ביקורת ספרותית על סיירת מטכ"ל באנטבה מאת ליקט וערך: עדו נתניהו
בזבוז של זמן

---

הספר "סיירת מטכ"ל באנטבה" מאת עדו נתניהו, אחיו הצעיר של יוני נתניהו אשר שירת כלוחם ביחידה בתחילת שנות השבעים תחת פיקודו של אחיו, בין היתר ב"מבצע ארגז" לחטיפת קצינים סורים מלבנון, יצא לאור במלאות שלושים שנה למבצע אנטבה. הספר מנציח, "כהרגלו בקודש" של נתניהו את זכר אחיו המת ופועלו, ולא בלי צדק. יוני נתניהו ז"ל, אשר שירת בגדוד הצנחנים 890 כמפקד מחלקה, הפך למפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל ולסגן מפקד היחידה, עוטר על גבורתו במלחמת יום הכיפורים ופיקד על גדוד שריון לאחר המלחמה, הוא גיבור ישראלי אמיתי (אסופת מכתביו "מכתבי יוני" הוא אחד הספרים הכי אהובים עלי והוא השפיע עלי מאוד). אולם עיקרו של הספר מוקדש לאו דווקא לתיאור המבצע, כי אם להתנגחות האינסופית של משפחת נתניהו עם גרסתו של מוקי בצר. בספר עולות שוב המחלוקות של משפחת נתניהו עם גרסתו של אל"מ מוקי בצר, בעברו איש סיירת צנחנים, מפקד פלגה ביחידה ומקימה ומפקדה הראשון של יחידת שלדג. גם העובדה כי רוב רובן של עדויות משתתפי המבצע שהתפרסמו לאורך השנים תומכות בגרסתו של בצר ובגרסתו של ההיסטוריון אביגדור שחן (שהופיעה בספרו "מבצע כדור הרעם"), לא תפריע לנתניהו. לא איש כמותו ייתן לאמת לבלבל אותו עם העובדות.

כך למשל לעניין הירי המוקדם שביצע יוני נתניהו ז"ל בזקיפים האוגנדים בטרם פרק כוח ההשתלטות מן הרכבים. אפשר לקבל את פרשנותו של תא"ל במיל' יפתח רייכר עתיר המופיעה לעיל: "אתה לא משאיר מאחוריך אדם עם נשק...שישתמש בו ברגע שיראה מה אתה הולך לעשות", או את פרשנותו של אל"מ מוקי בצר לאירוע ההוא: אנחנו מבחינים בשני חיילים אוגנדים, עומדים ומדברים אחד עם השני. ואז אחד עוזב - והשני מבחין בנו, מרים את הנשק, מכוון וצועק 'אדוונס', כלומר תתקדמו אלי. יוני נבהל ואומר לאחד הקצינים: תחסל אותו. אני אומר ליוני: עזוב, זה תרגולת. אני יודע את זה בין היתר בגלל הרקע שלי באוגנדה. כשגרתי שם, שמרו על הבית שלי שני חיילים. שניהם הכירו אותי ולמרות זאת כשהייתי מגיע הם היו מרימים את הנשק וצועקים 'אדוונס'. חזרתי ואמרתי: יוני עזוב, זו תרגולת. יוני היסס רגע. ואז אמר לעמיצור - שבור ימינה, מתקרבים אליו. הכל היה עניין של עשירית שניה. ואז הוא וגיורא זוסמן יורים על האוגנדי הזה - בניגוד לכל מה שתוכנן. האוגנדי נפצע ומתרומם, מישהו מהלנדרובר מזהה מה קורה ופותח עליו באש רועשת עם קלצ'ניקוב. וזה הרגע הכי מחריד במבצע, כי ברור לכולנו שעקרון ההפתעה נשמט בשניה זו מהידיים, והסכנה שאסון מעלות יחזור הייתה מוחשית. כל אחד הבין שיכול לקרות אסון." ("מוטה אמר: יוני נהרג באשמתו. ביבי יצא נסער" מאת שרון רופא-אופיר, "ynet"‏, 02.07.2006). שתיהן נשמעות הגיוניות וכל מי שיפעל ע"פ אחת מהן, לדידי, לא יעשה משהו שלא ניתן להבין אותו ולהסכים איתו. זה נראה לי טפל ומיותר להתעסק בזה. כפי שאמר דן שומרון בראיון עימו " אין טעם לדבר היום על מי ירה לאן. הפוליטיקה של קבלת ההחלטות היא הנושא המעניין." (מתוך הכתבה "השחקן הראשי" מאת טלי ליפקין-שחק, "מעריב", ‏ 16.06.2006) ולדידי, גם גבורתם של אלו שנשאו את נטל המבצע על כתפיהם, החל מן הדרג המחליט עבור לדרג הפיקודי הבכיר וזה שבשטח (בראש ובראשונה שומרון ואחריו נתניהו וילנאי ושגיא) וכלה בדרג הלוחם (ובמיוחד בצר ואנשיו).

אמר האלוף במיל' מתן וילנאי, אשר היה מפקד הצנחנים בפעולה, על מוקי בצר בראיון כי: "כשיוני נהרג, המבצע היה עלול להיכשל בקלות. המבצע הצליח הודות למוקי בצר (סגן מפקד סיירת מטכ"ל, מ"ש) ולאנשים שלו שרצו פנימה. בשניות האלה נקבע אם המבצע הצליח או נכשל." (מתוך הכתבה "וילנאי: 'אנטבה לא היה שווה את מותו של יוני'" מאת מתן שירם, באתר nrg מעריב, 03.07.2006) בניגוד לטענת עדו נתניהו כי אחיו המנוח תכנן את המבצע אל"מ בצר עצמו אמר בראיון כי: "אף אחד בעולם, לא בארץ ולא בצה"ל, ידע שיש צוות תכנון כבר מיום שני של רבי סרנים שמתכננים את המבצע הזה. זה היה סודי אפילו ביחידה. אני הייתי בצוות הזה. המודיעין הכי טוב היה שהחוטפים עשו סלקציה בין יהודים ללא יהודים, ממש כמו בשואה. יוני, באותו זמן של התכנון, היה בסיני לקראת תרגיל מבצעי, יצא ביום ראשון וחזר אלינו ביום חמישי. המבצע הזה, הניצחון, נזקף לזכותם של כמה אנשים. אחד רבין ופרס, שנית זה דן שומרון, שלוש זה יוני. מאחר והמבצע הצליח אז זה נזקף לזכותם של ארבעתם. נוהל הקרב היה בניגוד לכל הנהלים. פרס רצה לקדם את המבצע לכן הוא זימן אליו את קותי אדם, הרמטכ"ל מוטה גור ואת יאנוש בן גל. אנחנו באותו זמן הצגנו את המבצע בפני דן שומרון ומשם הלכנו לשר הביטחון. המפנה הגדול של המבצע שייך לדן." (מתוך הכתבה "מוקי בצר: דן שומרון היה גיבור מבצע אנטבה" מאת אחיקם משה דוד, באתר nrg מעריב, 04.07.2011) ההיסטוריון אביגדור שחן שכתב את הספר "מבצע כדור הרעם- הוא מבצע אנטבה" מתאר בראיון את תרומתו של יוני לשלב ההכנות: "יוני נתניהו הכין את תוכנית הפריצה הספציפית לתוך בניני שדה התעופה ועשה זאת יוצא מהכלל." (מתוך הכתבה עשרת השבטים האבודים, באתר היקום של אלי אשד)

לאחר מכן, כפי שהעיד בראיון נטל בצר פיקוד (מעשה לא מובן מאליו) והשלים את המשימה: "אחרי שיוני נהרג, במשך שעה שהיינו על הקרקע אני ניהלתי גם את הקרב שהיה וגם את השיתוק של מגדל הפיקוח והפגיעה במיגים. דן שומרון הגיע אליי בדקות הראשונות כשעדיין ירו ממגדל הפיקוח, הוא היה אמיץ לב, קר רוח, וקיבל דיווח ממני שיוני נפגע. הוא אמר: 'אוקיי, תתחיל לארגן את כולם החוצה ואני מארגן את המטוס', שהיה כמו בי"ח נייד. העלינו את יוני ראשון, הוא היה פצוע קשה. הסיכוי להצילו היה מאוד קלוש. הוצאנו את בני הערובה, חטפנו אש, החזרתי אותם פנימה. אחר כך שוב יצאנו עם 104 בני ערובה, קלטו אותם במטוס וטסנו לניירובי ואז לארץ." (מתוך הכתבה "מוקי בצר: דן שומרון היה גיבור מבצע אנטבה" מאת אחיקם משה דוד, באתר nrg מעריב, 04.07.2011) כלומר בצר קרא את השטח ואת פני הקרב ושינה את מיקומו בכדי להיות במקום המכריע, מתוקף היותו מפקד כוח הפריצה וסגנו של יוני. משנכנס לאולם היה בין אלו שהרגו את אחד המחבלים והכריעו את המבצע לכף ההצלחה (לא לבד וכמובן שלמפקדו, נתניהו, גם אם נפצע אנושות במהלך התנועה ליעד יש חלק מלא בכך בהובלתו את ההסתערות).

לא ברור לי למה מתעקשת משפחת נתניהו ובמיוחד עדו לפרסם גירסה סותרת לכך (ולמה בצר מתנגח איתה על הנושא, דבר שמקטין את קומתו המרשימה) ולמה בגרסאות מאוחרות של הטקסט שמופיע ב"מכתבי יוני" ובספר "סיירת מטכ"ל באנטבה" הוא השמיט את חלקו של מוקי בטיהור האולם. אמר פעם ואמר האלוף ישראל טל, בתדריך שנתן לאוגדת הפלדה בטרם מלחמת ששת הימים כי: "עכשיו כשהתכנית ברורה לכולנו וכל המהלכים הרשומים פה על המפה ידועים, אני רוצה לומר לכם עוד כמה מילים. כאשר יתחולל הקרב, שום דבר לא יקרה בשטח כפי שהוא מסומן כאן על המרשם הזה. הקווים והצירים במציאות יהיו אחרים לגמרי. אבל זה אינו צריך לרפות את ידיו של אף אחד, מכיוון שהקרב אף פעם אינו מתפתח לפי החיצים על המפה. אבל דבר אחד צריך להתרחש בדיוק לפי המרשם - העיקרון והתפיסה המונחים ביסוד הקווים האלה: כולם יסתערו, כולם יחדרו כמה שאפשר יותר לעומק, מבלי לשים לב לאגפים ולעורף. אם העיקרון הזה יישמר, נישאר נאמנים לתכנית הזו עד הסוף ופירושו שהקרב מתקבל אמנם כמו שתכננו אותו. לכן, כל מי שיאבד את הקשר, וכל מי שלא יראה את כוחותינו, חייב להמשיך ולהסתער תוך ידיעה שגם היתר עושים כמוהו." בקרב התוכניות משתנות, ומהר, ומה שחשוב הוא התנועה קדימה והחתירה למגע, שמגולמים גם בפועלו של יוני ז"ל וגם במעשיו של בצר. באשר לבני הערובה שנהרגו. האחת נהרגה מאש מחבלים ובאשר לאחרים, כל מי שהתאמן פעם על לוחמה במבנה עם ידידים ויריבים (ולי יצא פעם או פעמיים) יודע כשקופצים ידידים ומתרוממים (ולא נשמעים לקריאות "כולם לשכב") אזי באנדרלין והלחץ של מצב קרבי הם עלולים להיפגע. זה עצוב ומצער אבל זה חלק מהסיכונים שבלוחמה בטרור בפרט ובכלל, ובחילוץ בני ערובה.

תהילה יש מספיק לכולם בין אם זה למי שהחליט (פרס ורבין), למי שהוביל ופיקד (דן שומרון ויוני נתניהו), ולמי שנשא את המבצע על כתפיו ברגע הקריטי (מוקי בצר ולוחמיו.) בסופו של יום מה שבאמת חשוב בעיני הוא המשפט שאמר דן שומרון לגבי הזיכרון הכי חזק שלו ממבצע אנטבה: "כשהחטופים עולים למטוס הפינוי, נתמכים, כל אחד בודק את המשפחה שלו, שכולם נמצאים. זה היה רגע חזק שאי אפשר לשכוח." (מתוך הכתבה "השחקן הראשי" מאת טלי ליפקין-שחק, "מעריב", ‏16.06.2006) זאת המהות של המבצע. הלכו להציל יהודים מפני שהם יהודים והצליחו. עיסוק בכל השאר ומאבק על קרדיט רק מקטין מגודל ההישג חסר התקדים הזה. ספר מיותר וחסר משמעות.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על סיירת מטכ"ל באנטבה