שלחם שנים ארוכות בלבנון, אשכנזי היה כמעט אנטיתזה לקודמו בתפקיד. עליו ועל המטכ"ל הוטל לשקם את הצבא.

המחברים ציינו כי "האיש שהופקד על מלאכת התיקון נשמע, בשבועות שקדמו למינויו בפברואר 2007, מוטרד למדי. בשיחות שניהל גבי אשכנזי עם חברים ויועצים באותה תקופה, הביע דאגה ממה שהספיק ללמוד על מצב הצבא. עם כניסתו לתפקיד, המיר הרמטכ"ל החדש את חששותיו בעשייה אינטנסיבית. צבא, אמר אשכנזי לקציניו, צריך לעולם לפעול באחד משני מצבים: מלחמה, או הכנות למלחמה. אם תפרוץ מלחמה במשמרת שלי, המטרה הראשונה היא שבסיומה לא יהיה הפעם לאיש ספק שישראל ניצחה בה" (עמוד 478).

אשכנזי מצא עצמו בנעליו של הרמטכ"ל רפאל איתן ב־1981 בעת שצה"ל תקף את הכור בעיראק. לימים סיפר כי היה ברור לו "שאנחנו נצטרך לטפל בכור הזה, ואנחנו נצטרך לטפל בזה באופן שנמנע מלחמה, אבל להיות מוכנים לנצח בה אם היא תקרה". רק חצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה ניצבה ישראל נוכח הסכנה שתפרוץ מלחמה קשה בהרבה כנגד סוריה, שכוללת איום חמור בהרבה על העורף האזרחי.

ההכנות ארכו כחצי שנה ובמהלכן נערך צה"ל לתרחיש הקיצון שבמסגרתו תוביל התקיפה לכדי מלחמה. עם זאת, הנחת העבודה היתה שאם תימנע ישראל מלקחת אחריות ומהשפלת הנשיא הסורי בסיבוב הניצחון של בכיריה, המבצע לא יביא לפרוץ עימות צבאי עם סוריה. אבל להתכונן צריך. עד קיץ 2007, אשכנזי "שינן לקציניו, חייבים להשלים את ההיערכות למלחמה ולסגור את הפערים שהתגלו בלבנון" (עמוד 479).

בכדי לעמוד ביעד "נקט אשכנזי סגנון שונה בתכלית משל קודמו, חלוץ. בלשכת הרמטכ"ל שוב ישב קצין המתגאה שהאורות במשרדו כבים שעה או שעתיים אחרי כל האורות האחרים בבניין. לא היה זה התחום היחיד שבו שיקף אשכנזי חזרה למקורות. בניגוד בולט לחלוץ, הוא הרבה לסייר בשטח ושם דגש מיוחד על ביקורים במערך המילואים. פקודות שוב נוסחו בהתאם לכללים הצבאיים המסורתיים; תוכניות אופרטיביות הוגדרו מחדש בכל הגזרות. מסמך תפיסת ההפעלה המושמץ הוקפא, עד לניסוחו מחדש. ה"בור" של המטכ"ל חזר לתפקד באופן מלא. בתרגילים הגדולים ירדו אליו הרמטכ"ל והאלופים, הפעם במדי ב׳" (עמוד 479).

החברים ציינו כי "מעל לכול, הועמדו האימונים. אחרי המלחמה העיר האלוף (מיל׳) אורי שגיא כי "צה"ל זקוק לאימון הקמה". הרמטכ"ל החדש, ששגיא נמנה על יועציו הקרובים, לקח את דבריו ברצינות. צה"ל התאמן, בקצב ובהיקף, כפי שלא עשה זה שנים ארוכות. פרק הזמן שהקדישו החטיבות הסדירות לאימונים תפח פי שלושה (ועדיין עמד על כמחצית מכפי שהיה נהוג עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה). חטיבות מילואים זומנו לאימונים ותרגילים ממושכים. מפקדות גיס, שבוטלו חודשים ספורים לפני המלחמה, הוקמו מחדש" (עמוד 479).

באימונים עצמם, ציינו המחברים, "הקפידו המפקדים להטיל עומס כבד של משימות ואתגרים פיזיים על החיילים, באופן שידמה יותר למלחמה. חיילי חי"ר חזרו למסעות רגליים ממושכים, כשהם נושאים משקל כבד על גבם בתנאי מזג אוויר קשים. בתרגילים ובהכשרות גדל מאוד מרחב חוסר הוודאות" (עמוד 479).

יתרה מכך, "נקודות שסומנו כבעייתיות במלחמה זכו לתרגול מיוחד: חילוץ פצועים, נפגעים בשרשרת הפיקוד (באופן שמחייב נטילת אחריות של דרגים נמוכים יותר), שדאות, תנועת חי"ר בנגמ"שים, עבודה משותפת עם טנקים, הפעלת מסגרות גדודיות וחטיבתיות. מפקדי שדה דיברו בהתלהבות על חזרה לערכים הבסיסיים של הצבא, אחרי הבלבול שהסבו השנים האחרונות. התהליך, אמרו, שיפר את הרמה המקצועית בצבא היבשה ואף הגביר את מידת הביטחון העצמי של הלוחמים והיחידות ביכולתם למלא את המשימות שיוטלו עליהם" (עמוד 480).

ב־6 בספטמבר 2007, כתבו, "לפנות בוקר, תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר יעד מסתורי בצפון מזרח סוריה. פרטי הפרשה עדיין נתונים תחת איפול כבד שהטילה הצנזורה הצבאית בישראל. מפרסומים בכלי התקשורת האמריקנים עולה כי היעד שהופצץ, באזור דיר א־זור, היה מתקן גרעיני שהקימה בחשאי צפון קוריאה עבור המשטר בדמשק. התקיפה הסתיימה בהצלחה והמתקן הושמד" (עמוד 499). ישראל נמנעה מלקחת אחריות במשך כעשור.

באוקטובר 2006, כתבו, "נועד בשאר אסד בדמשק עם דיפלומט מערבי בכיר וסקר באוזניו את מסקנותיו מהמלחמה. העימות עם חיזבאללה, טען הנשיא הסורי, הוכיח לנו מה שחשדנו כבר מזמן: ישראל היא בסך הכול נמר של נייר" (עמוד 317). והנה לאחר שהושמד נכס חיוני בלב סוריה, בחר אסד שלא להגיב. הראל ויששכרוף ציינו שלהערכתם הגורם העיקרי שעמד מאחורי החלטתו של הנשיא הסורי להבליג "נוגע להמחשה הדרמטית שקיבל ביחס לפער האמיתי בין עוצמתו של צה"ל ליכולתו של צבא סוריה" (עמוד 500).

שני האיומים, איום הגרעין הסורי ואיום המלחמה עם סוריה, הוסרו. צה"ל עוד המשיך להתאמן בקצב גבוה עד למבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה בדצמבר 2008 (לאחר יציאת הספר לאור). אז הוציא צה"ל לפועל תמרון מוגבל ומוצלח כנגד כוחות החמאס. במובן מסוים הוכיח כי תיקן את הדרוש לאחר המלחמה וחזר לכל אותם ערכים ונורמות שנזנחו בטרם ובמהלך המלחמה, ובהם חשיבות המילואים והאימונים, הצורך לדבר בשפה צבאית ברורה ולפעול באופן מקצועי בהתאם לתורת הלחימה, והחובה לוודא שהמשימות ברות השגה ומדידה. מאז אותה תקופה לא התאמן צה"ל בהיקפים כאלו, וגם חלק מהערכים והעקרונות המקצועיים והבסיסיים נזנחו, יהיו לכך מחירים כואבים.

לפני שנה•
★★★★★
•פרל
קורי עכביש

קורי עכביש

עמוס הראל

דבקות במטרה. לבנון השנייה 12 ביולי-14 באוגוסט 2006

מוטיבציה, כישרון ודבקות במטרה הן מעט אבל בולטות מהתכונות, כך תמיד סיפרו לי שאפיינו אותך.
לא הספקתי לחוות מספיק אותך ואיתך – היית אבא רק לשמונה שנים
הזיכרונות מתרחקים, מטושטשים התמונות והסרטונים עדות רחוקה
לפעמים – לא יודע איך, לא יודע, אני מרשה לעצמי אפילו לשכוח אותך
אבל בדר"כ נזכר לדקה כשאני מביט במראה (ושוב שוכח עד הפעם הבאה)
אבל תמיד אומרים לי שחוץ מזה שאני דומה לך נורא, שאלו בדיוק התכונות הבולטות שירשתי ממך – מוטיבציה, כישרון ודבקות במטרה.
עם תכונות אלו שלך, שוב הלכת אז, כמו שתמיד הלכת, לפני עשור – אבל בפעם הזאת לא חזרת מהמשימה.
אחרי איזה כמה ימים - שקצת גדלתי - סיפרו לי שהייתה מלחמה.

מאז אני קורא בעדיפות ראשונה ספרי מלחמה וסיפורי קרבות, אולי כדי להרגיש קרוב.

את הספר "קורי עכביש" (ככה הגדיר עראפאת את המצב בלבנון, מיד לאחר הנסיגה הראשונה) כתבו שני עיתונאים שסיקרו בספרם תקופה: את הרקע, את לבנון שהמשיכו והתפתחו בה מעוזי החיזבאללה, השיעים ועוד כפרים, מנהיגים, תמורות ושינויים. מתוארת דרום לבנון כמו שהייתה עוד הרבה לפני "לבנון השנייה", למעשה התיאור מתחיל כשנה לאחר הנסיגה מלבנון בפעם הראשונה והם ממשיכים ומספרים את לבנון ומצבה עד לפרוץ מלחמת לבנון השנייה -
אז מגיעה התקפת החיזבאללה שכללה לקיחת חיילי מילואים בשבי ושהובילה לתגובות, שיקולים, החלטות ולפרוץ מלחמת לבנון השנייה.
אז מגיעים גם תיאורי המבצעים על אדמת לבנון לפני ובימי הלוחמה. תיאורים של שני עיתונאים, אחד כתב צבאי השני ערביסט שמביאים את המידע בצורת דיווח או סיקור - בלי סיפור רקע שייפייף - as is ככה. את שיקולים בעד ונגד, ההתלבטויות וההחלטות ובטח שהיו שם גם מלא הצלחות גם מלא טעויות (לא בספר, במלחמה)..
יש גם תיאורי חלק מהמבצעים המיוחדים שבוצעו בין ה-12 ביולי ועד הפסקת האש ב-14 באוגוסט, 34 ימים של לחימה לאחר התגרות תוקפנית של החיזבאללה הרג חיילים וחטיפת שניים מהם (ורציחתם). מתוארים 34 ימים שהעורף הצפוני ספג, דרום לבנון ספגה מתוארת הדבקות במטרה למען המשימה.

הוסיף לי כל כך הרבה מידע הספר הזה שתיעד בתיאור נדיר (אני חושב) את דרך בניית המבצעים, השיקולים המדיניים, האחרים, העורף הצפוני ומה שיספוג ואת ההחלטה להפעיל אותם בפועל. מהספר הזה למדתי על כמה מבצעים מיוחדים מוצלחים יותר וגם פחות. גם התרגשתי למצוא שם את המשימה האחרונה שלך.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•Ron Gal
קורי עכביש

קורי עכביש

עמוס הראל

ישראל בחרה להכיל ולא להגיב לפעילות חיזבאללה בגבול הצפון. לא עכשיו, אלא בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה והמחיר היה גבוה. רגע לפני שיחלוף עוד יום לציון פרוץ מלחמת לבנון השנייה, לקחתי לקריאה חוזרת את "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), הספר שכתבו עמוס הראל ואבי יששכרוף על המלחמה, שנשאר אולי המרתק והמקיף בספרים שנכתבו עליה.

הראל, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", ויששכרוף, שהיה פרשן העיתון לענייני ערבים, תיארו בספר את שהתרחש בשטח, בלבנון באוגדות, במטכ"ל ובקבינט, וכן (על סמך בלוגרים באינטרנט) את שחוו אזרחי לבנון במהלך המלחמה. התוצאה היא ניתוח מעמיק ומאיר עיניים, שמסקנותיו נותרו רלוונטיות.

בין הנסיגה מלבנון בשנת 2000 למלחמה ביולי 2006 היה נתון צה"ל בלחימה קשה, מורכבת ושואבת משאבים באנתיפאדה השנייה. ועדיין, "אין ספק שבשנים הקודמות נלקחו בצה"ל סיכונים מוגזמים ומופרכים. תוצאתם היתה צבא יבשה מנוון, עם מערך מילואים חלוד ויחידות סדירות שמפקדיהן מעולם לא עברו אימוני מסגרת; עם שריונרים ששכחו איך נראה טנק מבפנים ועם מפקדי כוחות חי"ר שלא הבינו כי בתים בפאתי כפרים לבנוניים עלולים להפוך למלכודות קטלניות של טילי נ"ט מתקדמים" (עמוד 78).

האחריות למצב הצבא התחלקה בין הממשלה שלא פיקחה כיאות ולא בלמה את ההידרדרות בכשירות, לרמטכ"לים ושרי הביטחון שדגלו בסולם עדיפויות שגוי ומשרד האוצר שקיצץ בתקציבים. קצין בכיר אמר להם כי לא תפס "איך זה יכול לקרות; איך אירע שלא הבנו מראש שזה מצבו של צבא היבשה? היום אני מבין שנדרשות שלושים-ארבעים שנה כדי לבנות צבא. אבל לא צריכים יותר משלוש-ארבע שנים, עם כמה אנשים בתפקידי מפתח, כדי להרוס אותו" (עמוד 78).

כדי להמחיש את הגישה הרווחת בצה"ל בטרם המלחמה, הובאה בספר אמירה של מפקד חיל האוויר, אלוף אליעזר שקדי, בהרצאה במכללה לפיקוד ומטה. האלוף ביקש מהשריונרים בקהל להרים את ידם ואמר להם: "עידן התמרון הכבד תם" (עמוד 84).

זאת ועוד, לרמטכ"ל מונה ב־2005 דן חלוץ, טייס קרב ומפקד חיל האוויר לשעבר, אף שצה"ל הורכב ברובו מכוחות יבשה, וניצח על מימוש תוכנית ההתנתקות בקיץ 2005. לאחריה התקיימו בחירות, שבסופן עמדו בראש ישראל ראש ממשלה חדש, אהוד אולמרט, ולצדו (אף שמעולם לא עסק בתחום) עמיר פרץ כשר ביטחון.

אמנם היו בצה"ל גם קולות אחרים. שנה לפני המלחמה כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים, כי באימון שערכה יחידת מגלן בפיקודו למד כי: "יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חיזבאללה. לא ניתן להכריע את חיזבאללה ללא מגע קרוב" (עמוד 116). אבל אזהרות כאלו נפלו על אוזניים ערלות.

ואם המערך הסדיר עוד זכה למשאבים, אמצעים ומעט אימונים, הרי שבמערך המילואים קיצץ צה"ל באופן רוחבי ועמוק. ועדיין, נותרו בו איים של מצוינות. "בהשוואה לרוב יחידות המילואים, היה מצבו של גדוד הצנחנים שעליו פיקד סא"ל עמוס בריזל חריג לטובה. בריזל, קבלן בניין בן 42 מכפר־יונה, אומר שהגיע למלחמה במצב של "מוכנות מושלמת. הרגשתי שאנחנו הגדוד הכי מאומן בצבא". המח"ט שלו, אל"מ בועז עמידרור, התעקש לנצל את ימי המילואים המועטים שעמדו לרשות החטיבה לאימונים אינטנסיביים, שנעשו ברובם ברמת הגולן. בחורף 2006 תרגל בריזל עם חייליו תנועה לילית של 18 קילומטרים, כשכל לוחם נושא עליו משקל כבד" (עמוד 84). חטיבות השריון במילואים לעומת זאת כמעט שלא אומנו.

צה"ל של קיץ 2006, קבעו המחברים, בכשירות ומוכנות נמוכה יחסית למלחמה. אך, "אחת הבעיות הגדולות שלו היתה שהשקיע כה הרבה זמן ומאמצים בניסיונות להסתיר את העובדה הזו מעצמו" (עמוד 85). במקביל, האויב השתנה. חיזבאללה מודל 2006 כבר לא היה הארגון שכנגדו לחם צה"ל בלבנון קודם לכן, ודמה הרבה יותר לדיוויזיית קומנדו במימון, אימון והנחיה איראנית (אף שגם, כפי שניתן לראות בחטיפת החיילים, שימר לעצמו את הזכות לפעולה עצמאית).

בשנה שקדמה למלחמה סיכלה אוגדת הגליל, בפיקוד תא"ל גל הירש, שורה של ניסיונות חטיפה ופיגועים מצד חיזבאללה. הירש "שירת בצנחנים, בין השאר כמ"פ בעת מבצע מיידון (הפעולה הקרקעית הגדולה האחרונה של צה"ל נגד חיזבאללה, ב־1988). בהמשך פיקד על שלדג, יחידת הקומנדו של חיל האוויר" (עמוד 230). כמפקד האוגדה יזם שינוי משמעותי בהיערכות האוגדה למלחמה ובביטחון השוטף. מנגד, את הפיקוד והמטכ"ל הצליח לרתום לעניין בהצלחה חלקית בלבד.

ב־12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חיזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. העובדה שהחטיפה התרחשה לאחר שכשבועיים קודם חטפו פעילי חמאס את החייל גלעד שליט לרצועת עזה, הביאה את הדרג המדיני והצבאי הבכיר להבנה, שהפעם התגובה חייבת להיות קשה במיוחד. בדיון בממשלה באותו ערב הוחלט, בהתאם להמלצת שר הביטחון פרץ, על תקיפת רקטות הפאג'ר של חיזבאללה, מבצע "משקל סגולי".

אלוף (מיל׳) גיורא איילנד, ראש אגף מבצעים לשעבר, אמר למחברים כי הממשלה היתה צריכה לדון בשלוש אופציות לפעולה, שלא הוצגו בפניה. השתיים הראשונות היו החלטה על תקיפה אווירית שתימשך יום או יומיים, או פעולה קרקעית מוגבלת (מדרום לליטני). החלופה השלישית היתה החלטה עקרונית על יציאה למלחמה בלבנון, על כל המשתמע מכך, במטרה לשנות מן היסוד את המשוואה.

לו היתה הממשלה מקבלת את האפשרות השלישית, אמר, היה עליה לבחון את מוכנות הצבא, להורות על סגירת פערים ולדאוג לשיפור המוכנות, בכדי לפתוח במלחמה במועד המתאים. כך קרה במלחמת לבנון הראשונה, שההחלטה על עצם היציאה אליה התקבלה למעשה כשנה לפני שביוני 1982 התרחשה הפרובוקציה המתאימה בכדי לממשה. אבל הדברים, הסביר איילנד, התנהלו אחרת. "המודיעין סיפר כמה הערבים רעים. השרים שאלו את הצבא מה הוא מציע לעשות. הקצינים השיבו: בואו נתקוף ונראה מה יהיה. וכך היה" (עמוד 176). הממשלה פתחה במלחמה מבלי שהבינה זאת.

המבצע עצמו היה אולי המהלך הצבאי המרשים שביצע צה"ל במלחמה והיה פרי הכנות ארוכות שנמשכו שנים. "בתוך 34 דקות, ב־13 ביולי לפנות בוקר, הופצצו והושמדו מן האוויר 59 משגרים נייחים של רקטות, שהוסתרו בבתים של פעילי חיזבאללה ומשפחות שיעיות ברחבי דרום לבנון. ההפתעה היתה מלאה" (עמוד 179). חיזבאללה ספג מכה כואבת, וחלק ניכר מהרקטות שלו לטווח בינוני הושמד באחת.

כמה ימים אחר כך, ב־18 ביולי, שוחח מפקד חיל האוויר, שקדי, עם כתבים. המבצע, אמר, שינה את פני ההיסטוריה הצבאית. עתה, המשיך, "אולי יבינו גם הגנרלים ה"ירוקים" את משמעותו האמיתית של כוח אווירי במלחמה המודרנית" (עמוד 281). זה היה חלום נחמד, אך שיחת ההשכמה ממנו עתידה להיות כואבת.

למחרת, החליטה הממשלה על תקיפת אווירית של מפקדות החיזבאללה בדאחיה, הרובע השיעי בדרום בירות. בתרגיל המטכ"לי שקדם למלחמה ("שילוב זרועות"), התברר כי יכולת הפגיעה ברקטות קצרות הטווח מוגבלת. ראש אגף המבצעים, אלוף גדי איזנקוט, יוצא גולני, אמר אז לרמטכ"ל שבהיעדר מענה יעיל לקטיושות "צריך לחפש פגיעה במרכז כובד אחר. הדאחיה יכולה להיות הפתרון" (עמוד 137). התקיפה היתה אחת הפעולות האפקטיביות ביותר במלחמה וחיזבאללה חש את תוצאותיה גם שנים קדימה.

במקור תוכננו למלחמה בלבנון שלושה שלבים: תקיפה אווירית מסיבית בת יומיים בלבנון, פסק זמן להערכת השפעתה על האויב ואז, אם נמשך ירי הרקטות, תמרון יבשתי רחב היקף המשלב כוחות סדירים וכוחות מילואים, בהתאם לתוכנית "מי מרום".

סגן הרמטכ"ל דאז, אלוף משה קפלינסקי, הדגיש בפני הרמטכ"ל חלוץ כי כשמתחילות התקיפות האוויריות, "אנחנו צריכים לדעת שבהיגיון שלנו מיד אחרי זה בא 'מי מרום'". בפועל, חלוץ נטש את התוכנית כמעט מיד. ההפצצות האוויריות לא חדלו לרגע ואילו המהלך הקרקעי הוכנס להקפאה עמוקה" (עמוד 227). קפלינסקי, שפיקד על סיירת גולני במלחמת לבנון הראשונה, ידע על מה הוא מדבר. אך חלוץ סירב להמליץ לממשלה לגייס מיד אוגדות מילואים ולאמן אותן, והסתפק בגיוס מינימלי שמנה כמה אלפי קצינים וחיילים. זו היתה שגיאה קשה.

ב־18 ביולי הטיל מפקד אוגדת הגליל, הירש, על יחידת מגלן לסרוק את רכס השקד מעבר לגבול, בו היתה "שמורת טבע" של חיזבאללה (שם קוד למאחז מבוצר ומוסווה של הארגון). היה זה שלב מקדים בהתקפה על הכפר מרון א־ראס, הסמוך לגבול. הכוח נתקל במחבלים והתקשה להתקדם. "את היוזמה נטל קצין מילואים שהתלווה לכוח, רב־סרן עמית זאבי, מ"פ לשעבר ביחידה. הכוח בהנהגתו התעשת והרג חמישה מאנשי חיזבאללה" (עמוד 240).

זאבי, שעוטר בצל"ש אלוף על תפקודו, היה אחד הבודדים ביחידה שלחם בלבנון בטרם הנסיגה. "איבדנו את תחושת השטח בלבנון" (עמוד 241), אמר לחבר וציין שהלחימה הפכה מורכבת יותר. "הם למדו אותנו ורק הפכו ליריבים מרים יותר. בינתיים, אנחנו שכחנו איך נראים בולדרים ואיך נלחמים בסבך" (עמוד 241), סיכם.

הפתעה אחרת היתה אותן "שמורות הטבע" שהקים חיזבאללה. מח"ט הצנחנים, אל"מ חגי מרדכי, העיד שהוא ואנשיו חשבו "שמדובר בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים" (עמוד 241).
למחרת, באור ראשון, החלה ההתקפה על מרון א־ראס. "גדוד הסיור (הגדס"ר) של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של סא"ל נמרוד אלוני, נכנס לכפר, השתלט על בתים אחדים וניהל קרבות ירי עם אנשי חיזבאללה" (עמוד 242). במקביל הסתבך בכפר כוח מיחידת אגוז וספג חמישה הרוגים.

הלחימה בכפר נמשכה כארבעה ימים. "חיילי הגדס"ר הרגו אנשי חיזבאללה רבים, מבלי שספגו נפגעים. תוך כדי הקרב אסף צנחן מכשיר קשר מגופתו של לוחם חיזבאללה. האזנה למכשיר אִפשרה לצנחנים לעקוב אחר היערכות חיזבאללה ולהיערך לבלום את התקפת הנגד של הארגון. חיזבאללה הפעיל בקרב עשרות אנשים, שפעלו כמסגרת מתואמת. "אלה לא החוליות הקטנות שהכרנו מלבנון בעבר", אומר קצין בחטיבת הצנחנים. "עד שהם לא חטפו והשאירו הרבה גופות, הם לא נסוגו". בעיני גל הירש היה הקרב במרון א־ראס הצלחה. נעשו שגיאות טקטיות, אך חיזבאללה הוכה, ספג אבידות ונסוג" (עמוד 244).

מכאן, בהתאם למסורת לפיה הלך כיסא ובא שולחן, נגרר צה"ל לפשיטות רחבות היקף בלבנון, אליהן לא התכוון ולא נערך. "הבעיה, כותבת ההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת", אינה בשגיאות. מנהיגים, אפילו טובים, שוגים. הבעיה היא בדבקות בשגיאה כשכבר ברור שאינה מוליכה לתוצאות הרצויות" (עמוד 250).

השלב הבא היה פשיטה שביצעה אוגדת הגליל, בפיקוד הירש, על העיירה בינת־ג׳בייל, שבה נשא לאחר הנסיגה מלבנון מזכ"ל חיזבאללה חסן נצראללה את נאום "קורי העכביש" המפורסם (ומכאן שם הספר). בקרב נתקלו כוחות מגדוד 51 של גולני בפעילי חיזבאללה ולחמו בהם במשך שעות מטווחים קרובים. שמונה הרוגים וכ־25 פצועים ספג הגדוד בקרב. שני הצדדים לחמו בנחישות, ופעילי החיזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים.

כיומיים לאחר מכן, ביצע חיזבאללה התקפת נגד. הצנחנים, בפיקוד אל"מ מרדכי, שקיבלו התרעה מודיעינית, נערכו במארב והרגו 26 מאנשי הכוח המיוחד של הארגון. ככלל, בהשוואה לאוגדות האחרות במלחמה, אוגדת הגליל בלטה לחיוב ועמדה במרבית משימותיה. השאלה מה אלו נועדו להשיג היא סיפור אחר.

בשולי הקרב התרחש סיפור קטן שתפס בתוכו את המלחמה כולה. מפקד אוגדת איו"ש דאז, תא"ל יאיר גולן, ביקר בחטיבת גולני יום לאחר הקרב הקשה בינת־ג׳בייל. המח"ט, אל"מ תמיר ידעי, תיאר בפניו את סיפור הקרב שלחמו אנשיו בעיירה. כששאל האורח איזו מטרה אמור המהלך לשרת, השיב ידעי שאינו יודע. גולן, שפיקד בלבנון על פלוגת העורב של הצנחנים, גדוד וחטיבה מרחבית, נדהם. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של הפעולה הצבאית. אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?" (עמוד 301), השיב. הוא הגיש מכתב לרמטכ"ל חלוץ ובו הציע לצאת במהירות לתמרון קרקעי רחב היקף, עד לליטני. הצעתו לא התקבלה.

בהיסטוריה אין עוסקים בשאלות בנוסח מה היה קורה אילו היו, אך קשה לברוח מן התהייה מה היה קורה לו החלטה על גיוס המילואים והפעלת התמרון כמהלך סדור היתה מתקבלת בשלב מוקדם? האם הצבא היה מצליח להשיג צמצום משמעותי של ירי הרקטות?

המחברים טענו, בצדק, "שחזרה לכללי היסוד הצבאיים: פקודות ברורות, משימות מוגדרות היטב, לוח זמנים נוקשה יותר, רציפות, יוזמה, ריכוז כוח ומאמץ, היתה מאפשרת התמודדות טובה יותר עם איום הקטיושות. ברוב הגזרות שבהן פעל צה"ל לבסוף על הקרקע, אכן פחת במידת מה מספר השיגורים. גם הרמטכ"לים לשעבר, ליפקין־שחק, מופז ויעלון (שבסופו של דבר מאוחדים בדעה שניתן וצריך היה לסיים את המלחמה כבר כעבור ארבעה או חמישה ימים), אומרים שהיה זה אתגר אפשרי" (עמוד 308).

מעניין לקרוא כיצד התנהל הדיון על המבצע הקרקעי הגדול והאחרון של המלחמה. הצבא תכנן תמרון רחב היקף ושאפתני ביעדיו. שר התחבורה והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, הציע ב־8 באוגוסט לרה"מ אולמרט מהלך מתמרן חלופי, מוגבל בהיקפו, שהיה בו פוטנציאל להביא הישג של ממש. מופז, שלחם כמח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ופיקד על אוגדת הגליל, הכיר את המרחב ככף ידו וטען שבקבועי הזמן הקיימים הכוחות לא יעמדו במשימותיהם.

"קח עכשיו שתי אוגדות. עלה על המדרגה מעל צור ותפוס שטחים שולטים. עכשיו כיתרת את חיזבאללה. הם לא יכולים לצאת. כל איש חיזבאללה שיידע שבעורפו יש שתי אוגדות יחשוב פעמיים אם להמשיך להילחם. אתה רוצה להיאבק בקטיושות? תוריד אחר כך שתי חטיבות דרומה לטפל בכיסי ההתנגדות" (עמוד 388), אמר לרה"מ. אולמרט חשב שזה יכול לעבוד.

אפשר להתווכח אם הרעיון הזה, שמעולם לא הבשיל לכדי תוכנית של ממש, היה ישים, אבל בדיון בקבינט חלוץ ופרץ לא טרחו לעשות כן ונתלו בטענה הפורמלית שרק הצבא מוסמך להציע תוכניות. ומופז? "כשחלוץ העיר שתוכניתו של שר התחבורה בעצם דומה להצעת הצבא, הזדרז מופז להסכים, אף שבין שתי התוכניות היו הבדלים ניכרים" (עמוד 392). כך אושרה תוכנית שרה"מ אולמרט לא רצה והשר עם הניסיון הצבאי הרב בקבינט בכלל התנגד לה.

ואכן, מבצע "שינוי כיוון 11" היה כל שמופז העריך שיהיה. תמרון כבד ואיטי, שהיה ברור שיתקשה לעמוד ביעדיו. בעוד כוחות החי"ר והשריון נעו לסלוקי, החל המבצע להטסת כוחות אוגדת האש. "אנשי המילואים מחטיבת הצנחנים המרכזית, בפיקודו של אל"מ איתי וירוב, הונחתו ממסוקים בקרבת הכפרים כפרא ויעטר" (עמוד 433). הכוח סגר מעגלי אש ופגע בפעילי חיזבאללה, אבל המבצע נפסק כמעט במהירות שבה החל ולפעילות הכוחות המוטסים היה ערך קטן.

תיאור מרתק לא פחות נגע ללחימת גדוד מחטיבת הצנחנים מילואים 226, עליו פיקד סא"ל (מיל׳) עמוס בריזל. הגדוד התמקם בבתים בפאתי הכפר דיר־סיריאן, מזרחית לסלוקי, וזיהה חוליית נ"ט של חיזבאללה שירתה על המרחב מהכפר יוחמור, מעבר לליטני והרגה שלושה חיילים ליד טייבה. בריזל העיד "שהיתה זו הפתעת המלחמה מבחינתו: העובדה שחיזבאללה מסוגל לירות טילים מיוחמור, מעל אנשיו בדיר־סיריאן ולפגוע בדיוק רב במטרות בטייבה, מרחק של כחמישה קילומטרים משם. הבעיה נפתרה לבסוף כשכוח של מג"ד אחר בחטיבת המילואים, סא"ל נמרוד (מהגדוד שאנשיו נהרגו בכפר־גלעדי), פגע בחוליית חיזבאללה באמצעות ירי טילי "גיל"" (עמוד 431).

למחרת, כשכוחות השריון הסתבכו כשניסו לחצות את וואדי הסלוקי, הטיל המח"ט, אל"מ עמידרור, על הגדוד לכבוש את הכפר אל־קוצייר השולט על הוואדי. עמידרור אמר שהוא יודע שהגדוד לא ערוך לכך ושחסרים לו אספקה ועזרי מודיעין. "עזוב ציונות. רק תגיד לי אם אתה מסוגל" (עמוד 431), שאל. בריזל אמר שכן.

בריזל הכיר את הכפר רק מתצפית שביצעו הוא וקציניו ימים קודם לכן. הוא "כינס את קציני המטה שלו ויחד שרטטו מרשם משוער של אל־קוצייר, על גבי מפיות נייר שמצאו בבית שבו שהו בדיר־סיריאן. המרשם הועתק למפיות נוספות וחולק למ"פים, במטרה ליצור ביניהם שפה משותפת מינימלית למבצע. הכוח יצא למשימה ביום ראשון לפנות בוקר. עד הצהריים הספיק להשתלט על הכפר ולסרוק את השלוחה השולטת על הסלוקי" (עמוד 431).

דפוס כזה אינו מתרחש לרוב במערך הסדיר, והוא מעיד על גישת "Can-Do" של מסוגלות וביטחון ביכולת כמו גם של חשיבה יצירתית ודבקות במשימה שאופיינית לכוחות המילואים של צה"ל. מנגד, אין פתרון קסם ומה שזורעים הוא מה שקוצרים. חלק ניכר מכוחות המילואים של צה"ל שהיו "חלודים", לא מאומנים ולא מצוידים בחלקם, התקשו מאוד לעמוד במשימותיהם במלחמה.
בינתיים, בסלוקי, טיווחו כווני נ"ט של חיזבאללה את הטנקים של חטיבה 401. בכפרים פרון ורנדוריה לחמו באותה עת כוחות חטיבת הנח"ל. גדוד 931 של החטיבה, בפיקוד סא"ל אבי דהן, לחם כמעט ללא סיוע ארטילרי ואווירי יעיל, בפעילי חיזבאללה בעמדות מבוצרות. הגדוד עמד במשימה, אך ספג נפגעים רבים. התחושה בקרב הלוחמים היתה שטוב שבתום 60 שעות נשמעה שריקת הסיום. הכרעה, לא היתה שם.

ממרחק הזמן נראה שלמרות הקשר הרופף בין מהלכיה הטקטיים והאופרטיביים, המוצלחים והכושלים, לבין האסטרטגיה כולה, המלחמה היתה בדיעבד מוצלחת מכפי שנתפסה בישראל, וחיזבאללה ספג בה מכה קשה. צה"ל אמנם לא עמד בציפיות הציבור בישראל, אבל מה שעשה, ובכלל זה תקיפות אוויריות מסיביות, תמרון קרקעי שכבש חלק ניכר מדרום לבנון ושורת מבצעים מיוחדים, הספיק בהחלט לחיזבאללה. אפשר רק לשער מה היה משיג תמרון קרקעי שהיה מתבצע באופן טוב ונחוש יותר.

ועדיין כדאי לשים לב לכמה היבטים שעליהם עמדו המחברים. ראשית, "מכל מהלכי הכוחות בשטח, בעשרת הימים הראשונים של אוגוסט, נעדרה תחושת הדחיפות. אחרי המלחמה צוטט לעייפה העיקרון הבסיסי בתפיסת הביטחון שגיבש דוד בן־גוריון: ההנחה שעמדת הנחיתות של ישראל, במספר התושבים ובשטחה הקטן, מחייבת את צה"ל לעשות כל מאמץ לקצר את המערכה ככל האפשר ולהעבירה במהירות לשטח האויב. דבר מזה לא קרה במלחמת לבנון השנייה (וכמעט גם לא נדון במהלכה). הדרג המדיני הבהיר לאורך רוב המלחמה לצה"ל שעומד לרשותו כל הזמן שיצטרך; המטכ"ל לא הצליח להגיע להמלצה נחושה דיה על מהלך קרקעי נרחב; שניהם חששו מאוד מאבידות לכוחות" (עמוד 351).

שנית, קבעו, לכוחות שלחמו בלבנון "לא הוצבו בדרך כלל מטרות ברורות ולא הוקצבו פרקי זמן נוקשים לעמידה במשימות שקיבלו. כשאלה היו פני הדברים, לא פלא שהחיילים בשטח התקשו להבין מה רוצים מהם, או לעמוד על ההבדל המשמעותי בגישה בין מלחמה לעוד פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 351).

גם לאלוף (מיל׳) גיורא רום, טייס קרב שכיהן כנספח צה"ל בארצות הברית, היתה תובנה שראוי לשים אליה לב. רום עמד על כך שבמלחמה פעלו ישראל וחיזבאללה בהתאם לתפיסות אסטרטגיות שכמעט שלא נפגשו. "האסטרטגיה הצה"לית שהביאה לידי ביטוי בעיקר את העליונות האווירית, והאסטרטגיה של חיזבאללה, שהביאה לידי ביטוי את החסינות הגבוהה של מערך הרקטות הקלות. שני הצדדים ויתרו, במשך חלק הארי של המלחמה, על הניסיון לעקר האחד את אסטרטגיית רעהו" (עמוד 384). התוצאה, כתב, היתה שהמלחמה התנהלה לרוב "כמשחק כדורגל בין שתי קבוצות המשחקות זו מול זו, אולם בשני מגרשים שונים" (עמוד 384).

זמן קצר לאחר ששב לתפקיד שר הביטחון, שוחח אהוד ברק עם מספר מח"טים שהשתתפו במלחמה בלבנון. "השנים שחלפו בין מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, אמר ברק, השכיחו מהצבא אמיתות יסוד" (עמוד 467). אין דמיון, אמר להם מי שהיה רמטכ"ל וראש ממשלה, "בין מעצר מבוקשים בגדה וברצועה למלחמה רחבה יותר בלבנון או בחזית הסורית. בשטחים, כשיש נפגעים, המבצע בדרך כלל נעצר והמאמץ הצבאי כולו מופנה לטיפול בהם ובחילוצם. לכל היותר, ייתפס המבוקש ביום אחר. במלחמה, גם כיתה שספגה נפגעים חייבת להמשיך ולהסתער" (עמוד 467).

ביהודה ושומרון, "כל שרשרת הפיקוד "יושבת" על המ"מ והמ"פ ועוקבת אחר כל מעשיהם. במלחמה, המ"פ לבדו אחראי לגזרתו. מצופה ממנו להמשיך ולהילחם, חרף אבידותיו, ולגלות יוזמה מעבר לגזרה שהוקצתה לו. המפקדים מעליו אמורים לעסוק בדברים אחרים. צה"ל, התרשם ברק, נדרש למלאכת הטמעה יסודית של ערכים שהיו פעם מובנים מאליהם" (עמוד 467).

המחברים ציטטו את הפרשן הצבאי של אתר Ynet, רון בן־ישי, שכתב שהאבחנה הרווחת לאחר המלחמה לפיה הלוחמים עד רמת המג"ד לחמו היטב וניצחו את חיזבאללה, בעת שהדרגות שמעליהם כשלו, היא "מיתוס יפה, שיש בו מעט נחמה לגאוותנו ומרפא לביטחוננו העצמי, אבל זו לא האמת" (עמוד 468).

בן־ישי, שהוא גם צנחן ותיק, כתב כי "המציאות היא שכמעט בכל קרב קרקעי, ברגע שבו נתקלו לוחמינו בהתנגדות – נפסקה התקדמות הכוח, המפקדים זעקו בקשר לעזרה וסיוע, והלחימה התמקדה בחילוץ הפצועים והגופות. רוב ההיתקלויות הללו היו עם קומץ לוחמי חיזבאללה. לכוח הצה"לי היתה כמעט בכל המקומות עדיפות מקומית במספר הלוחמים ובעוצמת האש. אבל במעט מאוד מקרים בוצעה הסתערות לעבר מקורות הירי" (עמוד 468).

עם זאת, כתבו, הניסיון "להפיל את הכישלון בלבנון על "משבר ערכים" הוא מופרז במקצת ולוקה בעצמו בנוסטלגיה יתרה, המציירת את העבר בצבעים חיוביים יותר מכפי שהיה באמת. עקרונית, המבקרים צודקים: צה"ל זנח, אולי שכח, ערכים מרכזיים והדבר הפריע לו בלחימה. הוא מחויב כעת לחזור אליהם במהירות. השיח האינטלקטואלי שלו קולקל בעודף התפלפלות, שסייע בעקיפין לטשטוש הערכי. אבל ספק אם בכך טמון ההסבר היחיד, אפילו העיקרי, לתוצאות המלחמה" (עמוד 469).

לאחר כמה ימי לחימה, סיכמו, נדרשה הממשלה לבחור בין חתירה לסיום מהיר או הרחבה משמעותית של המערכה, שתכלול כוחות מילואים. "היא בחרה, או נגררה, לאפשרות השלישית, הגרועה מכולן, תוך הפגנת ביטחון עצמי מופרז וטיפוח יומרה מופרכת להכרעה מן האוויר. הבעיות הערכיות של צה"ל הן התוספת, לא הסיבה העיקרית. ייתכן מאוד שהחלטות ברורות וטובות יותר בשלב מוקדם, היו מבהירות למפקדי היחידות מה נדרש מהם, חוסכות חלק מן הדילמות ומונעות כמה מן התופעות הבעייתיות שהתגלו בתפקודם במלחמה" (עמוד 469).

בדיעבד, אולי אף יותר מתיאור מהלכי המלחמה, מעניין לקרוא בספר על תהליכי השיקום של צה"ל. לאחר המלחמה התפטר הרמטכ"ל חלוץ ובעקבות ניצחונו בפריימריז במפלגת העבודה, החליף אהוד ברק את פרץ במשרד הביטחון. אחד האקטים האחרונים של פרץ בתפקיד היה מינוי מנכ"ל משרדו, אלוף (מיל׳) גבי אשכנזי, לרמטכ"ל. בוגר הפנימיה הצבאית ויוצא חטיבת גולני, שלחם שנים ארוכות בלבנון, אשכנזי היה כמעט אנטיתזה לקודמו בתפקיד. עליו ועל המטכ"ל הוטל לשקם את הצבא.

המחברים ציינו כי "האיש שהופקד על מלאכת התיקון נשמע, בשבועות שקדמו למינויו בפברואר 2007, מוטרד למדי. בשיחות שניהל גבי אשכנזי עם חברים ויועצים באותה תקופה, הביע דאגה ממה שהספיק ללמוד על מצב הצבא. עם כניסתו לתפקיד, המיר הרמטכ"ל החדש את חששותיו בעשייה אינטנסיבית. צבא, אמר אשכנזי לקציניו, צריך לעולם לפעול באחד משני מצבים: מלחמה, או הכנות למלחמה. אם תפרוץ מלחמה במשמרת שלי, המטרה הראשונה היא שבסיומה לא יהיה הפעם לאיש ספק שישראל ניצחה בה" (עמוד 478).

אשכנזי מצא עצמו בנעליו של הרמטכ"ל רפאל איתן ב־1981 בעת שצה"ל תקף את הכור בעיראק. לימים סיפר כי היה ברור לו "שאנחנו נצטרך לטפל בכור הזה, ואנחנו נצטרך לטפל בזה באופן שנמנע מלחמה, אבל להיות מוכנים לנצח בה אם היא תקרה". רק חצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה ניצבה ישראל נוכח הסכנה שתפרוץ מלחמה קשה בהרבה כנגד סוריה, שכוללת איום חמור בהרבה על העורף האזרחי.

ההכנות ארכו כחצי שנה ובמהלכן נערך צה"ל לתרחיש הקיצון שבמסגרתו תוביל התקיפה לכדי מלחמה. עם זאת, הנחת העבודה היתה שאם תימנע ישראל מלקחת אחריות ומהשפלת הנשיא הסורי בסיבוב הניצחון של בכיריה, המבצע לא יביא לפרוץ עימות צבאי עם סוריה. אבל להתכונן צריך. עד קיץ 2007, אשכנזי "שינן לקציניו, חייבים להשלים את ההיערכות למלחמה ולסגור את הפערים שהתגלו בלבנון" (עמוד 479).

בכדי לעמוד ביעד "נקט אשכנזי סגנון שונה בתכלית משל קודמו, חלוץ. בלשכת הרמטכ"ל שוב ישב קצין המתגאה שהאורות במשרדו כבים שעה או שעתיים אחרי כל האורות האחרים בבניין. לא היה זה התחום היחיד שבו שיקף אשכנזי חזרה למקורות. בניגוד בולט לחלוץ, הוא הרבה לסייר בשטח ושם דגש מיוחד על ביקורים במערך המילואים. פקודות שוב נוסחו בהתאם לכללים הצבאיים המסורתיים; תוכניות אופרטיביות הוגדרו מחדש בכל הגזרות. מסמך תפיסת ההפעלה המושמץ הוקפא, עד לניסוחו מחדש. ה"בור" של המטכ"ל חזר לתפקד באופן מלא. בתרגילים הגדולים ירדו אליו הרמטכ"ל והאלופים, הפעם במדי ב׳" (עמוד 479).

החברים ציינו כי "מעל לכול, הועמדו האימונים. אחרי המלחמה העיר האלוף (מיל׳) אורי שגיא כי "צה"ל זקוק לאימון הקמה". הרמטכ"ל החדש, ששגיא נמנה על יועציו הקרובים, לקח את דבריו ברצינות. צה"ל התאמן, בקצב ובהיקף, כפי שלא עשה זה שנים ארוכות. פרק הזמן שהקדישו החטיבות הסדירות לאימונים תפח פי שלושה (ועדיין עמד על כמחצית מכפי שהיה נהוג עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה). חטיבות מילואים זומנו לאימונים ותרגילים ממושכים. מפקדות גיס, שבוטלו חודשים ספורים לפני המלחמה, הוקמו מחדש" (עמוד 479).

באימונים עצמם, ציינו המחברים, "הקפידו המפקדים להטיל עומס כבד של משימות ואתגרים פיזיים על החיילים, באופן שידמה יותר למלחמה. חיילי חי"ר חזרו למסעות רגליים ממושכים, כשהם נושאים משקל כבד על גבם בתנאי מזג אוויר קשים. בתרגילים ובהכשרות גדל מאוד מרחב חוסר הוודאות" (עמוד 479).

יתרה מכך, "נקודות שסומנו כבעייתיות במלחמה זכו לתרגול מיוחד: חילוץ פצועים, נפגעים בשרשרת הפיקוד (באופן שמחייב נטילת אחריות של דרגים נמוכים יותר), שדאות, תנועת חי"ר בנגמ"שים, עבודה משותפת עם טנקים, הפעלת מסגרות גדודיות וחטיבתיות. מפקדי שדה דיברו בהתלהבות על חזרה לערכים הבסיסיים של הצבא, אחרי הבלבול שהסבו השנים האחרונות. התהליך, אמרו, שיפר את הרמה המקצועית בצבא היבשה ואף הגביר את מידת הביטחון העצמי של הלוחמים והיחידות ביכולתם למלא את המשימות שיוטלו עליהם" (עמוד 480).

ב־6 בספטמבר 2007, כתבו, "לפנות בוקר, תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר יעד מסתורי בצפון מזרח סוריה. פרטי הפרשה עדיין נתונים תחת איפול כבד שהטילה הצנזורה הצבאית בישראל. מפרסומים בכלי התקשורת האמריקנים עולה כי היעד שהופצץ, באזור דיר א־זור, היה מתקן גרעיני שהקימה בחשאי צפון קוריאה עבור המשטר בדמשק. התקיפה הסתיימה בהצלחה והמתקן הושמד" (עמוד 499). ישראל נמנעה מלקחת אחריות במשך כעשור.

באוקטובר 2006, כתבו, "נועד בשאר אסד בדמשק עם דיפלומט מערבי בכיר וסקר באוזניו את מסקנותיו מהמלחמה. העימות עם חיזבאללה, טען הנשיא הסורי, הוכיח לנו מה שחשדנו כבר מזמן: ישראל היא בסך הכול נמר של נייר" (עמוד 317). והנה לאחר שהושמד נכס חיוני בלב סוריה, בחר אסד שלא להגיב. הראל ויששכרוף ציינו שלהערכתם הגורם העיקרי שעמד מאחורי החלטתו של הנשיא הסורי להבליג "נוגע להמחשה הדרמטית שקיבל ביחס לפער האמיתי בין עוצמתו של צה"ל ליכולתו של צבא סוריה" (עמוד 500).

שני האיומים, איום הגרעין הסורי ואיום המלחמה עם סוריה, הוסרו. צה"ל עוד המשיך להתאמן בקצב גבוה עד למבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה בדצמבר 2008 (לאחר יציאת הספר לאור). אז הוציא צה"ל לפועל תמרון מוגבל ומוצלח כנגד כוחות החמאס. במובן מסוים הוכיח כי תיקן את הדרוש לאחר המלחמה וחזר לכל אותם ערכים ונורמות שנזנחו בטרם ובמהלך המלחמה, ובהם חשיבות המילואים והאימונים, הצורך לדבר בשפה צבאית ברורה ולפעול באופן מקצועי בהתאם לתורת הלחימה, והחובה לוודא שהמשימות ברות השגה ומדידה. מאז אותה תקופה לא התאמן צה"ל בהיקפים כאלו, וגם חלק מהערכים והעקרונות המקצועיים והבסיסיים נזנחו, יהיו לכך מחירים כואבים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•פרל