ביקורת ספרותית על קורי עכביש - סיפורה של מלחמת לבנון השנייה מאת עמוס הראל
ספר מעולה

---

ישראל בחרה להכיל ולא להגיב לפעילות חיזבאללה בגבול הצפון. לא עכשיו, אלא בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה והמחיר היה גבוה. רגע לפני שיחלוף עוד יום לציון פרוץ מלחמת לבנון השנייה, לקחתי לקריאה חוזרת את "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), הספר שכתבו עמוס הראל ואבי יששכרוף על המלחמה, שנשאר אולי המרתק והמקיף בספרים שנכתבו עליה.

הראל, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", ויששכרוף, שהיה פרשן העיתון לענייני ערבים, תיארו בספר את שהתרחש בשטח, בלבנון באוגדות, במטכ"ל ובקבינט, וכן (על סמך בלוגרים באינטרנט) את שחוו אזרחי לבנון במהלך המלחמה. התוצאה היא ניתוח מעמיק ומאיר עיניים, שמסקנותיו נותרו רלוונטיות.

בין הנסיגה מלבנון בשנת 2000 למלחמה ביולי 2006 היה נתון צה"ל בלחימה קשה, מורכבת ושואבת משאבים באנתיפאדה השנייה. ועדיין, "אין ספק שבשנים הקודמות נלקחו בצה"ל סיכונים מוגזמים ומופרכים. תוצאתם היתה צבא יבשה מנוון, עם מערך מילואים חלוד ויחידות סדירות שמפקדיהן מעולם לא עברו אימוני מסגרת; עם שריונרים ששכחו איך נראה טנק מבפנים ועם מפקדי כוחות חי"ר שלא הבינו כי בתים בפאתי כפרים לבנוניים עלולים להפוך למלכודות קטלניות של טילי נ"ט מתקדמים" (עמוד 78).

האחריות למצב הצבא התחלקה בין הממשלה שלא פיקחה כיאות ולא בלמה את ההידרדרות בכשירות, לרמטכ"לים ושרי הביטחון שדגלו בסולם עדיפויות שגוי ומשרד האוצר שקיצץ בתקציבים. קצין בכיר אמר להם כי לא תפס "איך זה יכול לקרות; איך אירע שלא הבנו מראש שזה מצבו של צבא היבשה? היום אני מבין שנדרשות שלושים-ארבעים שנה כדי לבנות צבא. אבל לא צריכים יותר משלוש-ארבע שנים, עם כמה אנשים בתפקידי מפתח, כדי להרוס אותו" (עמוד 78).

כדי להמחיש את הגישה הרווחת בצה"ל בטרם המלחמה, הובאה בספר אמירה של מפקד חיל האוויר, אלוף אליעזר שקדי, בהרצאה במכללה לפיקוד ומטה. האלוף ביקש מהשריונרים בקהל להרים את ידם ואמר להם: "עידן התמרון הכבד תם" (עמוד 84).

זאת ועוד, לרמטכ"ל מונה ב־2005 דן חלוץ, טייס קרב ומפקד חיל האוויר לשעבר, אף שצה"ל הורכב ברובו מכוחות יבשה, וניצח על מימוש תוכנית ההתנתקות בקיץ 2005. לאחריה התקיימו בחירות, שבסופן עמדו בראש ישראל ראש ממשלה חדש, אהוד אולמרט, ולצדו (אף שמעולם לא עסק בתחום) עמיר פרץ כשר ביטחון.

אמנם היו בצה"ל גם קולות אחרים. שנה לפני המלחמה כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים, כי באימון שערכה יחידת מגלן בפיקודו למד כי: "יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חיזבאללה. לא ניתן להכריע את חיזבאללה ללא מגע קרוב" (עמוד 116). אבל אזהרות כאלו נפלו על אוזניים ערלות.

ואם המערך הסדיר עוד זכה למשאבים, אמצעים ומעט אימונים, הרי שבמערך המילואים קיצץ צה"ל באופן רוחבי ועמוק. ועדיין, נותרו בו איים של מצוינות. "בהשוואה לרוב יחידות המילואים, היה מצבו של גדוד הצנחנים שעליו פיקד סא"ל עמוס בריזל חריג לטובה. בריזל, קבלן בניין בן 42 מכפר־יונה, אומר שהגיע למלחמה במצב של "מוכנות מושלמת. הרגשתי שאנחנו הגדוד הכי מאומן בצבא". המח"ט שלו, אל"מ בועז עמידרור, התעקש לנצל את ימי המילואים המועטים שעמדו לרשות החטיבה לאימונים אינטנסיביים, שנעשו ברובם ברמת הגולן. בחורף 2006 תרגל בריזל עם חייליו תנועה לילית של 18 קילומטרים, כשכל לוחם נושא עליו משקל כבד" (עמוד 84). חטיבות השריון במילואים לעומת זאת כמעט שלא אומנו.

צה"ל של קיץ 2006, קבעו המחברים, בכשירות ומוכנות נמוכה יחסית למלחמה. אך, "אחת הבעיות הגדולות שלו היתה שהשקיע כה הרבה זמן ומאמצים בניסיונות להסתיר את העובדה הזו מעצמו" (עמוד 85). במקביל, האויב השתנה. חיזבאללה מודל 2006 כבר לא היה הארגון שכנגדו לחם צה"ל בלבנון קודם לכן, ודמה הרבה יותר לדיוויזיית קומנדו במימון, אימון והנחיה איראנית (אף שגם, כפי שניתן לראות בחטיפת החיילים, שימר לעצמו את הזכות לפעולה עצמאית).

בשנה שקדמה למלחמה סיכלה אוגדת הגליל, בפיקוד תא"ל גל הירש, שורה של ניסיונות חטיפה ופיגועים מצד חיזבאללה. הירש "שירת בצנחנים, בין השאר כמ"פ בעת מבצע מיידון (הפעולה הקרקעית הגדולה האחרונה של צה"ל נגד חיזבאללה, ב־1988). בהמשך פיקד על שלדג, יחידת הקומנדו של חיל האוויר" (עמוד 230). כמפקד האוגדה יזם שינוי משמעותי בהיערכות האוגדה למלחמה ובביטחון השוטף. מנגד, את הפיקוד והמטכ"ל הצליח לרתום לעניין בהצלחה חלקית בלבד.

ב־12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חיזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. העובדה שהחטיפה התרחשה לאחר שכשבועיים קודם חטפו פעילי חמאס את החייל גלעד שליט לרצועת עזה, הביאה את הדרג המדיני והצבאי הבכיר להבנה, שהפעם התגובה חייבת להיות קשה במיוחד. בדיון בממשלה באותו ערב הוחלט, בהתאם להמלצת שר הביטחון פרץ, על תקיפת רקטות הפאג'ר של חיזבאללה, מבצע "משקל סגולי".

אלוף (מיל׳) גיורא איילנד, ראש אגף מבצעים לשעבר, אמר למחברים כי הממשלה היתה צריכה לדון בשלוש אופציות לפעולה, שלא הוצגו בפניה. השתיים הראשונות היו החלטה על תקיפה אווירית שתימשך יום או יומיים, או פעולה קרקעית מוגבלת (מדרום לליטני). החלופה השלישית היתה החלטה עקרונית על יציאה למלחמה בלבנון, על כל המשתמע מכך, במטרה לשנות מן היסוד את המשוואה.

לו היתה הממשלה מקבלת את האפשרות השלישית, אמר, היה עליה לבחון את מוכנות הצבא, להורות על סגירת פערים ולדאוג לשיפור המוכנות, בכדי לפתוח במלחמה במועד המתאים. כך קרה במלחמת לבנון הראשונה, שההחלטה על עצם היציאה אליה התקבלה למעשה כשנה לפני שביוני 1982 התרחשה הפרובוקציה המתאימה בכדי לממשה. אבל הדברים, הסביר איילנד, התנהלו אחרת. "המודיעין סיפר כמה הערבים רעים. השרים שאלו את הצבא מה הוא מציע לעשות. הקצינים השיבו: בואו נתקוף ונראה מה יהיה. וכך היה" (עמוד 176). הממשלה פתחה במלחמה מבלי שהבינה זאת.

המבצע עצמו היה אולי המהלך הצבאי המרשים שביצע צה"ל במלחמה והיה פרי הכנות ארוכות שנמשכו שנים. "בתוך 34 דקות, ב־13 ביולי לפנות בוקר, הופצצו והושמדו מן האוויר 59 משגרים נייחים של רקטות, שהוסתרו בבתים של פעילי חיזבאללה ומשפחות שיעיות ברחבי דרום לבנון. ההפתעה היתה מלאה" (עמוד 179). חיזבאללה ספג מכה כואבת, וחלק ניכר מהרקטות שלו לטווח בינוני הושמד באחת.

כמה ימים אחר כך, ב־18 ביולי, שוחח מפקד חיל האוויר, שקדי, עם כתבים. המבצע, אמר, שינה את פני ההיסטוריה הצבאית. עתה, המשיך, "אולי יבינו גם הגנרלים ה"ירוקים" את משמעותו האמיתית של כוח אווירי במלחמה המודרנית" (עמוד 281). זה היה חלום נחמד, אך שיחת ההשכמה ממנו עתידה להיות כואבת.

למחרת, החליטה הממשלה על תקיפת אווירית של מפקדות החיזבאללה בדאחיה, הרובע השיעי בדרום בירות. בתרגיל המטכ"לי שקדם למלחמה ("שילוב זרועות"), התברר כי יכולת הפגיעה ברקטות קצרות הטווח מוגבלת. ראש אגף המבצעים, אלוף גדי איזנקוט, יוצא גולני, אמר אז לרמטכ"ל שבהיעדר מענה יעיל לקטיושות "צריך לחפש פגיעה במרכז כובד אחר. הדאחיה יכולה להיות הפתרון" (עמוד 137). התקיפה היתה אחת הפעולות האפקטיביות ביותר במלחמה וחיזבאללה חש את תוצאותיה גם שנים קדימה.

במקור תוכננו למלחמה בלבנון שלושה שלבים: תקיפה אווירית מסיבית בת יומיים בלבנון, פסק זמן להערכת השפעתה על האויב ואז, אם נמשך ירי הרקטות, תמרון יבשתי רחב היקף המשלב כוחות סדירים וכוחות מילואים, בהתאם לתוכנית "מי מרום".

סגן הרמטכ"ל דאז, אלוף משה קפלינסקי, הדגיש בפני הרמטכ"ל חלוץ כי כשמתחילות התקיפות האוויריות, "אנחנו צריכים לדעת שבהיגיון שלנו מיד אחרי זה בא 'מי מרום'". בפועל, חלוץ נטש את התוכנית כמעט מיד. ההפצצות האוויריות לא חדלו לרגע ואילו המהלך הקרקעי הוכנס להקפאה עמוקה" (עמוד 227). קפלינסקי, שפיקד על סיירת גולני במלחמת לבנון הראשונה, ידע על מה הוא מדבר. אך חלוץ סירב להמליץ לממשלה לגייס מיד אוגדות מילואים ולאמן אותן, והסתפק בגיוס מינימלי שמנה כמה אלפי קצינים וחיילים. זו היתה שגיאה קשה.

ב־18 ביולי הטיל מפקד אוגדת הגליל, הירש, על יחידת מגלן לסרוק את רכס השקד מעבר לגבול, בו היתה "שמורת טבע" של חיזבאללה (שם קוד למאחז מבוצר ומוסווה של הארגון). היה זה שלב מקדים בהתקפה על הכפר מרון א־ראס, הסמוך לגבול. הכוח נתקל במחבלים והתקשה להתקדם. "את היוזמה נטל קצין מילואים שהתלווה לכוח, רב־סרן עמית זאבי, מ"פ לשעבר ביחידה. הכוח בהנהגתו התעשת והרג חמישה מאנשי חיזבאללה" (עמוד 240).

זאבי, שעוטר בצל"ש אלוף על תפקודו, היה אחד הבודדים ביחידה שלחם בלבנון בטרם הנסיגה. "איבדנו את תחושת השטח בלבנון" (עמוד 241), אמר לחבר וציין שהלחימה הפכה מורכבת יותר. "הם למדו אותנו ורק הפכו ליריבים מרים יותר. בינתיים, אנחנו שכחנו איך נראים בולדרים ואיך נלחמים בסבך" (עמוד 241), סיכם.

הפתעה אחרת היתה אותן "שמורות הטבע" שהקים חיזבאללה. מח"ט הצנחנים, אל"מ חגי מרדכי, העיד שהוא ואנשיו חשבו "שמדובר בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים" (עמוד 241).
למחרת, באור ראשון, החלה ההתקפה על מרון א־ראס. "גדוד הסיור (הגדס"ר) של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של סא"ל נמרוד אלוני, נכנס לכפר, השתלט על בתים אחדים וניהל קרבות ירי עם אנשי חיזבאללה" (עמוד 242). במקביל הסתבך בכפר כוח מיחידת אגוז וספג חמישה הרוגים.

הלחימה בכפר נמשכה כארבעה ימים. "חיילי הגדס"ר הרגו אנשי חיזבאללה רבים, מבלי שספגו נפגעים. תוך כדי הקרב אסף צנחן מכשיר קשר מגופתו של לוחם חיזבאללה. האזנה למכשיר אִפשרה לצנחנים לעקוב אחר היערכות חיזבאללה ולהיערך לבלום את התקפת הנגד של הארגון. חיזבאללה הפעיל בקרב עשרות אנשים, שפעלו כמסגרת מתואמת. "אלה לא החוליות הקטנות שהכרנו מלבנון בעבר", אומר קצין בחטיבת הצנחנים. "עד שהם לא חטפו והשאירו הרבה גופות, הם לא נסוגו". בעיני גל הירש היה הקרב במרון א־ראס הצלחה. נעשו שגיאות טקטיות, אך חיזבאללה הוכה, ספג אבידות ונסוג" (עמוד 244).

מכאן, בהתאם למסורת לפיה הלך כיסא ובא שולחן, נגרר צה"ל לפשיטות רחבות היקף בלבנון, אליהן לא התכוון ולא נערך. "הבעיה, כותבת ההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת", אינה בשגיאות. מנהיגים, אפילו טובים, שוגים. הבעיה היא בדבקות בשגיאה כשכבר ברור שאינה מוליכה לתוצאות הרצויות" (עמוד 250).

השלב הבא היה פשיטה שביצעה אוגדת הגליל, בפיקוד הירש, על העיירה בינת־ג׳בייל, שבה נשא לאחר הנסיגה מלבנון מזכ"ל חיזבאללה חסן נצראללה את נאום "קורי העכביש" המפורסם (ומכאן שם הספר). בקרב נתקלו כוחות מגדוד 51 של גולני בפעילי חיזבאללה ולחמו בהם במשך שעות מטווחים קרובים. שמונה הרוגים וכ־25 פצועים ספג הגדוד בקרב. שני הצדדים לחמו בנחישות, ופעילי החיזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים.

כיומיים לאחר מכן, ביצע חיזבאללה התקפת נגד. הצנחנים, בפיקוד אל"מ מרדכי, שקיבלו התרעה מודיעינית, נערכו במארב והרגו 26 מאנשי הכוח המיוחד של הארגון. ככלל, בהשוואה לאוגדות האחרות במלחמה, אוגדת הגליל בלטה לחיוב ועמדה במרבית משימותיה. השאלה מה אלו נועדו להשיג היא סיפור אחר.

בשולי הקרב התרחש סיפור קטן שתפס בתוכו את המלחמה כולה. מפקד אוגדת איו"ש דאז, תא"ל יאיר גולן, ביקר בחטיבת גולני יום לאחר הקרב הקשה בינת־ג׳בייל. המח"ט, אל"מ תמיר ידעי, תיאר בפניו את סיפור הקרב שלחמו אנשיו בעיירה. כששאל האורח איזו מטרה אמור המהלך לשרת, השיב ידעי שאינו יודע. גולן, שפיקד בלבנון על פלוגת העורב של הצנחנים, גדוד וחטיבה מרחבית, נדהם. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של הפעולה הצבאית. אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?" (עמוד 301), השיב. הוא הגיש מכתב לרמטכ"ל חלוץ ובו הציע לצאת במהירות לתמרון קרקעי רחב היקף, עד לליטני. הצעתו לא התקבלה.

בהיסטוריה אין עוסקים בשאלות בנוסח מה היה קורה אילו היו, אך קשה לברוח מן התהייה מה היה קורה לו החלטה על גיוס המילואים והפעלת התמרון כמהלך סדור היתה מתקבלת בשלב מוקדם? האם הצבא היה מצליח להשיג צמצום משמעותי של ירי הרקטות?

המחברים טענו, בצדק, "שחזרה לכללי היסוד הצבאיים: פקודות ברורות, משימות מוגדרות היטב, לוח זמנים נוקשה יותר, רציפות, יוזמה, ריכוז כוח ומאמץ, היתה מאפשרת התמודדות טובה יותר עם איום הקטיושות. ברוב הגזרות שבהן פעל צה"ל לבסוף על הקרקע, אכן פחת במידת מה מספר השיגורים. גם הרמטכ"לים לשעבר, ליפקין־שחק, מופז ויעלון (שבסופו של דבר מאוחדים בדעה שניתן וצריך היה לסיים את המלחמה כבר כעבור ארבעה או חמישה ימים), אומרים שהיה זה אתגר אפשרי" (עמוד 308).

מעניין לקרוא כיצד התנהל הדיון על המבצע הקרקעי הגדול והאחרון של המלחמה. הצבא תכנן תמרון רחב היקף ושאפתני ביעדיו. שר התחבורה והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, הציע ב־8 באוגוסט לרה"מ אולמרט מהלך מתמרן חלופי, מוגבל בהיקפו, שהיה בו פוטנציאל להביא הישג של ממש. מופז, שלחם כמח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ופיקד על אוגדת הגליל, הכיר את המרחב ככף ידו וטען שבקבועי הזמן הקיימים הכוחות לא יעמדו במשימותיהם.

"קח עכשיו שתי אוגדות. עלה על המדרגה מעל צור ותפוס שטחים שולטים. עכשיו כיתרת את חיזבאללה. הם לא יכולים לצאת. כל איש חיזבאללה שיידע שבעורפו יש שתי אוגדות יחשוב פעמיים אם להמשיך להילחם. אתה רוצה להיאבק בקטיושות? תוריד אחר כך שתי חטיבות דרומה לטפל בכיסי ההתנגדות" (עמוד 388), אמר לרה"מ. אולמרט חשב שזה יכול לעבוד.

אפשר להתווכח אם הרעיון הזה, שמעולם לא הבשיל לכדי תוכנית של ממש, היה ישים, אבל בדיון בקבינט חלוץ ופרץ לא טרחו לעשות כן ונתלו בטענה הפורמלית שרק הצבא מוסמך להציע תוכניות. ומופז? "כשחלוץ העיר שתוכניתו של שר התחבורה בעצם דומה להצעת הצבא, הזדרז מופז להסכים, אף שבין שתי התוכניות היו הבדלים ניכרים" (עמוד 392). כך אושרה תוכנית שרה"מ אולמרט לא רצה והשר עם הניסיון הצבאי הרב בקבינט בכלל התנגד לה.

ואכן, מבצע "שינוי כיוון 11" היה כל שמופז העריך שיהיה. תמרון כבד ואיטי, שהיה ברור שיתקשה לעמוד ביעדיו. בעוד כוחות החי"ר והשריון נעו לסלוקי, החל המבצע להטסת כוחות אוגדת האש. "אנשי המילואים מחטיבת הצנחנים המרכזית, בפיקודו של אל"מ איתי וירוב, הונחתו ממסוקים בקרבת הכפרים כפרא ויעטר" (עמוד 433). הכוח סגר מעגלי אש ופגע בפעילי חיזבאללה, אבל המבצע נפסק כמעט במהירות שבה החל ולפעילות הכוחות המוטסים היה ערך קטן.

תיאור מרתק לא פחות נגע ללחימת גדוד מחטיבת הצנחנים מילואים 226, עליו פיקד סא"ל (מיל׳) עמוס בריזל. הגדוד התמקם בבתים בפאתי הכפר דיר־סיריאן, מזרחית לסלוקי, וזיהה חוליית נ"ט של חיזבאללה שירתה על המרחב מהכפר יוחמור, מעבר לליטני והרגה שלושה חיילים ליד טייבה. בריזל העיד "שהיתה זו הפתעת המלחמה מבחינתו: העובדה שחיזבאללה מסוגל לירות טילים מיוחמור, מעל אנשיו בדיר־סיריאן ולפגוע בדיוק רב במטרות בטייבה, מרחק של כחמישה קילומטרים משם. הבעיה נפתרה לבסוף כשכוח של מג"ד אחר בחטיבת המילואים, סא"ל נמרוד (מהגדוד שאנשיו נהרגו בכפר־גלעדי), פגע בחוליית חיזבאללה באמצעות ירי טילי "גיל"" (עמוד 431).

למחרת, כשכוחות השריון הסתבכו כשניסו לחצות את וואדי הסלוקי, הטיל המח"ט, אל"מ עמידרור, על הגדוד לכבוש את הכפר אל־קוצייר השולט על הוואדי. עמידרור אמר שהוא יודע שהגדוד לא ערוך לכך ושחסרים לו אספקה ועזרי מודיעין. "עזוב ציונות. רק תגיד לי אם אתה מסוגל" (עמוד 431), שאל. בריזל אמר שכן.

בריזל הכיר את הכפר רק מתצפית שביצעו הוא וקציניו ימים קודם לכן. הוא "כינס את קציני המטה שלו ויחד שרטטו מרשם משוער של אל־קוצייר, על גבי מפיות נייר שמצאו בבית שבו שהו בדיר־סיריאן. המרשם הועתק למפיות נוספות וחולק למ"פים, במטרה ליצור ביניהם שפה משותפת מינימלית למבצע. הכוח יצא למשימה ביום ראשון לפנות בוקר. עד הצהריים הספיק להשתלט על הכפר ולסרוק את השלוחה השולטת על הסלוקי" (עמוד 431).

דפוס כזה אינו מתרחש לרוב במערך הסדיר, והוא מעיד על גישת "Can-Do" של מסוגלות וביטחון ביכולת כמו גם של חשיבה יצירתית ודבקות במשימה שאופיינית לכוחות המילואים של צה"ל. מנגד, אין פתרון קסם ומה שזורעים הוא מה שקוצרים. חלק ניכר מכוחות המילואים של צה"ל שהיו "חלודים", לא מאומנים ולא מצוידים בחלקם, התקשו מאוד לעמוד במשימותיהם במלחמה.
בינתיים, בסלוקי, טיווחו כווני נ"ט של חיזבאללה את הטנקים של חטיבה 401. בכפרים פרון ורנדוריה לחמו באותה עת כוחות חטיבת הנח"ל. גדוד 931 של החטיבה, בפיקוד סא"ל אבי דהן, לחם כמעט ללא סיוע ארטילרי ואווירי יעיל, בפעילי חיזבאללה בעמדות מבוצרות. הגדוד עמד במשימה, אך ספג נפגעים רבים. התחושה בקרב הלוחמים היתה שטוב שבתום 60 שעות נשמעה שריקת הסיום. הכרעה, לא היתה שם.

ממרחק הזמן נראה שלמרות הקשר הרופף בין מהלכיה הטקטיים והאופרטיביים, המוצלחים והכושלים, לבין האסטרטגיה כולה, המלחמה היתה בדיעבד מוצלחת מכפי שנתפסה בישראל, וחיזבאללה ספג בה מכה קשה. צה"ל אמנם לא עמד בציפיות הציבור בישראל, אבל מה שעשה, ובכלל זה תקיפות אוויריות מסיביות, תמרון קרקעי שכבש חלק ניכר מדרום לבנון ושורת מבצעים מיוחדים, הספיק בהחלט לחיזבאללה. אפשר רק לשער מה היה משיג תמרון קרקעי שהיה מתבצע באופן טוב ונחוש יותר.

ועדיין כדאי לשים לב לכמה היבטים שעליהם עמדו המחברים. ראשית, "מכל מהלכי הכוחות בשטח, בעשרת הימים הראשונים של אוגוסט, נעדרה תחושת הדחיפות. אחרי המלחמה צוטט לעייפה העיקרון הבסיסי בתפיסת הביטחון שגיבש דוד בן־גוריון: ההנחה שעמדת הנחיתות של ישראל, במספר התושבים ובשטחה הקטן, מחייבת את צה"ל לעשות כל מאמץ לקצר את המערכה ככל האפשר ולהעבירה במהירות לשטח האויב. דבר מזה לא קרה במלחמת לבנון השנייה (וכמעט גם לא נדון במהלכה). הדרג המדיני הבהיר לאורך רוב המלחמה לצה"ל שעומד לרשותו כל הזמן שיצטרך; המטכ"ל לא הצליח להגיע להמלצה נחושה דיה על מהלך קרקעי נרחב; שניהם חששו מאוד מאבידות לכוחות" (עמוד 351).

שנית, קבעו, לכוחות שלחמו בלבנון "לא הוצבו בדרך כלל מטרות ברורות ולא הוקצבו פרקי זמן נוקשים לעמידה במשימות שקיבלו. כשאלה היו פני הדברים, לא פלא שהחיילים בשטח התקשו להבין מה רוצים מהם, או לעמוד על ההבדל המשמעותי בגישה בין מלחמה לעוד פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 351).

גם לאלוף (מיל׳) גיורא רום, טייס קרב שכיהן כנספח צה"ל בארצות הברית, היתה תובנה שראוי לשים אליה לב. רום עמד על כך שבמלחמה פעלו ישראל וחיזבאללה בהתאם לתפיסות אסטרטגיות שכמעט שלא נפגשו. "האסטרטגיה הצה"לית שהביאה לידי ביטוי בעיקר את העליונות האווירית, והאסטרטגיה של חיזבאללה, שהביאה לידי ביטוי את החסינות הגבוהה של מערך הרקטות הקלות. שני הצדדים ויתרו, במשך חלק הארי של המלחמה, על הניסיון לעקר האחד את אסטרטגיית רעהו" (עמוד 384). התוצאה, כתב, היתה שהמלחמה התנהלה לרוב "כמשחק כדורגל בין שתי קבוצות המשחקות זו מול זו, אולם בשני מגרשים שונים" (עמוד 384).

זמן קצר לאחר ששב לתפקיד שר הביטחון, שוחח אהוד ברק עם מספר מח"טים שהשתתפו במלחמה בלבנון. "השנים שחלפו בין מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, אמר ברק, השכיחו מהצבא אמיתות יסוד" (עמוד 467). אין דמיון, אמר להם מי שהיה רמטכ"ל וראש ממשלה, "בין מעצר מבוקשים בגדה וברצועה למלחמה רחבה יותר בלבנון או בחזית הסורית. בשטחים, כשיש נפגעים, המבצע בדרך כלל נעצר והמאמץ הצבאי כולו מופנה לטיפול בהם ובחילוצם. לכל היותר, ייתפס המבוקש ביום אחר. במלחמה, גם כיתה שספגה נפגעים חייבת להמשיך ולהסתער" (עמוד 467).

ביהודה ושומרון, "כל שרשרת הפיקוד "יושבת" על המ"מ והמ"פ ועוקבת אחר כל מעשיהם. במלחמה, המ"פ לבדו אחראי לגזרתו. מצופה ממנו להמשיך ולהילחם, חרף אבידותיו, ולגלות יוזמה מעבר לגזרה שהוקצתה לו. המפקדים מעליו אמורים לעסוק בדברים אחרים. צה"ל, התרשם ברק, נדרש למלאכת הטמעה יסודית של ערכים שהיו פעם מובנים מאליהם" (עמוד 467).

המחברים ציטטו את הפרשן הצבאי של אתר Ynet, רון בן־ישי, שכתב שהאבחנה הרווחת לאחר המלחמה לפיה הלוחמים עד רמת המג"ד לחמו היטב וניצחו את חיזבאללה, בעת שהדרגות שמעליהם כשלו, היא "מיתוס יפה, שיש בו מעט נחמה לגאוותנו ומרפא לביטחוננו העצמי, אבל זו לא האמת" (עמוד 468).

בן־ישי, שהוא גם צנחן ותיק, כתב כי "המציאות היא שכמעט בכל קרב קרקעי, ברגע שבו נתקלו לוחמינו בהתנגדות – נפסקה התקדמות הכוח, המפקדים זעקו בקשר לעזרה וסיוע, והלחימה התמקדה בחילוץ הפצועים והגופות. רוב ההיתקלויות הללו היו עם קומץ לוחמי חיזבאללה. לכוח הצה"לי היתה כמעט בכל המקומות עדיפות מקומית במספר הלוחמים ובעוצמת האש. אבל במעט מאוד מקרים בוצעה הסתערות לעבר מקורות הירי" (עמוד 468).

עם זאת, כתבו, הניסיון "להפיל את הכישלון בלבנון על "משבר ערכים" הוא מופרז במקצת ולוקה בעצמו בנוסטלגיה יתרה, המציירת את העבר בצבעים חיוביים יותר מכפי שהיה באמת. עקרונית, המבקרים צודקים: צה"ל זנח, אולי שכח, ערכים מרכזיים והדבר הפריע לו בלחימה. הוא מחויב כעת לחזור אליהם במהירות. השיח האינטלקטואלי שלו קולקל בעודף התפלפלות, שסייע בעקיפין לטשטוש הערכי. אבל ספק אם בכך טמון ההסבר היחיד, אפילו העיקרי, לתוצאות המלחמה" (עמוד 469).

לאחר כמה ימי לחימה, סיכמו, נדרשה הממשלה לבחור בין חתירה לסיום מהיר או הרחבה משמעותית של המערכה, שתכלול כוחות מילואים. "היא בחרה, או נגררה, לאפשרות השלישית, הגרועה מכולן, תוך הפגנת ביטחון עצמי מופרז וטיפוח יומרה מופרכת להכרעה מן האוויר. הבעיות הערכיות של צה"ל הן התוספת, לא הסיבה העיקרית. ייתכן מאוד שהחלטות ברורות וטובות יותר בשלב מוקדם, היו מבהירות למפקדי היחידות מה נדרש מהם, חוסכות חלק מן הדילמות ומונעות כמה מן התופעות הבעייתיות שהתגלו בתפקודם במלחמה" (עמוד 469).

בדיעבד, אולי אף יותר מתיאור מהלכי המלחמה, מעניין לקרוא בספר על תהליכי השיקום של צה"ל. לאחר המלחמה התפטר הרמטכ"ל חלוץ ובעקבות ניצחונו בפריימריז במפלגת העבודה, החליף אהוד ברק את פרץ במשרד הביטחון. אחד האקטים האחרונים של פרץ בתפקיד היה מינוי מנכ"ל משרדו, אלוף (מיל׳) גבי אשכנזי, לרמטכ"ל. בוגר הפנימיה הצבאית ויוצא חטיבת גולני, שלחם שנים ארוכות בלבנון, אשכנזי היה כמעט אנטיתזה לקודמו בתפקיד. עליו ועל המטכ"ל הוטל לשקם את הצבא.

המחברים ציינו כי "האיש שהופקד על מלאכת התיקון נשמע, בשבועות שקדמו למינויו בפברואר 2007, מוטרד למדי. בשיחות שניהל גבי אשכנזי עם חברים ויועצים באותה תקופה, הביע דאגה ממה שהספיק ללמוד על מצב הצבא. עם כניסתו לתפקיד, המיר הרמטכ"ל החדש את חששותיו בעשייה אינטנסיבית. צבא, אמר אשכנזי לקציניו, צריך לעולם לפעול באחד משני מצבים: מלחמה, או הכנות למלחמה. אם תפרוץ מלחמה במשמרת שלי, המטרה הראשונה היא שבסיומה לא יהיה הפעם לאיש ספק שישראל ניצחה בה" (עמוד 478).

אשכנזי מצא עצמו בנעליו של הרמטכ"ל רפאל איתן ב־1981 בעת שצה"ל תקף את הכור בעיראק. לימים סיפר כי היה ברור לו "שאנחנו נצטרך לטפל בכור הזה, ואנחנו נצטרך לטפל בזה באופן שנמנע מלחמה, אבל להיות מוכנים לנצח בה אם היא תקרה". רק חצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה ניצבה ישראל נוכח הסכנה שתפרוץ מלחמה קשה בהרבה כנגד סוריה, שכוללת איום חמור בהרבה על העורף האזרחי.

ההכנות ארכו כחצי שנה ובמהלכן נערך צה"ל לתרחיש הקיצון שבמסגרתו תוביל התקיפה לכדי מלחמה. עם זאת, הנחת העבודה היתה שאם תימנע ישראל מלקחת אחריות ומהשפלת הנשיא הסורי בסיבוב הניצחון של בכיריה, המבצע לא יביא לפרוץ עימות צבאי עם סוריה. אבל להתכונן צריך. עד קיץ 2007, אשכנזי "שינן לקציניו, חייבים להשלים את ההיערכות למלחמה ולסגור את הפערים שהתגלו בלבנון" (עמוד 479).

בכדי לעמוד ביעד "נקט אשכנזי סגנון שונה בתכלית משל קודמו, חלוץ. בלשכת הרמטכ"ל שוב ישב קצין המתגאה שהאורות במשרדו כבים שעה או שעתיים אחרי כל האורות האחרים בבניין. לא היה זה התחום היחיד שבו שיקף אשכנזי חזרה למקורות. בניגוד בולט לחלוץ, הוא הרבה לסייר בשטח ושם דגש מיוחד על ביקורים במערך המילואים. פקודות שוב נוסחו בהתאם לכללים הצבאיים המסורתיים; תוכניות אופרטיביות הוגדרו מחדש בכל הגזרות. מסמך תפיסת ההפעלה המושמץ הוקפא, עד לניסוחו מחדש. ה"בור" של המטכ"ל חזר לתפקד באופן מלא. בתרגילים הגדולים ירדו אליו הרמטכ"ל והאלופים, הפעם במדי ב׳" (עמוד 479).

החברים ציינו כי "מעל לכול, הועמדו האימונים. אחרי המלחמה העיר האלוף (מיל׳) אורי שגיא כי "צה"ל זקוק לאימון הקמה". הרמטכ"ל החדש, ששגיא נמנה על יועציו הקרובים, לקח את דבריו ברצינות. צה"ל התאמן, בקצב ובהיקף, כפי שלא עשה זה שנים ארוכות. פרק הזמן שהקדישו החטיבות הסדירות לאימונים תפח פי שלושה (ועדיין עמד על כמחצית מכפי שהיה נהוג עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה). חטיבות מילואים זומנו לאימונים ותרגילים ממושכים. מפקדות גיס, שבוטלו חודשים ספורים לפני המלחמה, הוקמו מחדש" (עמוד 479).

באימונים עצמם, ציינו המחברים, "הקפידו המפקדים להטיל עומס כבד של משימות ואתגרים פיזיים על החיילים, באופן שידמה יותר למלחמה. חיילי חי"ר חזרו למסעות רגליים ממושכים, כשהם נושאים משקל כבד על גבם בתנאי מזג אוויר קשים. בתרגילים ובהכשרות גדל מאוד מרחב חוסר הוודאות" (עמוד 479).

יתרה מכך, "נקודות שסומנו כבעייתיות במלחמה זכו לתרגול מיוחד: חילוץ פצועים, נפגעים בשרשרת הפיקוד (באופן שמחייב נטילת אחריות של דרגים נמוכים יותר), שדאות, תנועת חי"ר בנגמ"שים, עבודה משותפת עם טנקים, הפעלת מסגרות גדודיות וחטיבתיות. מפקדי שדה דיברו בהתלהבות על חזרה לערכים הבסיסיים של הצבא, אחרי הבלבול שהסבו השנים האחרונות. התהליך, אמרו, שיפר את הרמה המקצועית בצבא היבשה ואף הגביר את מידת הביטחון העצמי של הלוחמים והיחידות ביכולתם למלא את המשימות שיוטלו עליהם" (עמוד 480).

ב־6 בספטמבר 2007, כתבו, "לפנות בוקר, תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר יעד מסתורי בצפון מזרח סוריה. פרטי הפרשה עדיין נתונים תחת איפול כבד שהטילה הצנזורה הצבאית בישראל. מפרסומים בכלי התקשורת האמריקנים עולה כי היעד שהופצץ, באזור דיר א־זור, היה מתקן גרעיני שהקימה בחשאי צפון קוריאה עבור המשטר בדמשק. התקיפה הסתיימה בהצלחה והמתקן הושמד" (עמוד 499). ישראל נמנעה מלקחת אחריות במשך כעשור.

באוקטובר 2006, כתבו, "נועד בשאר אסד בדמשק עם דיפלומט מערבי בכיר וסקר באוזניו את מסקנותיו מהמלחמה. העימות עם חיזבאללה, טען הנשיא הסורי, הוכיח לנו מה שחשדנו כבר מזמן: ישראל היא בסך הכול נמר של נייר" (עמוד 317). והנה לאחר שהושמד נכס חיוני בלב סוריה, בחר אסד שלא להגיב. הראל ויששכרוף ציינו שלהערכתם הגורם העיקרי שעמד מאחורי החלטתו של הנשיא הסורי להבליג "נוגע להמחשה הדרמטית שקיבל ביחס לפער האמיתי בין עוצמתו של צה"ל ליכולתו של צבא סוריה" (עמוד 500).

שני האיומים, איום הגרעין הסורי ואיום המלחמה עם סוריה, הוסרו. צה"ל עוד המשיך להתאמן בקצב גבוה עד למבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה בדצמבר 2008 (לאחר יציאת הספר לאור). אז הוציא צה"ל לפועל תמרון מוגבל ומוצלח כנגד כוחות החמאס. במובן מסוים הוכיח כי תיקן את הדרוש לאחר המלחמה וחזר לכל אותם ערכים ונורמות שנזנחו בטרם ובמהלך המלחמה, ובהם חשיבות המילואים והאימונים, הצורך לדבר בשפה צבאית ברורה ולפעול באופן מקצועי בהתאם לתורת הלחימה, והחובה לוודא שהמשימות ברות השגה ומדידה. מאז אותה תקופה לא התאמן צה"ל בהיקפים כאלו, וגם חלק מהערכים והעקרונות המקצועיים והבסיסיים נזנחו, יהיו לכך מחירים כואבים.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על קורי עכביש - סיפורה של מלחמת לבנון השנייה