“אהבתי את הספר משום שהאהבה הראשונה שלי בעלי חיים (מה לעשות שקריאה נרכשת בגיל מאוחר יותר :)...).
אבל גם בשל הפשטות שבו - אין בו שום יומרנות, רק סיפור אמיתי ומחמם את הלב על קשר מופלא בין נער מיוחד לדולפינה יוצאת דופן.”

“פסקל יקרה,
במקום לכתוב ביקורת על הספר אני מעדיפה לכתוב לך.
רציתי להגיד לך שאת האישה הכי אמיצה שפגשתי. אני לא מכירה הרבה אנשים עם יכולת התמודדות ורצון לחיות כמו שלך.
נראה לי שאני ההיפך הגמור ממך. ההבדל בנינו הוא שאת החלקת ונפלת מתחת לרכבת, אני הייתי קופצת.
היום שפגשתי אותך לא היה יום טוב, כאב לי נורא, שכנעתי את עצמי שכואב לי עלייך אבל ברור שזה היה עליי.
לא הבנתי אותך, קשה לי להודות שאפילו קצת ריחמתי עלייך ואני בכלל הייתי המסכנה מבין שתינו.
את יודעת, זה עצוב, לך אין רגליים ואני הרגשתי נכה. לא הצלחתי לראות שום דבר חוץ מהעצב שלי באותו יום. רציתי למות.
היו רגעים שהרגשתי שאני מתמוטטת, ממה? מכלום...מעצמי, מהחיים, מאנשים ובעיקר מכלום.
כשדיברת על חצי הכוס המלאה לא הצלחתי לראות אותה. רק מאוחר יותר הבנתי למה התכוונת כשאמרת שלכולם
יש טיפות של מזל. טיפת המזל שלי הייתה לידי כל הזמן, רק שמבעד לדמעות לא יכולתי לראות אותה. אולי לא הכל כל כך רע.
בכל זאת השבועיים שאחרי לא היו קלים, הסתגרתי בתוך עצמי כמו שרק אני יודעת ובכיתי, בכיתי המון,
ללא שום שליטה או יכולת להפסיק. מצחיק..זה אף פעם לא קרה לי, תמיד ידעתי כ"כ טוב איך להסתיר את הדמעות.
בסוף הן נעצרו מעצמן (כנראה שאי אפשר לבכות לנצח) ואיתן ההבנה שמשהו חייב להשתנות - אני.
לאט לאט עם קצת תקווה וחיזוקים אני מקווה שמשהו בי ישתנה. עוד יהיו לי ימים עצובים אבל הם יעברו כי אנחנו תמיד מחזיקים מעמד, לא?
ומי יודע אולי יום אחד כבר לא יכאב לי כל כך על מי שאני.”

“על פסקל נועה ברקוביץ, סופרת הספר קראתי כבר לפני כ- 10.
מאז מרגישה רגשי כבוד והערצה עמוקים כלפיה.
למי שלא מכיר את הסופרת, אספר את סיפורה בקצרה.
בגיל 17 בזמן בחינות בגרות והליכי עליה לישראל, קרתה לה
תאונה מחרידה ברכבת בפריז. הבחורה נפלה לפסי הרכבת ונכרתו שני רגליה עד לירכיים כמעט.
למרות כל הסבל והנכות בעקבות התאונה, היא עלתה ארצה,
הקימה משפחה והפכה לבמאית דוקומנטרית וגם סופרת.
היא גם השתתפה באולימפיאדה לנכים כי המשיכה לעסוק בספורט
גם לאחר שהפכה לנכה.

ועכשיו לספר עצמו.
הספר מספר את סיפורו של עבדאללה, בחור בדואי די דחוי בכפר קטן בסיני, אשר פיתח קשרי ידידות יוצאי דופן עם דולפינה.
בעקבות קשר מיוחד זה, נוצרה תעשיה שלמה סביב הבחור והדולפינה.
הספר עצמו די סתמי ולא ברור מה התיימר להיות.
הוא מספר על חייו של עבדאללה בכפר, על אנשי הכפר ואורח חייהם.
אחר-כך הוא מספר על הדולפינה וחייה ולא ממש ברור מהיכן
מצוצים קורות חייה של דולפינה.
אמנם הסופרת כותבת שקראה ועשתה מחקר על דולפינים אך עדיין אי אפשר להתייחס לדבריה כמשהו אמין.
הספר היה די סתמי ולפרקים אף משעמם.
גם התצלומים הנלווים לספר לא הוסיפו שום עניין.
מבלי לגרוע מכבודה של הסופרת...בזבוז זמן!”