קשה אך מעניין וכתוב טוב

הגעתי ישר לרוסיה הקרה שעד היום עדיין לא ביקרתי בה.
הכתיבה הכניסה אותי היישר אל מציאות קשה וחנוקה מחופש וחירות האדם.
היופי של הדמויות לבקש את זה למרות הכל, הקסים אותי במיוחד.
הערכתי פתאום באיזה עולם חופשי אנחנו חיים.
למרות הקושי בספר והסוף הפחות נחמד, רוח האדם תמיד תשאר לעד ותלחם ברוח האחרת המעכבת את התקדמותה.
מסוג הספרים שמחשבות ירוצו בעקבותיו עוד הרבה שנים...

מי שמחפש ספר לצלול לתוכו ולשכוח מהעולם - זה הספר! אין הרבה ספרים כאלה, שפשוט משתלטים לך על המחשבות לזמן מה והולכים איתך לכל מקום עד אשר אתה מסיים אותם, בצער, כי ברור שלא במהרה יתגלגל לידיך שוב ספר מסדר גודל כזה.
אמנם הקומוניזם שאיין ראנד כל כך מיטיבה לבטא את האבסורדיות וחוסר ההגיון שבו, כבר פס מן העולם ולכן כל הלהט שמאפיין את הדמויות בספר נראה קצת מבוזבז על ויכוח שמזמן הוכרע (אם כי לטיעוניה המעניינים בזכות האינדיבידואליזם יש בהחלט מקום גם היום). גם התרגום מיושן מאוד ומכיל מלים שלא ידעתי שהיו קיימות אי פעם ("שמלנית"?), אבל מה זה משנה, כאשר פתאום כל ארוחת ערב שיש בה יותר מדייסת דוחן (מה שזה לא יהיה) נראית כמו סיבה להודות על מזלך הטוב.

אני רק יכולה לדמיין כמה עוצמה היתה לספר הזה כשהוא יצא בשנת 1935, אבל גם היום, למי שיש סבלנות, מובטחת הנאה גדולה מסיפור עשיר, מרתק ומרגש, שמכניס אותך היישר לליבה של פטרוגרד 1923-1925: לתורים ללחם ולשמן, לרכבות העמוסות, לרחובות האפורים והקרים, ליאוש והפחד ולכל שאר התוצרים הנלווים לניסוי הגדול ביותר שנערך אי פעם בבני אדם.

ספר חזק, מעשיר, ומומלץ בחום.

יש ספרים שקוראים לאט. לי לקח משהו כמו חודש לסיים את הספר הזה. לא יודעת אם זה בגלל הפונט המיושן והקטנטן, או אולי זה בגלל התרגום הארכאי משנת 1958, או אולי זה פשוט בגלל שזו טרגדיה, שסופה ידוע מראש, וכשאתה מתחבר לדמויות, אתה לא ממש רוצה להגיע לרגע הזה.
"אנו החיים" זה אמנם ספר קצת מסורבל, אבל כל כך יפה. הוא מספר על בחורה צעירה בזמן המהפכה הרוסית ובמהלך כינונה של ברית המועצות. תוך כדי הקריאה אנו למדים קצת על המציאות היומיומית של אזרחי ברית המועצות בתקופה הזו, ואותי תיאורים מהסוג הזה אף פעם לא יפסיקו לעניין.
מומלץ.

לעיתים מאוד נדירות קורה שאני מחליטה לקרוא את אותו הספר בפעם השנייה. תמיד אני מרגישה שיש כל כך הרבה ספרים שעוד לא קראתי שהייתי רוצה להגיע אליהם, כך שזה יהיה בזבוז לחזור על אותו הספר פעמיים. אבל כשנתקלתי ב"אנו החיים" באחד משיטוטי בחנות הספרים המקומית לא יכולתי להתאפק. נזכרתי בפעם הראשונה שבה קראתי אותו, כשהייתי נערה מתבגרת, מתלהבת מרומנטיקה ובוכה מהתרגשות והזדהות עם הדמויות. זכרתי גם שבתור נערה בת 15, מאוד התרשמתי מהפילוסופיה ודרך ההתבוננות של איין ראנד על החיים ועל הבחירות שלנו. לכן לפני מספר שבועות החלטתי לקרוא שוב את הספר, מקווה שהפעם השנייה לא תגרום לי להתאכזב. ואכן, שמחתי לגלות שהקסם לא פג, גם אם הרגשתי שאני קוראת את הספר בעיניים אחרות, פחות תמימות. בתור נערה, הוקסמתי מהקשיחות והחספוס של ליאו, ואילו הפעם התרגשתי הרבה יותר מאהבתו חסרת המעצורים והבלתי אנוכית של אנדריי. ואולי זו בעצם תמציתו של תהליך ההתבגרות.
הספר הזה פחות מוכר ומיוחצן מהספרים האחרים של ראנד, ולדעתי נעשה לו עוול בכך. בשבילי הוא אחד מהספרים הבודדים שאהיה מוכנה לקרוא גם פעם שלישית, ואני חושבת שזה אומר הכל.

3/2015
את הספר הזה בחרתי כאקט של בריחה מתוצאות הבחירות שבהן נבחר נתניהו בפעם ה-4 להיות מנהיג המדינה.
הסיבה - אסקפיזם.
בריחה למקום ולתקופה אפלה בתולדות האנושות, לרוסיה בתקופת המהפכה 1917.
הרומן הזה טובל באווירה הקודרת והבלתי אנושית של אותה תקופה, שבה ערך האדם הפרטי בוטל לחלוטין, וערך הקולקטיב היה הערך האנושי היחיד. המדינה הפקיעה מהפרט לא רק את כל ענייני החומר, אלא תבעה ממנו בנוסף גם את נפשו ואת רוחו.
הצלילה לאווירת החיים הזו, העניקה לי נחמה פורטא, מעצם הידיעה עד כמה גרוע יכולים חיי האדם להגיע. עד איזה שפל מדרגה יכולה מדינה להביא את אזרחיה.
הסיפור מתמקד בבחורה צעירה שנאבקת על זכותה להיות אינדיבידואל, בחברה שבה רק להיחשד באינדיבידואליות נחשב סכנת חיים.
הסיפור סוחף ומרגש, אבל הרקע התקופתי ואווירת הקדרות הם חלק דומיננטי במיוחד בעלילה.
עבורי הרקע התקופתי היה עיקר החוויה בקריאה כי סיפורי רומן יש בלי סוף, אבל תיאורי תקופה כה חווייתיים יש הרבה פחות.

נהניתי מאוד מהכתיבה. הסגנון הלשוני קצת ישן ומעורר השראה. העלילה מרתקת ממש. לקראת הסוף הבנתי שאין פה הפי אנד משום כיוון והתאמצתי לחנוק את הדמעות... סוף מאוד עצוב, לדעתי, טראגי ואם הסופרת הייתה בחיים, היו לי כמה שאלות לשאול אותה על האופן בו החליטה לחתוך את העלילה. אבל גם לאלו שמעדיפים לקרוא ספרים עם סוף טוב, אני ממליצה בחום לא להפסיד את קריאתו של ספר זה.

את הספר הזה מצאתי במצב חדש אצל סבתא שלי
ותולעת ספרים שכמותי- התחלתי לקרוא
וזה אחד הסיפורים הנדירים שקראתי

בסוף הסיפור פשוט בכיתי !

ספויילר ספויילר
אווף למה אנדריי התאבד כזה אהבתי אותו

ספר כזה הותיר אותי המומה ואחוזת אהבה, טלטלה וקנאה מהולה בהערצה לאיין ראנד- ללא ספק האשה בעלת יכולת הביטוי הגבוהה ביותר שקראתי.
הספר הזה, על העטיפה המיושנת והעריכה הארכאית, טומן בחובו עולם מדהים של מדינה שסועה, מה גם שתרבות רוסיה אהובה עלי מאד וישר נשאבתי אל חייה של קירה ויום יום חשתי כי אני איתה בכפור, ברעב ובייסורי האהבה שלה.
לא סתם ספר, כי אם ניצחון על -זמני מעל למוסכמות, קומוניזם מנוון ואהבה החוצה גבולות.