שמואל יריב / כמה מילים על "המיטה שאתה מציע בעצמך"
רומן בחמש מערכות
מאת אילת שמיר
ספריה לעם, הוצאת עם עובד

זהו אחד הספרים המיוחדים שהתפרסמו לאחרונה בארץ. מכיוון שהוא כל כך מיוחד, אני משער שקהילת הקוראים תתחלק לשניים. קבוצה אחת תכלול קוראים שלא יאהבו את הספר, ואולי יעדיפו להניחו בצד מבלי שיסיימו אותו, ולעומתם, הקבוצה השנייה תכלול קוראים מלאי התלהבות והערכה לספר הזה, שבהנאה יקראו דפים שלימים פעם ועוד פעם. אני נמנה בין אלה שהתלהבו מהספר, מעריך את העבודה הרבה שהושקעה בחיבורו (שש שנות כתיבה), מאוהב בדמויות שיצרה המחברת (אף שלכאורה הם אנשים קטנים השקועים בחיים מלאי רפש שמסיבות שונות אינם מנסים להתרומם, או סוסים וכלבים. כן, גם לבעלי החיים העניקה המחברת נשמות), מאוהב בתיאורי הנוף שמחד נכתבו בקלילות נרמזת, מעלים את האור והצללים, את הצלילים ואת הריחות, ומאידך מרמזים על הלכי הנפש של הגיבורים באותם מקומות שהסופרת מתארת.
הספר כתוב בסגנון מיוחד. הכול נאמר ברמזים. גם העלילה נבנית ברמזים. אין בטקסט סדר כרונולוגי. העלילה מתרחשת במשך חמישים שנה, כולה יחידה אחת, ואין בכתיבה מוקדם ומאוחר, או נכון לומר, יותר מחמישים שנה בחייה של משפחה מתנקזים אל יום אחד, ערב ראש השנה של שנת 1991. זה ללא ספק הופך את הספר לקשה לקריאה. בכדי להצליח לעקוב אחרי העלילה, אחרי ההתרחשויות ואחרי הגורלות של הגיבורים השונים (אכן הביטוי גורלות מתאים כאן) נאלצתי לקרוא את הספר פעמיים פלוס.
זהו סיפור חיים של שני דורות של משפחת רוסו. האב בצלאל, האם אהובה, שני הבנים איתן וגידי ואלונה אשתו של איתן. הבן הצעיר גידי ירד לאוסטרליה ומאז הוא חדל לתרום להווי המשפחה ולעלילת הרומן. העלילה מתרחשת במושבה חקלאית בין חדרה לחיפה. הדור הראשון מיוצג על ידי בצלאל, פועל בתעשייה בחיפה, שב-1941 מחליט להיות חקלאי ולהעביר את מקום מגוריו למושבה. הוא רוכש נחלה עם בנין ישן ונוטע מטע של עצי אבוקדו. עוד בהיותו בחיפה הוא הכיר את אהובה, אחות צעירה מתלמדת. בגלל אכזבה מבחורים שהכירה בחיפה, "כמו כלבה נטושה שכמהה לבעלים חדשים היא נמשכה אל הפועל החסון ממפעל הפלדה, כי זה מה שהוא היה בעיניה אז, בצלאל רוסו, בסוף הקיץ של שנת 41' עדיין לא בעל אדמה, עדיין לא בעל מטע, אלא פועל פשוט" (עמוד 210), והיא הולכת בעקבותיו למושבה. השניים עובדים בחריצות במטע שמתפתח ומניב פירות משובחים. קשר חזק נוצר בין האב ושני הבנים שהוא רואה בהם את ממשיכי דרכו. שנת 1951 זו שנה שפידיונים ערבים באו למשקים במדינה הצעירה לגנוב צינורות השקיה, ועדרי צאן ובקר, ואף לרצוח יהודים. מידי שבת הולך בצלאל עם שני בניו למטע לבדוק אם לא נגנבו הצינורות שנועדו להשקות את העצים. שבת אחת הם נתקלים בפידיון שמתכוון לגנוב את הצינורות ואף לרצוח את בצלאל. איתן הבן הבכור, שבסך הכול הוא בן תשע, רוצח את הפידיון בעזרת האקדח של אביו. למרות חיי המשפחה שלכאורה נראו יפים, בצלאל אינו יודע לאהוב אישה או לקבל ממנה אהבה. ואף שהתשוקה קיימת בין השניים, אחרי כעשר שנים הוא עוזב את הבית ועובר לגור בצריף שבפרדס. זמן קצר לאחר מכן הוא מת מדום לב. אהובה נותרת לבדה, מגדלת בעצמה את הילדים ובעזרת פועל ערבי מצליחה להמשיך בעבודה החקלאית בנחלה הישנה ובמטע האבוקדו שנטע בעלה. היא נפטרה שלושים שנה לאחר מות בעלה.
הדור השני של המשפחה מיוצג על ידי איתן שעקב תאונה הפך לנכה באחת מרגליו. איתן אוהב סוסים ומתייחס אליהם כאל בני אדם. הוא, המתקרב לגיל חמישים, שלא כבני דורו של אביו, אינו רואה בחקלאות אידיאל ומחליט להפוך את המשק החקלאי לחווה לגידול סוסים. את הרכיבה על הסוסים הוא רוצה לנצל כאמצעי לריפוי נכים. לשם כך הוא נעזר בשני פועלים ערבים צעירים שהם בניו של הפועל שעבד אצל אימו ואותם הכיר מאז שהיו ילדים. ההשקעה בפרויקט מכניסה אותו לחובות גדולים. לשם שינוי הייעוד של המשק הוא פונה למשרד של אדריכלים בתל אביב ושם הוא פוגש באדריכלית אלונה, שמתקרבת לגיל שלושים ושמונה. גם היא כאהובה, בגלל אכזבתה מבחורים שהכירה בתל-אביב, הולכת לחיות עימו במושבה. אלא שגם איתן כאביו בצלאל, אינו יודע לאהוב אישה או לקבל ממנה אהבה, והחיים בבית מתוחים. אלונה, שמחפשת תחליפים לבדידות בחייה עם איתן, מנסה להתקרב לסוסים, במיוחד לסוס שהיה אהוב על איתן. אלא שהסוס בועט בה ובערב ראש השנה היא מוטלת דמומה על רצפת הבטון מבעיטותיו של הסוס. כשאיתן מבחין באשתו, הוא לפתע חש באהבה עמוקה שיש לו כלפיה, ולמרות שהיא נותרה בחיים, הוא מתנפל על הסוס, "כורך חבל סביב צווארו, מלפף אותו סביב גזע עץ, קושר ומצמיד במצולב גם את ארבעת הרגליים, ומהדק את החבל כל כך, עד שהסוס כורע פתאום על עומדו וקורס. את הראש הוא מכה ואת הצוואר, ושוב את הצוואר וגם את המותן, ואחר כך ירכיים, ברכיים, שוקיים, שני גרביים לבנים, ארבע פרסות, עד שהגוף הגדול מתמוטט לגמרי ומפותל למין סימן שאלה משונה." (עמוד 419).
יש בספר תיאורים רבים יפהפיים של התשוקה המינית, של הגברים לנשים ושל הנשים לגברים. אלא שהתשוקה מתוארת בעדינות. למשל, בתיאור שבצלאל מגלה שהוא מאוהב באהובה, "ועכשיו נדמה לו שהוא רואה בה עוד דבר שמעבר לסירוב; משהו שמצוי שם, בעומק גופה, מעבר לדלפק האחיות ומעבר למדים הצחים, ומעבר לארשת המרוסנת ולחיוך המנומס שעלה של שפתיה בלי שום מאמץ. אילו רק הושיט עכשיו את ידו, היה יכול לגעת ולהרגיש. אילו רק יכול היה. אבל משהו כבר ניעור בתוכו והזרים דם בעורקיו, והדבר הזה שיצא משליטתו נפנה לעבר האישה הצעירה הזאת כמו מחוג שמש נסתר" (עמוד 186).
חשתי בספר הד לשינויים האידיאולוגים של המתיישבים הציונים בארץ ישראל. בשנת 1941 עדיין גאולת הקרקע, עבודת הכפיים והחקלאות היו ערכים חשובים ביישוב בארץ ישראל. (אבל גם אז היו גם כאלה שהעדיפו להחזיק את אדמותיהם רחוק ולהמשיך ולגור ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב). בשנות החמישים רכשה אהובה עגלה עם שני סוסים כדי להסיע את התוצרת החקלאית שהניב המשק (לא מכונית או טנדר). היא חיה בביתה במושבה עם אריחי חרסינה מצהיבים, עם כיורים חלודים וברזים מטפטפים ונהנתה מעצם החיים בארץ. בשנת 1999 אלונה רוצה להרגיש שהיא נפוליון. ואיתן בינו לבין עצמו הסכים עימה שבבוא הזמן, יחליף את המטבח הישן ואת חדר האמבטיה. כשנודע לבצלאל שאהובה בהריון הוא נושא אותה לאישה. אך לאיתן ישנה בת בלתי חוקית. הוא אמנם שומר על קשר איתה, אבל בכל זאת...
לסיכום אני ממליץ על קריאת הספר הזה. אמנם כשתגיע לעמוד 100 עדיין תתלבט אם להפסיק בקריאה. אבל בעמוד 250 כבר תחליט שזהו זה ובעמוד 440 תרגיש כי חווית חוויה ספרותית מיוחדת במינה.