פסקל יקרה,
במקום לכתוב ביקורת על הספר אני מעדיפה לכתוב לך.
רציתי להגיד לך שאת האישה הכי אמיצה שפגשתי. אני לא מכירה הרבה אנשים עם יכולת התמודדות ורצון לחיות כמו שלך.
נראה לי שאני ההיפך הגמור ממך. ההבדל בנינו הוא שאת החלקת ונפלת מתחת לרכבת, אני הייתי קופצת.
היום שפגשתי אותך לא היה יום טוב, כאב לי נורא, שכנעתי את עצמי שכואב לי עלייך אבל ברור שזה היה עליי.
לא הבנתי אותך, קשה לי להודות שאפילו קצת ריחמתי עלייך ואני בכלל הייתי המסכנה מבין שתינו.
את יודעת, זה עצוב, לך אין רגליים ואני הרגשתי נכה. לא הצלחתי לראות שום דבר חוץ מהעצב שלי באותו יום. רציתי למות.
היו רגעים שהרגשתי שאני מתמוטטת, ממה? מכלום...מעצמי, מהחיים, מאנשים ובעיקר מכלום.
כשדיברת על חצי הכוס המלאה לא הצלחתי לראות אותה. רק מאוחר יותר הבנתי למה התכוונת כשאמרת שלכולם
יש טיפות של מזל. טיפת המזל שלי הייתה לידי כל הזמן, רק שמבעד לדמעות לא יכולתי לראות אותה. אולי לא הכל כל כך רע.
בכל זאת השבועיים שאחרי לא היו קלים, הסתגרתי בתוך עצמי כמו שרק אני יודעת ובכיתי, בכיתי המון,
ללא שום שליטה או יכולת להפסיק. מצחיק..זה אף פעם לא קרה לי, תמיד ידעתי כ"כ טוב איך להסתיר את הדמעות.
בסוף הן נעצרו מעצמן (כנראה שאי אפשר לבכות לנצח) ואיתן ההבנה שמשהו חייב להשתנות - אני.
לאט לאט עם קצת תקווה וחיזוקים אני מקווה שמשהו בי ישתנה. עוד יהיו לי ימים עצובים אבל הם יעברו כי אנחנו תמיד מחזיקים מעמד, לא?
ומי יודע אולי יום אחד כבר לא יכאב לי כל כך על מי שאני.










![ג'יין אייר [מהדורת 2007]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers1/12179.jpg)
