ביקורת ספרותית על צילה - הספריה החדשה # מאת יהודית קציר
ספר מעולה

---

נתונים טכניים:
שם הספר: צילה
שם הסופר/ת: יהודית קציר
שפת המקור: עברית
הוצאה לאור: הספריה החדשה 2013 הוצאת הקיבוץ המאוחד ספרי סימן קריאה
עורך: מנחם פרי
עוזרת לעורך: מירי צפריר
על העטיפה: דייוויד הוקני "עץ הטוטם" 2008
ז'אנר: פרוזה מקור
מספר עמודים: 509
שנה: 2013

סקירה:

את רוב חוות הדעת שלי על ספרים, אני כותבת בסמוך למועד סיום הקריאה. בספר הנוכחי הייתי זקוקה להפסקה של זמן מה בכדי לעכל את האינפורמציה שספגתי לאורך כ- 500 עמודים.

כמו שלי לא היה פשוט לעכל אני בטוחה שלא היה קל לגברת יהודית קציר לכתוב.

מעומקי ליבי אני כותבת כאן לכל מי שייתקל בביקורת הזו: זהו ספר גדול! שאפו לגברת יהודית קציר שכתבה את הספר הנוכחי!!!

לא פשוט לכתוב ספר שפורש סיפור חיים לא קל מהמאה הקודמת ברוסיה ועד ל-2012. כדי לכתוב ספר כזה צריך להיות מדויקים, לנבור בעבר, להיזכר בתמונות חיים שלא תמיד מחמיאות, להזיל דמעה, להתבונן ולהעלות בדמיון סיטואציות מסוימות, כי הרי לא הכול כתוב ונאמר. כמו כן חלק מהאנשים כבר לא איתנו ואין עם מי לאמת את העובדות ויחד עם זאת, גם לא תמיד העובדות שיסופרו, יהיו מדויקות, שהרי לא פעם הזיכרון מתעתע בכולנו. נכון?

הספר הזה הוא ספר נפלא על אישה נפלאה!

הסיפור עוסק בשבט מרגולין (משפחתה של הגברת יהודית קציר). יהודית היא הנינה של "צילה" שהינה הדמות הראשית בספר והנכדה הראשונה של יהודית (סבתא של יהודית קציר שלנו שעל שמה היא נקראת).

שבט מרגולין:
אליעזר (לזר) מרגולין וצילה רמברג מרגולין היו סבתא וסבא רבא של יהודית קציר
יהודית מרגולין-לוין (הסבתא של יהודית קציר) נישאה לעמינדב לוין ונולדה להם בת יחידה: עמליה
האחים הנוספים של סבתא יהודית מרגולין-לוין: יוסקה, בועז, רות ותקווה.
בדף הראשון בספר ישנה הרחבה של השבט הכוללת גם תאריכים ומקומות.

הספר חולק לחלקים על פי תקופות: (הועתק מתוך הספר)
הקיץ של ראשית הזיכרון
חלק ראשון: נדודים (אודסה 1902 – תל-אביב 1930)
חלק שני: אהבה (תל-אביב / רמת גן – חיפה 1931 – 1933)
חלק שלישי: הבית (רמת גן 1933-הרצליה, 1967)

מי זו "צ י ל ה" שעל שמה ניקרא הספר?

ב-1902 בהיותה צילה בת 13 עזבה את בית הוריה ועברה להתגורר באודסה אצל אחיה ואשתו. התפרנסה מעבודות תפירה והרויחה את הוצאותיה השוטפות.

ב-20.10.1905 ומתן "הקונסטיטוציה" ברוסיה צילה מאבדת את עינה השמאלית במאורעות. עם שיקום ההריסות והחזרה למסלול הקודם גם של היהודים היא מקבלת החלטה לעלות ארצה, אך נאלצת להינשא. (באותם ימים להיות בארץ לבד ללא בעל או בן זוג זה היה לא מקובל ואולי מקשה עליה).

בפסח 1906 צילה עולה ארצה עם בעלה-אליעזר, ישירות ליפו ומשם מתחילה תקופת נדודים לא קלה. הם עוברים לבאר שבע, לעזה ולגדרה.... ב-1929 עוברת צילה עם ילדיה לתל-אביב ואליעזר נשאר לעבוד בטחנת הקמח בעזה. (מה שתרם לקרבה בין צילה לחנן).

צילה הייתה אישה מאוד אמיצה, חזקה, נחושה, דעתנית, מנהיגה, בעלת יוזמה, אינטליגנטית, אהבה לכתוב, לקרוא ושלטה ביד רמה ובזרוע נטויה באליעזר וחנן.

אליעזר (בעלה) בניגוד לצילה היה איש כפיים שרוב הזמן היה מחוץ לבית ועבד בטחנת הרוח ובמשאבות בעזה.

חנן- "הדוד חנן" כך כונה על ידי הילדים. התגורר יחד עם צילה ואליעזר ולפעמים התגורר רק עם צילה וחמשת הילדים של צילה ואליעזר. חנן היה איש ספר שאהב ללמוד וללמד ואף שימש כמורה לילדי מרגולין.

המשולש הרומנטי הזה אליעזר-צילה-חנן לא היה פשוט. אליעזר לא רצה לוותר על צילה למרות שחייהם יחדיו לא צלחו, מאידך, צילה ריחמה על אליעזר והותירה את הדברים כפי שהם. ציטוט עמוד 144: "מה יעשה בלעדי אם אעזוב אותו ואקח אתי את הילדים? אף-על-פי שלא תמיד התנהג אתי בסדר, הוא היה קשור אלי מאוד, בלעדי היה כמו תינוק חסר-ישע. והוא גם אהב מאוד את הילדים, אם כי לא דאג די לחינוכם." ... כך חשבה צילה על אליעזר.

ומה חנן חשב על צילה? ציטוט מעמוד 161: "במשך הזמן, כשהתבגרתי הרגשתי שהגרעין המהותי של הדברים כאילו דוהה או מסתתר מפנינו, ונדמה שכל דבר הוא רק העתק של משהו, והוא נעשה בר-חילוף, ואז, אם אתה פוגש פתאום מקום, או רעיון, או אדם, שמחזירים לך את ההרגשה, את הידיעה הזו, שהוא המקור, ואתה יכול לחוש את לוז הנשמה שלו, אתה לא יכולה לוותר עליו... "

חנן מצידו אהב את צילה וויתר על חלומותיו. (נישואין, ילדים והקמת משפחה משלו).

צילה כתבה באידיש שזו הייתה השפה שבה כתבה וחנן תירגם את דבריה לעברית. כל מה שצילה כתבה באידיש, חנן תרגם ואף הוא עצמו כתב. דבריהם מובאים לקורא בתוך הספר והחיבור בין שניהם יוצר את הדמות "צילה" ומאיר אור על הדמויות האחרות של השבט מרגולין ועל חנן עצמו בסיפור המשפחתי הזה.

צילה הייתה מבוגרת מחנן בתשע שנים. הם הכירו פעם ראשונה בגדרה עם עלייתו לארץ. באותה עת צילה הייתה נשואה לאליעזר, מטופלת כבר בשלושה ילדים ובהריון. חנן הוזמן לביתם לשחק קלפים עם אליעזר ועוד כמה איכרים מגדרה ואז הוא נכבש בדמותה.

צילה נשאלה: ציטוט עמוד 47: "מתי אחז בך הצורך להתחיל לכתוב, צילה?" ... "אולי זה היה כאשר הזיכרונות בעבעו בך ורתחו כתבשיל המאיים לגלוש, ואת ביקשת לתחום אותם בכך שתצורי להם צורה".....

לימים צילה וחנן החליטו לעזוב את רמת גן ורכשו חלקת אדמה בהרצליה. הם הפכו אותה לגן עדן ורק צילה לא יכלה ליהנות מגן העדן הזה, בגלל מאור עיניה שהלך והתדרדר ככל שהשנים גברו עליה.

ציטוט עמוד 45: "גן עדן בזעיר-אנפין עשיתם לכם כאן", אמר אפרים ביני כשהגיע עם האני אשתו לבקרם בביתן החדש. אולם ככל שתמחו העצים ויפו כך הלכה ראייתה ונחלשה, וגן-העדן התכסה ערפל. כן, זה הנושא שנגזר עליה משמיים וממנו יראה תמיד, כי אל הארץ תבואי, צילה, ואותה לא תראי,"...

חלק רחב מהספר מוקדש למכתבים בין יהודית (הסבתא של יהודית קציר שלנו) לעמינדב לוין בעברית של "שבת". עברית נהדרת שאינה מוכרת לדור הצעיר של היום. הייתי מחמירה וכותבת אפילו קצת "נשפכת". לדוגמא: עמינדב לא היה מצליח לפצח גרעיני חמניות ולכן יהודית הייתה מפצחת עבורו את הגרעינים ומגישה לו את הגרעין ללא הקליפה... באחד המכתבים כאשר הוא נשאל בקשר לגעגועיו אליה עמינדב עונה ציטוט מעמוד 234: "ובאשר לך, יקרה, אין אני מרגיש בחסרון גרעיני החמניות אלא בחסרון ה'פרח' עצמו".

בפרק הזה אני מרשה לעצמי להעיר ולכתוב שהייתי מפחיתה קצת מכמות המכתבים זה היה חלק קצת יותר מידי...

החלק האחרון של הספר מתרכז בבית ברמת גן והרצליה 1933 עד 1967 שברקע המאורעות בארץ, הקמת המדינה, מלחמות, פרעות, השלטון המנדטורי, תקופת הצנע והקשיים ההיסטוריים הידועים.

ב-21.12.57 חנן כתב ציטוט עמוד 495: "לא מגיע לך אף רגע של חיים אחרי הרגע הנוכחי, על כן: אל לך לפחד מדבר, ואל לך להתאוות לדבר". אלה היו השורות האחרונות שחנן כתב.

צילה הלכה לעולמה 12 ימים לאחר שחנן נפטר ואפשר להגיד שגם במותם הם לא נפרדו.

כהרצלנית לשעבר נהניתי לקרוא על רחוב העצמאות המוזכר בספר. (גם אני זוכרת את הרחוב הזה שהיה פעם נחל ותמיד בימי הגשמים זרמו שם מים כנהר). אני חושבת שאני יודעת בדיוק על איזה בית מדובר ועל איזה בניין רב קומות שהוקם במקום לאחר הריסתו. עובדה שעשתה לי קצת געגוע וצביטה בלב.

הספור הזה אוגר בתוכו כמאה שנים של חיים של אנשים, של שבט, של משפחה שחייה בתקופה לא פשוטה. בסיפור מוזכרים כמה וכמה אנשים מוכרים מההיסטוריה ושחלקם אפילו חיים עד היום ושיבדלו לחיים ארוכים כגון: מרחל הינאית, אוסשיקין, דיזינגוף, מסקין, סטימצקי, ביאליק, משה דיין, יוני נתניהו, צילה ובנצי נתניהו וגם ביבי נתניהו שייבדל לחיים ארוכים.

יהודית קציר קיבלה משימה. ציטוט מעמוד 27-28: "אמרה יום אחד אמי כמו לעצמה, את תכתבי את הרומאן על סבתא שלי". אני בהחלט חושבת שיהודית קציר כמו רב חובל הושיטה אותנו באוניה ענקית בתוך האוקינוס של שבט מרגולין.

זהו ספר מרתק, היסטורי ומעניין. למרות היותו סיפור אהבה ולא ספר מתח, אי אפשר להניחו מהיד. הספר כתוב בשפה נעימה, באותיות נוחות לקריאה שוטפת שאינן מעייפות את העיניים.

אחד הספרים שקראתי בצימאון רב ולמרות היותו עב כרס קריאתו הסתיימה בזמן קצר יחסית.

אהבתי את הטוטם על הכריכה – בחירה מצוינת.


ניתן לראות לאורך כל הספר שהספר נכתב תוך כדי עבודה מאוד יסודית ועד כמה שהבנתי מהכתבות שקראתי עד כה, הספר נכתב לאורך מספר שנים. משימה לא פשוטה לסדר את כל "הירושה" שהתקבלה בעוטפן העטוף בגומייה עם כל המכתבים העתיקים שחלקם הצהיבו ואולי חלק מהתוכן אף נמחק.

אם יורשה לי, אני חושבת שכמה צילומים ותמונות מהמשפחה והאווירה של אותם ימים היו תורמים עוד יופי לספור אהבה הקסום הזה. .

אתם שואלים אותי אם אני ממליצה?
בהחלט ממליצה בחום.
יש בספר הזה אהבה, היסטוריה ועולם ומלואו... מה צריך יותר מזה כדי לאהוב ספר?

תודה לגברת נורית וייסמן ולהוצאה שניתנה לי הזכות לקרוא ולחוות את דעתי על "צילה".
לי יניני


כריכה אחורית:

עשרים-וחמש שנה חיה צילה בכפיפה אחת עם בעלה לזר, אבי חמשת ילדיה, ועם אהובה חנן, הצעיר ממנה בתשע שנים. בכל שנות הנדודים הארוכות בפלשתינה שאחרי מלחמת-העולם הראשונה גדלו שלוש בנותיה ושני בניה עם שני אבות, ו'דוד חנן' הוא שדאג לחינוכם ולחלק ניכר מפרנסת המשפחה.

לזר היה הבחור הראשון שאי-פעם נשק לצילה, לאחר ש"התגבר עליה", והיא, ברוב תמימותה, חשבה כי משום כך "כבר אבוד" ולא נותר לה אלא להתחתן אתו. חתונתם העצובה מתקיימת לאחר הפוגרום של 1905 באודסה, פוגרום שלזר התגלה בו כחסר-ישע, וצילה מאבדת בו אחת מעיניה.

אבל בארץ-ישראל של ראשית המאה, בין יפו לבאר-שבע ולגדרה ולעזה ולתל-אביב, הולכת והופכת האשה התמה והפגועה לאשה חופשית ודומיננטית, לאמהּ של שושלת משפחה של נשים חזקות, שהגברים שלידן רכי-לב והססנים. את ילדיה, את "חמשת ענפיה הצעירים, היא נטלה והרכיבה על-גבי כנה של חושחש" – 'דוד חנן' – כמו בהרכבה של תפוז, אך בפרדס המשפחה הזה היתה היא מי שהטילה את צילהּ הגדול על כל השושלת 'המטריארכלית' במשך מאה שנים ומעלה, השנים שלאורכן נפרשת הסאגה בת ארבעת הדורות שכתבה קציר.

איך סיפרה צילה-עצמה את חייה כדי להצדיק אותם ולהעניק להם פשר בפני עצמה ובפני הדורות הבאים? מה חשבו והבינו ילדיה ואחריהם נכדיה (בעיקר לנשים יש כאן פתחון-פה סיפורי); מה לא ידעו ועל מה גוננו כעל סוד?

צילה כתבה את זיכרונותיה לאורך כארבעים שנה, אבל לא ילדיה, שלהם נועדו המחברות שהשאירה, ולא נכדיה, לא קראו את מה שכתבה. יהודית קציר, הנינה הבכורה, היא הראשונה שקוראת הן את זיכרונותיה של הסבתא-רבתא והן את יומנו של חנן. וקולה השואל, ומבטה המדמיין, הופכים אותה-עצמה לדמות מרכזית של הספר, מול צילה. זהו הרומאן הגדול והמורכב ביותר שלה עד כה – רומאן שלקראתו הכשירה את עצמה שנים רבות – מין רומאן אוטוביוגרפי, הנפתח שישים שנה לפני שנולדה. רק לרשותה עומד המבט הפנורמי המאפשר לעקוב אחרי צילהּ של צילה לאורך הדורות. ורק דמיונה-שלה מאפשר לעמת את צילה, העיוורת לגמרי לקראת סוף חייה, עם הפרספקטיבה של חנן ולהלום גם בנו, הקוראים, בדיסוננס המתגלה בין חייו הגלויים, המתנהלים בהתמסרות גמורה לצילה ולילדיה, לבין מה שחלף בו בשיח עם עצמו, המתנהל ביומנו הפרטי והסודי.


(יש גם המשך בתוך הספר מעמוד 507...) .
הועתק מגוגל:
ספרים נוספים של יהודית קציר בספריה החדשה: סוגרים את הים, למאטיס יש את השמש בבטן, סיפורי תל אביב, סיפורי חיפה, הנה אני מתחילה, מגדלורים של יבשה.
יהודית קציר (1963) היא סופרת ומחזאית ישראלית. ילידת חיפה. בעלת תואר ראשון בקולנוע ובספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. עורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה ומלמדת כתיבה באוניברסיטת תל-אביב.

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על צילה - הספריה החדשה #