ביקורת ספרותית על חמקן - אהוד ברק, הסיפור האמיתי מאת בן כספית
ספר בסדר

---

הספר ״חמקן״ מאת בן כספית (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2013) עוסק בתיאור התנהלות רא"ל במיל' אהוד ברק (בעברו רה"מ ושר הביטחון) בתקופה שבה שימש בעיקר כשר הביטחון בממשלות אולמרט ונתניהו 2007-2012 לערך. "חמקן", כך נכתב על כריכת הספר, "מתמקד בשנים שבין 2007 לערב בחירות 2013, אז הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים. במהלך תקופה זו תיעד כספית את מעשיו של ברק, ובראשם פעולותיו להדחתו ולהשחרת דמותו של הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, פרשה שנודעה ברבים כ'מסמך הרפז'. חמקן מפענח את דמותו של ברק על מניעיו, יצריו, שיטות הפעולה ומנגנוני ההוצאה לפועל שלו ומבוסס על עדויות, פרוטוקולים ודוחות מטלטלים". הספר נתפס בעיני כגרסה אמינה יותר ומלאה יותר לאירועים, שבעיקרם פרשת הרפז, וזאת למרות שכספית הינו חברו של דובר צה"ל אבי בניהו וניכר כי הוא שייך למחנה אשכנזי ואינו עיתונאי נטול פניות דוגמת עמוס הראל, עפר שלח (בעברו) או אילנה דיין. הספר כתוב בצורה קולחת ומרתקת המעידה על כשרונו של כספית (כותב מוכשר בדרך כלל), אולם עלילת הספר קופצת אחורה וקדימה בזמן ללא סדר רציף ונהיר, כמות המביאים והמוציאים בפרשות השונות היא אין סופית והקורא הולך לאיבוד בין השמות. מה גם שכמעט שלא ניתן לקורא חומר רקע ביוגרפי אודות השחקנים הראשיים בעלילה. בין שמדובר בברק עצמו, באשכנזי, באבי בניהו או ביואב גלנט, כספית פועל מתוך הנחה כי הקורא הישראלי הממוצע מכיר את כלל השחקנים. בנוסף חסרונו של האינדקס ניכר היטב בספר.

יתרונו האמיתי של הספר הוא דווקא בפרקים הראשונים, המתועדים בעמודים 20-104 של הספר, משום שהוא מביא את סיפור קבלת ההחלטות במבצע "עופרת יצוקה". אולם גם סיפור זה מוטה מאוד לעמדתו של כספית, שחשב שצה"ל היה צריך למוטט את שלטון החמאס ברצועת עזה ולכבוש אותה. על כן מי שתמך ברעיון זה הופך לפטריוט (ראש הממשלה אולמרט) ואפילו גלנט זוכה כאן לתיאור אוהד: "מי שניצח על התכנון היה אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט. לזכותו של גלנט ייאמר שהכין את צה"ל למבצע בעזה בצרה אופטימלית והצלחתו הטקטית של מבצע "עופרת יצוקה" – דגש על טקטית, לא אסטרטגית – רשומה גם על שמו. בשנתיים שקדמו למבצע דחף גלנט ללא לאות ודחק בדרג המדיני להפסיק להתעכב ולהתחיל לפעול. אלוף פיקוד הדרום הטמיע בדרג המדיני א התפיסה כי מבצע כזה אפשרי וכי מטרותיו, מכה קשה לחמאס והשבת ההרתעה בדרום, ניתנות להשגה במחירים סבירים." (עמוד 30) מי שלא תמך בכיבוש מלא של הרצועה מוצג כאינטרסנט הפועל מתוך שיקולים זרים ובהם תועלת אישית ולא לטובת המדינה ובכלל זה ברק (וגם אשכנזי).

מרתקים לא פחות הם דווקא סיפורים קטנים כמו סיפור הנזיפה שנזף האלוף ישי בר באלוף יואב גלנט ונחשף לראשונה והשיחה המטרידה שניהל גלנט עם האלוף איזנקוט "יוצא חטיבת גולני" (עמוד 263). בשיחה זו מצטייר אלוף פיקוד הדרום שאז כמי שהתהלך כמלך משוח אשר כבר מונה לתפקיד הרמטכ"ל. "התנהלה ביניהם שיחה קצרה ועניינית. "שמע," אמר גלנט לאייזנקוט, הכול סגור. בני לא רלוונטי. אני הרמטכ"ל הבא. בוא נעבוד ביחד, נשתף פעולה. אתה תהיה סגן ראשון שלי וכנראה הרמטכ"ל אחרי." אייזנקוט התקשה להאמין למשמע אוזניו. הוא קצין מוערך, תמיד היה, תמיד קודם, הונחו לפניו הצעות, אחדות קיבל, אחדות דחה. אייזנקוט זה לא איזה אנדרדוג שייפול על התחת ברגע שטיפוס כמו גלנט מציע לו תפקיד. אייזנקוט וגלנט הם שני הפכים. שונים באופיים ושונים בסגנונם. אף אחד לא יגיד על אייזנקוט את מה שהאלוף ישי בר אמר לגלנט בפורום מטכ"ל (ראה עמ' 259). והנה גלנט מופיע אצלו בדלת, ומציע לו לפעול מאחורי גבו של הרמטכ"ל המכהן, לבגוד בסגן הרמטכ"ל המכהן (בני גנץ), לכרות ברית מושחתת. אייזנקוט ראה בזה ניסיון לפוטש. כשסיים גלנט את דבריו, וזה לקח פחות מדקה, אמר אייזנקוט: "אני מבקש להפסיק את השיחה. הפגישה הזאת הסתיימה." גלנט נתן בו מבט, קם ויצא החדר. אייזנקוט רצה להתקלח." (עמוד 262) מעניינים לא פחות הם ניסיונותיו של אשכנזי להפיג את המתח עם השר ברק, שנותרו ללא מענה.

יש לציין כי ניסיונו של כספית לצייר את הרמטכ"ל אשכנזי כפי שהוצג בתוכנית "ארץ נהדרת" הוא מטעה ומוטעה: "מול חלוץ רץ, כאמור, גבי אשכנזי. התמודדות אמיתית לא היתה שם, אשכנזי היה היחיד שלא ידע את זה. הוא לא הבין שמשפחת שרון משחה את חלוץ לרמטכ"לות הרבה לפני שהמינוי התבצע בפועל. השמועות על כך שהמינוי סגור הגיעו ודאי גם לאוזניו של אשכנזי, אלא שהוא במהותו איש חטיבת גולני – לוחם עז נפש שלא תמיד מבין דקויות. לפיכך אשכנזי הכין מצגת מפוארת ומפורטת, הציג אותה לשר הביטחון, והופתע לגלות שדווקא חלוץ, איש חיל האוויר, נבחר לתפקיד. שר הביטחון, שאול מופז, היה בשלב ההוא פיון של משפחת שרון ושל פורום החווה. הוא לא מנע את המינוי והתקשה להסתכל לאשכנזי בעיניים. אשכנזי אמר אז למופז משפט קשה, בארבע עיניים: אני מתבייש שאתה שר הביטחון שלי." (עמודים 20-21)

כספית ממשיך ומציין כי: "התוודעתי אליו לראשונה כשהיה סגן רמטכ"ל. והתרשמתי שמדובר בקצין רציני, מקצועי ובעל מודעות חברתית עמוקה. איש מחוספס אבל דק אבחנה, כריזמטי, אנושי ובעל כושר ניתוח. היתה לו בלוטת אגו מפותחת מדי והוא לקה ביחסי אנוש, בעיקר עם הכפופים לו, אבל אף אחד לא מושלם. אשכנזי הוא איש של אנשים, אוהב את המגע, את השטח, את המקצוע הצבאי." (עמוד 162). גם פה ניכר החיסרון שבהיעדר פרופיל ביוגרפי שלם והקורא מקבל תיאור אודות אשכנזי (ואני משתמש בו כמדגם מייצג) שהינו חלקי ומגמתי. המשפט הבא, נתפס בעיני כעוד נדבך באישיותו, וחבל שהוא משובץ במקום אחר לגמרי בספר: "אשכנזי אינו אדם תמים. רחוק מזה. הוא יודע להיות אכזר, הוא יכול להיות בוטה. הוא כבר דרך על אנשים במהלך הקריירה, הרבה יותר מפעם אחת." (עמוד 77) למרות זאת, כספית צודק בכותבו כי: "בניגוד לדן חלוץ, היפוכו המוחלט, גבי אשכנזי הוא רמטכ"ל שייזכר. רמטכ"ל של חיילים." (עמוד 75)

לדידי היו חסרים בספר גם סיפורים אודות עברם האישי והצבאי של אישי המפתח בעלילה דוגמת האלוף גלנט, שכספית מתארו כמי ש"היה לוחם השייטת" (עמוד 104) וכמי ששירת מזכירו הצבאי של ראש הממשלה שרון. תיאור יבשושי משהו אודות מי שנחשב לאחד הטובים שבמפקדי הקומנדו הימי ולאלוף פיקוד מצוין. גם התיאור אודות רא"ל אשכנזי חסר,שהרי הוא לא נולד רמטכ"ל. הוא לא נאיבי וגם לא "אחינו מהמסייעת". הוא לוחם ומפקד מעולה, מתוחכם ובעל שכל ישר וחריף והשקפת עולם רחבה שעוצבה החל מימיו כלוחם ומפקד בחטיבת גולני וכלה בשירותו כאלוף פיקוד הצפון, סגן הרמטכ"ל ומנכ"ל משרד הביטחון. ולא שהמידע הנ"ל אינו בנמצא. על גלנט למשל: "קצין כריזמטי ונבון, שאהוד מאוד בדרגי השטח בצה"ל. יש לו רקע מרשים כלוחם ומפקד בקומנדו הימי. רבים חלקו שבחים לאופן שבו ניהל את מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, בוודאי בהשוואה למלחמת לבנון השנייה." (מתוך המאמר "מספר שאלות על גלנט" מאת עמוס הראל, "הארץ", 05.09.2010)

ולחלופין על אשכנזי: "גלי ההתלהבות אחרי מלחמת ששת הימים, קרע במשפחה וחיפוש אחר חוויות הוליכו אותו בשנת 68' לפנימייה הצבאית בתל אביב, שהיתה מסונפת לגימנסיה הרצליה. כאן לראשונה הוא נחשף לעיר, לאגף הצפוני שבה. לנער מחגור זה היה הלם. להנאתו הוא שיחק כדורגל בקבוצת הנוער של מכבי רמת עמידר. אתו בחוד היה ויקי פרץ.
27 חניכים סיימו את מחזור ד', שהיה חדור תחושת שליחות. אשכנזי, מהבולטים שבהם, ביקש קורס טיס, נדחה, ניסה סיירת גולני, לא התקבל. כשהגיע לגדוד 12 להיות מ"כ של רובאים כבר היו לו גינונים של אלוף. העובדה שהגיע למטכ"ל לא מפתיעה איש מאלה שפגשו בו אז. זה היה תסריט ידוע מראש.
במלחמת יום כיפור הוא היה צוער בבה"ד 1. הגדוד שנבנה מסג"מים שבדרך השתייך לאוגדת שרון ופעל באזור האגם המר הקטן ובחיץ החקלאי, כשהוא מסתפק בקרבות קטנים. לעומק המערכה הם לא הוטלו. הוא היה החניך המצטיין של הקורס, את סיכת המ"מ העניק לו הרמטכ"ל אז, דוד אלעזר.
אשכנזי היה מ"פ בגדוד של בירן כששגיא היה המח"ט. הוא היה באנטבה, במסגרת נבחרת מצומצמת מגולני שצורפה למבצע ככוח משני. חוויה קרבית ממש הוא לא עבר שם. "הפשיטה הראשונה שלי כמ"פ, שהיתה בפתחלנד למרגלות כפר שובא, למרות שלא קרה בה כלום, משמעותית בעיני יותר מאנטבה, שהגיבורים האמיתיים שלה הם לא הלוחמים אלא אלה שאישרו את המבצע. היום אני מבין את עוצמת האחריות, אני תופש מה הם לקחו על עצמם. אז לא הייתי מודע לזה. מה שכן ריגש באנטבה זו התחושה של שליח מצווה"." (מתוך הכתבה "אלוף המקרה" מאת אביחי בקר, "הארץ", 20.05.1998)

ברק מוצג בספר כפי שהוא, אדם ברוך כישרונות אשר "כלוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל הפגין ברק נחישות ואומץ לב ואף זכה לעיטורי הצטיינות." (עמודים 29-30), אסטרטג בחסד שפועל ממניעים לא ברורים, ואם להשתמש בפראפרזה מספרו של עוזי בנזימן אודות אריאל שרון – "לא עוצר באדום". למען הגילוי הנאות אציין כי לטעמי בסכסוך המתמשך בין אהוד ברק לגבי אשכנזי אני משוכנע כי הרמטכ"ל, אף שהוא כפוף לשר הביטחון (ולמעשה לממשלת ישראל), לא עבר עבירה מהותית זולת השגת מידע אודות ניסיונותיו של השר ברק והפעלת בועז הרפז לשם כך. לא היה "פוטש" בקרייה להשגת שנה חמישית, או קמפיין שנועד למנוע מיואב גלנט את תפקיד הרמטכ"ל. מה שכן היה נבע מהעובדה שהשר כפה על הרמטכ"ל עמדת התגוננות. המניעים לפרשה היו קנאת ברק על מיצובו של אשכנזי בתודעה כ"מר ביטחון" כתוצאה מ"אימון ההקמה" שהעביר לצבא וממבצעים דוגמת הפצצת הכור בסוריה (שחבל שהספר כמעט ולא נוגע בו אלא ברמז דק) ו"עופרת יצוקה", וגם העובדה שאשכנזי הקפיד לפעול כרמטכ"ל בעל דעה עצמאית בסוגיות ביטחוניות. כפי שהגדירו אשכנזי, דיסקין ודגן לראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק: "ברור שאנחנו מבינים, אנחנו כפופים אליכם, ולא אתם אלינו. זה ברור. אבל הדעה שלנו לא כפופה אליכם, וגם ההמלצה שלנו לא. ואינכם יכולים להכריח אותנו לחשוב או להמליץ אחרת." (עמוד 384). האם אשכנזי יכול היה לפעול אחרת, ללא אגו? כנראה שכן. האם האדם הסביר היה עושה זאת? אני משוכנע שלא. כל אדם, נוכח מתקפתו שלוחת הרסן של שר הביטחון, היה פועל כך.

לא ניתן להימנע מהשוואה לספר הנוסף שעסק בפרשה והוא "הבור" מאת רונן ברגמן ודן מרגלית. ״הבור״ מכיל נארטיב חסר (במקרה הטוב) ומאוד מגמתי בעיני שמספר סיפור לא נכון (ותומך באהוד ברק וחבל שכך). אבל הוא פשוט כתוב יותר טוב (מרגלית וברגמן יודעים לכתוב ספר ספר טוב מכספית, אם כי בעיני ספר מוטה ומטעה), והקורא נותר עם מסר ברור ותמונה ברורה של האירועים כפי שתוארו על ידי מרגלית וברגמן, ויש לו אינדקס. ספרו של כספית, שמציג סיפור שונה בתכלית, אודות שר ביטחון מגלומן הממרר את חייו של הרמטכ"ל ושל פקידי מערכת מבקר המדינה ועוד הנוברים בפרשה המיותרת הזו שהיו חמורות ממנה פי כמה לאורך שנות המדינה (שלא זכו למידה כזו של ניפוח וחשבו לרכילות חסרת חשיבות הנובעת מהחיכוך המתמיד בין שני התפקידים: שר הביטחון והרמטכ"ל). מי שמחפש דוגמאות די להיזכר בהדחתו של יעלון בידי מופז ושרון ובניסיונו של מוישה וחצי להעליל על דן שומרון כי הוא הומוסקסואל בארון ולפיכך סחיט. הקורא נותר בסופו של דבר עם תמונת מצב לא ברורה ועם השאלה "רגע, אז מה היה לנו כאן?" ונדמה לי שלא זו היתה כוונת המשורר.

בסך הכל ספר מעניין שכתוב באופן מרתק אבל חסר בו עורך רציני ותקיף שיעשה בו סדר. אחת הפסקאות האחרונות בספר נותרה עמי כמסר העיקרי מתוכו שראוי לזכור: "בסיכומו של דבר, כשתעמוד בפני הבחירה מי מהם, אשכנזי או ברק, ראוי יותר להיות המפקד של הילדים שלנו, לא יהיה בי היסוס. אם אשכנזי יתייצב בפני דילמה בין שני מעשים סותרים, אחד שמועיל לו והאחר שמועיל למדינה, אין לי ספק שהוא יבחר במעשה שמועיל למדינה. אצל ברק התשובה מורכבת. קרוב לוודאי שיבחר במעשה שמועיל לו-עצמו, אבל ישכנע את כולם שהוא בעצם עדיף גם למדינה." (עמוד 463) מומלץ!!!

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על חמקן - אהוד ברק, הסיפור האמיתי