במלחמה, קבע ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה, וינסטון צ'רצ'יל, האמת כה יקרה עד כי עליה להיות מוגנת באמצעות שקרים כשומרי ראש. האמת הזו עמדה במוקד ספרי מתח רבים על המלחמה.
אחד הבולטים שבהם הוא המותחן "הצונחים אל המוות" (הוצאת מ. מזרחי, 1968) מאת סופר המתח הסקוטי אליסטר מקלין. בספר תואר כיצד נפל, בשנת 1943, גנרל קרנבי האמריקני, הבקי בתכניות הפלישה לנורמנדי, בשבי הגרמנים ונכלא בטירה מוגנת היטב, במרומי הר נישא שהגישה אליו כמעט בלתי־אפשרית.
אם יצליחו הגרמנים לדובב את הגנרל, ישפיע הדבר על כל תכנית הפלישה. יחידת קומנדו בריטית נשלחה בצניחה לעורף האויב בכדי לחלצו, ובמידה וכלו כל הקיצין אף להורגו בכדי למנוע מהסודות הידועים לו ליפול בידי האויב.
על הכוח פיקד ג'ון סמית (אותו גילם ריצ'ארד ברטון בסרט הנפלא על בסיס הספר, "הנשרים פשטו עם שחר"), בעברו מייג'ור "ברגימנט המשמר־השחור" (עמוד 10) שלחם באל־עלמיין. סגנו האמריקני (אותו גילם קלינט איסטווד) הוא לויטננט מוריס שפר, "שנסיונו בשירות המשרד לשירותים איסטרטגיים עשהו הצנחן המנוסה ביותר בקבוצה" (עמוד 19). שפר הוא מתנקש מומחה אשר "נראה כאיש שלא יהסס ללחוץ על ההדק, ולא להרפות, בשעת הצורך" (עמוד 149).
למתח הרב הוסיף מקלין את העובדה כי קרנבי אינו גנרל כלל וכלל אלא שחקן תיאטרון, שהתחזה לקצין הבכיר כחלק מתכנית הונאה שנועדה למסור לגרמנים תכניות כוזבות של יום הפלישה במטרה להטעותם.
אבל לצד ספרי המתח היו גם מבצעים אמיתיים שבהם נתקיים הכלל שניסח צ'רצ'יל. הספר "מבצע קציצה" שכתב העיתונאי הבריטי בן מקנטייר (הוצאת עם עובד, 2010) תיאר את אחד ממבצעי ההונאה המרתקים ביותר בהיסטוריה הצבאית בכלל ובמלחמת העולם השנייה בפרט.
עיתוי הפלישה לסיציליה בשנת 1943 ועצם קיומה היו אמת שכזו. במטרה להונות את המודיעין הגרמני יזם הביון הבריטי מבצע הטעייה מורכב שכונה בשם הקוד "קציצה", שבה שקרים שמרו על האמת הזו פן תתגלה לגרמנים. "מבצע הולכת השולל הזה – שהיה הבסיס לפלישה לסיציליה וסייע בניצחון במלחמה – נרקם סביב אדם שלא היה" (עמוד 13).
ראש הביון הימי של הצי הבריטי אדמירל ג'ון גודפרי אשר "היה המופת לדמותו של "M" בסיפורי בונד של פלמינג" (עמוד 18), עמד על הצורך במבצע זה בעקבות רעיון שהגה עוזרו "לוטננט קומנדר איאן פלמינג (Fleming), שיכתוב לימים את ספרי ג'יימס בונד. פלמינג ניחן, כדברי גודפרי, ב"כישרון יוצא דופן" לתכנון מודיעין" (עמוד 18).
הרעיון היה פשוט מאוד: מלבישים גופה במדי קצין בריטי ומציידים אותה במסמכים המכילים מידע אודות התכנית המבצעית (המזויפת) לפלישת בעלות הברית לאירופה. את הגופה משליכים מול חופי ספרד הניטרלית (ששיתפה פעולה עם הנאצים) ומוודאים כי המסמכים יגיעו לידי הביון הגרמני.
גודפרי הטיל את המשימה על קומנדר יואן מונטגיו איש "המילואים של הצי המלכותי" (עמוד 35), שבחייו האזרחים היה עורך דין (ונהנה מאוד מן האפשרות שניתנה לו, כיהודי, להשפיע על הניצחון על היטלר), ועל עוזרו צ'ולמונדליי. השניים בראו יש מאין את המייג'ור הפיקטיבי וילאם מרטין מחיל הנחתים המלכותי, אדם שמעולם לא היה, באמצעות גופת חסר בית אלמוני ושלל מסמכים ותמונות שיצרו לו עבר וזהות.
מקנטייר, בסגנונו המיוחד ידע לטוות עלילה שבה נכללו כל אותם קציני מודיעין דוגמת גודפרי, פלמינג ומונטגיו, ולצדם גם מפקד צוללת בריטי ופיראט בנשמתו, ביל ג'וול שמו, ומייג'ור ויליאם דארבי, מפקד יחידת הריינג'רס המובחרת של צבא היבשה האמריקני. "בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה" (עמוד 173), ואילו ג'וול והצוללת שלו תקפו ספינות של הצי הגרמני.
כולם היו, לכאורה, לא קשורים זה לזה ובפועל מצויים בלב המבצע. בעוד ג'וול וצוותו נדרשו להטיל את גופתו של מייג'ור מרטין ותיק המסמכים שלו בחופי ספרד, נדרש גדוד הריינג'רס בפיקוד דארבי להוות את חוד החנית של הנחיתה בחופיה של סיציליה.
נוסף על מעשה ההונאה עצמו, תיאר המחבר גם את צידה השני של הגבעה, כלומר את האופן שבו התקבל המידע המטעה בקרב הביון הגרמני. המחבר בדק גם את מסמכי המודיעין שבארכיונים הגרמנים וגילה כי היו מספר אנשי מודיעין אשר הטילו ספק באמיתות המידע, אבל מרותה של הקונצפציה היתה חזקה מהם.
מנגד, טען מקנטייר, בהחלט יתכן שקצין ההערכה הראשי בוורמאכט, לוטננט־קולונל אלקסיס ברון פון רון, איש מודיעין מקצועי, העריך שזו הונאה. אולם פון רון, שהתנגד לנאצים ורצה במפלתם, לא גילה לממונים עליו במטכ"ל הגרמני את חשדותיו וקבע שפלישת בעלות הברית תתרחש ביוון.
הניצחון במלחמה, כתב מקנטייר, "לא מושג בידי אנשים כביל דארבי, המסתערים על החוף ברובים עשנים, ולא בידי אנשים כלוורטון, שלגם את ספל התה בנפול הפצצות. הניצחון במלחמות מושג בידי אנשי התכנון, המחשבים כראוי לכמה מנות מזון ואמצעים למניעת היריון זקוק צבא פולש; בידי טקטיקנים המתווים את האסטרטגיה הגדולה; בידי גנרלים הנותנים השראה לפקודיהם; בידי פוליטיקאים המגייסים את כוח הרצון למלחמה; ובידי סופרים המתרגמים את המלחמה למילים. הניצחון במלחמות מושג הודות לפעולות של עוצמה, עוז נפש ותחבולות. אך הן מתרחשות גם בזכות מעללי דמיון" (עמוד 279).
הספר התבסס על תחקיר קפדני, אך נכתב כך שהיה יכול להתחרות בטובים שבספרי המתח. הסופר ג'ון לה־קארה המליץ בשעתו על הספר וקבע כי הוא "מעולה, חקור בשקידה ומסופר להפליא, משעשע עד מאוד, ולעתים אף מרגש" והספר אכן כזה, ומנגד אינו טרחני ומשמים כפי שספר היסטוריה עשוי להיות. מקנטייר הוציא תחת ידו ספר ששווה גם לקרוא בחופשה על חוף הים באי ביוון (או בסיציליה) עם בקבוק בירה בצד.
