ביקורת ספרותית על הכלב היהודי מאת אשר קרביץ
ספר בסדר

---

כשאני מתחילה את כתיבת הביקורת הזאת - אני מרגישה הקלה. זה סוף-סוף נגמר!
ספר מביך. אולי אפילו מאוד מביך. אולי אפילו נכנס לעשרת הספרים המביכים ביותר שקראתי.
אני מתנצלת מראש על כך שאולי מה שאכתוב יראה חלילה כזלזול בנושא השואה - אבל זה באמת לא בא משם..

הספר מתחיל יפה, מיוחד, נראה עם חוש הומור.. הביקורות והמלצות העמיתים בעבודה והספרנית נראות מבטיחות ומעוררות ציפייה.

ואכן.. יש משהו חכם ויפה בתיאורים המתחילים בעצלתיים משנות ה-30 בגרמניה.. כשהעולם עוד נראה כמעט תקין שם. כשהכל מסופר ממבטו של כלב. כשרק מריחים את הריח הראשון של משהו שמתחיל להידפק שם.. בעולמם של היהודים שחיו חיים שלווים. התיאור הפשטני ממבטו של כלב את תופעת ההדרדרות..
שנת 35 בערך - "מוכרי העיתונים הרבו לקרוא קריאות ולהכריז הכרזות באוזני העוברים ושבים. קריאותיהם עסקו באיזה טיפוס שכונה היטלר. אוצר המילים שהספקתי לרכוש סייע לי להבין מתוך דבריהם של מוכרי העיתונים שלהיטלר, בדיוק כמו לי, חשוב מאוד עניין הטריטוריה.."
תיאור הרדיפה של הכלבים אחרי החתול המהווה מטאפורה להתאכזרות של הנאצים במחנות שנים לאחר מכן..
"חתול הציט בקארל-גוסטאב(כלב) להט רדיפה, וידידינו בומבה, זוגה ושוורט(כלבים) חברו אליו למרדף ציד מתואם. גם אני הצטרפתי להרפתקאת הציד. החתול הזדרז לנוס ומצא מקלט במעלה ענפיו של עץ הדובדבן. ... החתול טיפס גבוהה , אך קארל-גוסטאב לא ויתר. .. גור החתולים הביט בניבי הפרא שלו ובעיניו הקטנות שלו השתקפה חרדת הקץ. נידף ממנו ריח מאוס של פחד. הניחוח הגביר שבעת מונים את תוקפנותו של קארל גוסטאב.. ידעתי שהפעם אין זה משחק. קארל גוסטאב רצה דם. ..נערים צעירים ששיחקו בסביבה הבחינו בנעשה ובטוב ליבם החליטו לסייע. הם הרימו אבנים ויידו אותן בחתול. ציפורניו של החתול חרטו בענף בניסיונו הנואש לשוב ולייצב את עצמו, אך לשווא.. קארל-גוסטב לכד את החתולון בעודו באוויר וניער אותו בטלטלה עזה. לאחר רגע הטיל את הפגר ארצה וזוגה מיהר לחטוף אותו בפיו ולרוץ סביב בגאווה כאילו היה זה הוא שקטלו... הנערים צהלו, היללו ופיערו את הצייד המוצלח. התבוננתי בפגר הרך ששכב ללא רוח חיים בעינייים פקוחות. ידעתי כי הפעם זה שונה. הפעם לא מדובר בהשתנה סוררת על רצפת המטבח ולא בטיפוס אסור על הספות. הפעם עשיתי משהו רע באמת."

כך גם השיחה תמימה כביכול על זיווג כלבים גזעיים מהווה מטאפורה גם היא:
"תראה," מיהר בעליו השחוח של קארל-גוסטאב להציג בפני קלמן גליונות נייר,. "קארל-גוסטאב הוא פאר היצירה הרטווילרית. מגילות היוחסין האלה קושרות אותו אל האבות המייסדים של שושלת הרוטווילרים. בת זוגתו מצויידת גם היא מצויידת בתעודות. אלופת גרמניה בלהיות רוטויילרית. זהו לא סתם זיווג. זוהי השבחת גזע מובהקת! הנה הולך וקם לו גזע נועז ושליט.."

בשליש הראשון של הספר יש עוד חלקים המעוררים מחשבה. עולה בין השאר שאלה מעניינת למה בעצם אדם\חיה שיש לו בית שונה או סולד מאלה שאין להם... מחשבה באמת מקורית מעניינת, היכולה להוות בסיס למחשבות מפוקפקות רבות..

יש חלק, מעניין גם הוא, המתאר משפחה של גרמנים אסלים שאצלם מתגורר כורש (הכלב שלנו) כשמראים שהם בעצם היו אנשים "כמעט" נורמלים, בני זוג אוהבים, הורים ילד חביב, אישה שמתהבלת על בעלה האהוב כשנהרג בתאונה לאחר מכן... רק מה - פרט קטן מבצבץ שם - אלה אותם אנשים חביבים שבנם נהנה בערב לצאת עם חבריו ולהתעלל ביהודים קשישים עם כלבו..

לספר יש פוטנציאל גדול. כתיבה ממבטו של כלב , בייחוד אם ניקח את התיאוריה (מוצדקת בעיני) שכלבים חכמים ורגישים מאוד, מאפשרת כתיבה עמוקה עד אין קץ. הרגשת הכאב למעמקים חדשים - כשמדובר באמת במבט אחר על אותו נושא השואה.. באמת היה אפשר לכתוב ספר מהמם...
רק שזה לא קרה.
אם בחלקו הראשון קיימת עדיין אשליה שזאת התחלה של ספר עמוק המחטט בנבחי ההיסיטוריה וכתוב בשילוב של הומור, מקוריות, ומבט חדש על הנושאים המוכרים לנו, לאחר מכן באין ברירה העמודים הולכים ונותרים מאחורינו, ורמת הספר רק הולכת ויורדת...
שלא לדבר על חוסר העיקביות בהתנהגותו של כורש - ניחה, נוותר לו, אולי גם הוא לא הבין בהתחלה שהגרמנים שהוא חי אצלם הם אלה שהורגים ומתעללים ביהודים שגידלו אותו מילדותו, ניחה שבשלב מסויים כמעט ללא כל הסבר נראה לעין הוא נהיה פיקח יותר, ומחליט להיות נאמן ליהודים..
ניחה שהסופר מתבלבל בין הילד האהוב על הכלב בתחילת הסיפור שהיה הרשל, לילד אחר מאותה משפחה יהושע שהוא פוגש לאחר מכן..
ניחה על אלוהי הכלבים שבא לכורש בהזיות... ומדבר אליו בשפת התנך, ומראה לו את הדרך הנכונה..
ניחה על רצף ביטויים בגרמנית, יידיש ורוסית שהייתי מצפה שיתרגמו עם כוכבית קטנה למטה, לאלה שלא בורכו בהבנת שלושת השפות יחדיו...

היו לפחות שני קטעים שהנחתי את הספר בצד פשוט בתחושת עצבים.. על רמת הטמטום והפתטיות שאליו הספר מגיע.
כשכורש חי בלהקת כלבי רחוב, מגיע אחד המשפטים מסוג זה
"באחד הימים התבוננתי בגונזלס ( כלב אלפא בלהקתו) והבחנתי כי אין פניו כתמול שלשום. ניחשתי כי יחסיו עם ג'וזפינה במשבר.." - נו באמת!! גם קצת אופרת סבון צריך לדחוף?!
הספר הולך ונהיה רדוד יותר ויותר בערך מהאמצע ואילך.. בכ-20 העמודים האחרונים ההרגשה "רק שייגמר כבר!" הולכת וגוברת. בראש קורית הערכה מחודשת של תיאורי אמצע הספר שבזמן קריאתם נראו רדודים גם הם. בשלב הזה ברור שהכל יחסי בחיים..

תיאור השהיה עם הפרטיזנים וגם בארץ ישראל הם כנראה דוגמת מופת לכתיבה רדודה..
ולמי שזה לא הספיק מגיע הסוף.. המשפט האחרון - שאין לו כל הסבר או בסיס, ואחריו האפילוג.
אני בטוחה שאם מישהו הסתכל בי כשקראתי את האפילוג , היה מאוד מפתיע לראות את עיני הפקוחות בתדהמה - שאני פשוט לא מאמינה למראה עיניי...

לעיתים שאלתי את עצמי - אולי אני לא אוהבת את זה, כי אין לי חוש הומור?..
אולי אני לא מסוגלת להפנים שזה מוכרח להיכתב פשטני כי מי שמתאר את זה הוא כלב? - אבל אז למה השיחות והמשפטים שאנשים בספר מחליפים ביניהם רדודים גם הם לא פחות.. אולי אף קצת יותר..

כסיכום...
קצת לא דיבר אלי... :)
לעניות דעתי רדוד מאוד לקריאה רצינית שאליה אדם מבוגר מצפה.
חוסר המסר העמוק בספר - גם הוא, כמעט ברמת אמירה של ממש.. האמינות - מפוקפקת לכל הפחות..

עדיין, בהחלט יכול להתאים לקריאת מתבגרים על נושא השואה. קצת הרפתקאות, קצת מבט שונה, קצת כתיבה מקורית.
אבל לעניות דעתי ממש לא ספר למבוגרים.

מאוד מביך שנאלצתי לכתוב ביקורת שכזו על ספר שואה..
אבל זה היה חזק ממני.

» ביקורות נוספות של ג'ניה
» ביקורות נוספות על הכלב היהודי