ביקורת ספרותית על 2020 מאת חמוטל שבתאי
ספר בסדר

---

פתאום קרצה לי הכריכה הנקייה של הספר הזה מאחת מרשימות הקריאה שהופיעו בעמוד הראשי ונזכרתי בו. זכור לי במעורפל שקניתי אותו כשיצא לאור (1997? איך שהזמן רץ), בעקבות ביקורת אוהדת של אריאנה מלמד. כשחשבתי עליו עכשיו, גיליתי שאני זוכרת בבהירות חלקים נרחבים ממנו, נרחבים משל ספרים שקראתי בשנה האחרונה.
טוב, נו, ככה זה מתחיל. הזכרון לטווח קצר נפגע ולטווח ארוך לא.
כשכיכבתי אותו וגם זה די מזמן, נתתי לו שלושה כוכבים. בסולם הכוכבים הנדיב שלי (שלא קיים בו בזבוז של זמן) מדובר בספר שקצת אכזב.

אני יכולה לנסות להסביר מדוע אני זוכרת אותו טוב כל כך (פרט לדמנציה) וגם מדוע הוא אכזב אותי, כל זאת מבלי לעלות על שרפרף ולהוריד אותו מן המדף הגבוה עליו הוא שוכן. אולי יש כאן שמץ של זלזול ועצלות אבל אני לא מתכוונת לקרוא אותו שוב וכך אוכל להתמקד במה ששרד את מבחן הזמן.

הסיפור מתרחש בעולם שחי בצל מגפה קטלנית, דומה מאוד לאיידס, או למה שאיידס היה בשנות השמונים- תשעים. האנשים החולים מבודדים במחנות כדי למנוע הדבקה והתקנות לשעת חירום לא כוללות חדר בטחון ומסכות אב"כ אלא חוקי היגיינה דרקוניים וסיווג הגייני. הסיווג של גרושים או אלמנים יורד באופן אוטומטי כי הם מועדים להחשף לאינטימיות לא מוגנת עם שותף לא מוכר ובכלל- גברים מוחזקים כחשודים גם כשהוכחה חפותם.
בצל מחלה שמדבקת דרך מגע אינטימי- האינטימיות עצמה מתה, שלא לדבר על זכויות האדם שמתות מפחד.

הספר עוסק בין השאר, ברעיונות המזוהים, נכון להיום, עם אג'נדה רדיקלית, כמו הסיכון לזכויות הפרט שבקיומו של מאגר ביומטרי ומשקלם המפחיד של אינטרסים זרים בתעשיית התרופות, כי הרי גם מחלות הן פוליטיות וכשמישהו מנסה ומצליח למצוא להן תרופה האינטרס של מישהו אחר נפגע. עדיין קיימים כלים מעטים, אך יעילים להפליא, לשמר את האשליה שהממסד נועד לשרת אותנו וסטיה מהתלם תסתיים באסון. מזכיר את המצע של מפלגת הפירטים? נכון, אבל יש בזה יותר משמץ של אמת.

ומנגד, הצד השני של המטבע- מה קורה כשמנתקים את חבל הטבור, כשפורשים מן החברה הנורמטיבית וכלליה, מהן הדרכים החדשות בהן צועדים לבד, ממש לבד, ללא תמיכה מערכתית, כיצד מתפתחת קהילה מחדש, מכלום, ובונה את חוקיה.
בקיצור- חומר טוב, השאלה היא מה עושים אתו וכאן באה נפילה, ממש לא גורפת, אבל עקרונית.

חלק הארי של הספר כתוב היטב, רוב הדמויות אמינות ומורכבות, ישנן סצנות שלמות שאני יכולה לשחזר בדמיוני וגם למדתי בזמנו מושגים חדשים (אנטרופיה, למשל) שהוסיפו להשכלתי החסרה והאקלקטית. אבל כשעוסקים בנושאים שהזכרתי אני חושבת שארכיטיפיות היא בלתי נסלחת.

פרט ליחידי סגולה, רובנו תלויי נסיבות הרבה מעבר למה שאנחנו רוצים לדעת. בנסיבות מסוימות, כשהפחד והבורות שולטים בנו, אנחנו יכולים להפוך לנבלים, להתכחש לאינטימיות, לרדוף בצע, להילחם עבור "הסדר הטוב" תוך כדי רמיסת האחר ולהפסיק לשאול שאלות. בנסיבות אחרות, בדרך כלל נסיבות שנכפו עלינו, אנחנו עלולים להפוך למנודים, למתבוננים מבחוץ, לראות את גלגלי השיניים הרקובים, להינזק מנטייתו של המין האנושי לקפוץ למסקנות מרחיקות לכת על סמך עובדות מעטות ולגלות את הכח הבלתי מוגבל של חשיבה עצמאית (יחסית) ושל סקרנות ועד כמה יקר הוא מחירם של החופש (היחסי) ושל הבחירה בחוסר וודאות.

אין לי בעיה עם ארכי נבלים בז'אנרים מסוימים, גם אני עשויה להנות מקתרזיס כמו שצריך. ישנם ספרים שעלילתם פשוטה בהרבה ונדרשה לכתיבתם הרבה פחות השקעה ומחשבה וקיבלו אצלי ארבעה כוכבים בהנף עכבר. אבל כאן, קיומו של אנטגוניסט קלאסי בסגנון וולדמורט חוטא לעלילה
וגם בחירות עלילתיות אחרות (מי יחיה ומי ימות) הן פשטניות מדי ומתאימות לסרט הוליוודי וזה עומד בסתירה לאנטרופיה, שהיא, מטאפורית, ליבתו של הסיפור.

אגב הוליווד, וזה כבר באג פרטי שלי, הפריע לי שהספר, שנכתב בעברית, נותן תחושה שתורגם מאנגלית אמריקאית.
אני מבינה את הסיבה למיקום הסיפור בארה"ב ובכל זאת אני תוהה אם מיקומו בארץ היה גורע או אולי מוסיף מימד אלגורי (ולא אלגורי) לעלילה.
מצד שני- כל סיפור, לא רק מד"ב, יכול להתרחש בטיטאן למשל ועדיין לדבר עלינו.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על 2020