כשקראתי את הספר - אליו הגעתי בעקבות הביקורת של נוריקוסאן (תודה!) חשבתי כמה קשה להגדיר זהות: זהות אינה איך אנחנו נראים - למרות שאחרים מזהים אותנו לפי החיצוניות. זהות אינה גם הדרך בה אנחנו מתנהגים, הדרך בה אנחנו מדברים או מחליטים החלטות. זהות אינה רק זכרונות וגם לא בחירות.

הספר עוסק בזהות בכמה מישורים: זהותו של צ'אפ שאין לו איש והוא גר ברחוב, שקפץ על הזדמנות מקרית והחליט להפוך לקסיאל רודנייט, נער שנעדר זה שנתיים, שלו, בניגוד לצ'אפ, יש הכל: משפחה, בית ושייכות. וברמה קצת יותר מופשטת בוחן - יחד עם הגיבור - איך זהותך תקבע את החלטותיך ברגע האמת.

הספר מוגדר כספר נוער למרות שחוץ מגיל הגיבור אין בו שום סממן כזה. הסופרת האנגליה - למדתי לדעת - כותבת ספרי נוער משובחים, שבהם העולם האמיתי אינו מוחבא: בעיות נפשיות, משפחות מתפרקות, שימוש בסמים וגם הנזק שעושים אנשי רווחה והפתרונות הממוסדים לילדים נטושים.

הספר מעניין מאד וקריא, ואהבתי אותו. יתאים למי שאוהב סיפורים וגם סופים חמוצים - מתוקים...

כמו בספרי נוער אחרים של ג'ני ולנטיין, גם גיבורי ספר זה אינם נערים רגילים שחיים חיים רגילים. גיבור הספר הוא נער מבית מחסה שאיננו מסכים למסור את שמו בטענה שהוא אף אחד. במהלך הספר מתבררות נסיבות חייו הקשות וכיצד הגיע לבית המחסה. באחד הימים מתברר למנהלי המקום ששנתיים לפני כן נעלם נער בשם קסיאל רודנייט, הדומה לנער בבית המחסה כשתי טיפות מים. בהחלטה גורלית מחליט הנער להודות שהוא קסיאל ולהזדהות בשמו, בתקווה לזכות לראשונה בחייו במשפחה אוהבת ובבית. מכאן מתחיל סיפור מתח על כל פרטיו ודקדוקיו (לא אקלקל ואפרט, כי כדאי לכם לקרוא בעצמכם).
פרט לסיפור המפתיע עצמו, הספר מעלה שאלות נוספות, העיקריות שבהן - מה מגדיר מעשה כפשע? האם ייתכן שמעשה טוב הוא בעצם מעשה רע? היחס שלנו, בעקבות יחסו של הגיבור, לדמויות ולמקרים בעברו, משתנה בהתאם להבנתנו את הסיפור האמיתי.

הרבה זמן לא כתבתי ביקורית, גם אם קראתי ספר נחמד פשוט לא התחשק לי לכתוב שסיימתי אותו..
הרבה זמן ספר לא השאיר אותי עם תחושה כזאת כמו הספר הזה.
מצאתי אותו סתם זרוק בספרייה והייתי בטוחה במאה אחוז שזה ספר מטומטם על רוחות רפאים.
קראתי יותר מדי פנטזיה ומד"ב. עד שהספר הזה היה נקי מזה זה מפתיע.
במקום עוד ערפדים ואנשי זאב אנשים אמיתיים ובעיות מסובכות. בלי נערה בת עשרה ורומנים לעוסים..
אולי רק בגלל זה אפילו נהנתי מהספר הזה.

אבל הספר פשוט חכם. למרות שיש בו משהו פשוט ולא מתנשא. הוא מצליח להביא עלילה רקומה בצורה מוצלחת.
קשה להבין את הדמות הראשית בהתחלה. אתה מנסה להבין את הגיבור אבל אתה מוצא את עצמך לא מאמין לו.
אבל הסיפור נרקם סביבו יפה ולאט. ואתה לומד לאהוב את כל הדמיות שבו. ולהרגיש בדיוק מה שהגיבור מרגיש.
לחץ, חרדה, בלבול, עצב. הספר מצליח להעביר את הרגשות האלה מאוד טוב.

הספר מביא גם לדיון כדרך אגב נושאים שקשורים ליחסים במשפחה.
לאיך כל דבר הולך במשפחות ודנמיקות פנימיות. שאף אחד לא נורמאלי לגמרי וכולם מוכתמים.
זה מסר טוב שאני מאוד מאמינה בו

אחד הטובים בהחלט שקראתי לאחרונה.

טכנית... הוא קריא. אני כן מחבבת את ג'ני וולנטיין, ואני לא זוכרת מי זה היה שכתב שהיא כותבת לא מובן, אבל אני לא מסכימה בכלל עם האמירה הזאת. ג'ני וולנטיין היא סופרת מצוינת, אבל מתח זה לא בדיוק הצד החזק שלה.
העלילה הייתה מאוד מאוד צפוייה. היה לי די קשה להתחבר לדמויות כי אין להן כל כך אופי. הייתה לי בעיה עם פרנק- היה אמור להשתקף מהתיאורים שלו שהוא נורא נחמד וחביב, אבל זה לא כל כך עבד. כלומר, לי באופן אישי הוא לא נראה נחמד.
אוקיי התחלתי מבולבל. סליחה.
הסיבה הראשונה שתסכלה אותי בספר הייתה דווקא בסדר, כי לא הסכמתי עם הבחירות שהדמות הראשית עשתה- וזה בסדר, כי זה אומר שהיא כן דמות ולא סתם סקריבלס של סופרת שנגמרו לה הרעיונות.
הסיבה השנייה, שאולי מתקשרת לראשונה, שהדמות הראשית נורא שטחית. חשבתי שהבחור נורא עמוק או מסתיר איזה סוד אפל או- לא יודעת מה, שהוא מעניין. אבל... הוא לא. וגם שאר הדמויות- אדי מוזרה ממש, לא מקובעת על עצמה כל כך, את אמא שלה לא הבנתי, ומה נסגר עם הילד ההודי... את זה אני לא יודעת להסביר בכלל.
הסיבה השלישית היא שהסיפור די נמרח. רציתי כבר לקרוא מה העניין עם סבא שלו. זה לא היה בנוי טוב בעיניי- יש פעמים שזה הגיוני למרוח, אבל לדעתי היא עשתה את זה לא נכון. נשגב מבינתי איך היא כן הייתה אמורה לעשות את זה, אבל... לא אהבתי את איך שזה כן היה.
הסיבה השלישית... הוא היה יותר מדי צפוי. אזהרת ספוילרים. הדרך שבה סבא שלו הזכיר את השם האמיתי שלו לא החליקה בצורה אלגנטית אל הסיפור- היא נדחקה שם בצורה מאולצת. היה לי מובן מאליו מה פרנק עשה לקסיאל ואיך. היה לי ברור- מהרגע שצ'אפ גילה מאיפה הוא הגיע- שכן יש לו קשר למשפחה ההיא.
בקיצור, הסיפור לא כל כך זרם לי. הוא היה נחמד, Though. גמרתי אותו תוך, אממ, כמה שעות. הוא היה בסדר ויש כאלה שיאהבו אותו, אבל הוא לא היה "ספר מתח מצמרר" כמו שהכריכה סיפרה לי.
בקיצור, חביב. לא יותר. מחוץ לביקורת המנומסת אני מתבטאת הרבה יותר בחריפות אבל סתם כי אני אני. אולי אנשים יאהבו, לא יודעת.
לא מומלץ, אבל מוזמנים לקרוא אם בא לכם.

אני יודעת שזה לא קשור, אבל אני נורא גאה - שברתי את שיא הקריאה המהירה שלי עם הספר הזה (ארבע שעות וחצי). למרות שקשה להחשיב את הספר הזה כספר קשה קריאה - והחלק הזה כן קשור - הספר קצר, כתב גדול ודפים עבים.
עכשיו אני באמת אדבר לעניין.
קראתי ספר אחר של הסופרת הזה, ג'ני ולנטיין, מי שמכיר "מרק שבור". "מרק שבור" הוא ספר זוועתי בכלל, לא מומלץ בכלל לקרוא אותו, העלילה בו לא מובנת בכלל ולא שווה להסתבך עם הכתיבה בשביל העלילה הלא ממש מעניינת שלו. עכשיו את הספר הזה כן שווה לקרוא אולי, אם יש לך כוח לכתיבה מעצבנת.
נכון שהכתיבה שלה לא השתפרה.
היא פשוט כותבת מוזר.
בחיים שלי לא ראיתי מישהו כול כך מבולגן ומבולבל כמוה.
אבל, וזה אבל חשוב, בסוף אתה מבין.
הרעיון עצמו של הסיפור מובן אחרי משהו כמו 30 עמודים למרות שכול הזמן אתה מבין מה היא כתבה 10 עמודים אחרי שהיא כתבה אותו.
עכשיו הסיבה שלא נתתי לה אפס על כתיבה גרועה זה כי הרעיון שלה ממש טוב. פשוט ממתי על הסיפור עצמו. סיפור מותח ומקסים פשוט.
אז נכון שג'ני ולנטיין לא תזכה בפרס נובל לספרות, אבל היא כן הצליחה לעניין אותי במשך ארבע שעות וזה גם משהו.