ביקורת ספרותית על אוהבת לא אוהבת מאת אמילי גיפין

---

אלן ואנדי זוג מושלם! אהבה, ים, ארוחות רומנטיות בליווי נרות, מסירות ונאמנות מוחלטת אך יום אחד אלן נתקלת בליאו חוצה את מעבר החצייה בניו-יורק ואז חסרה לה פעימה...

אותה פעימה שהחזירה אותה 8 שנים אחורנית עמוד 13: "ואז הטלפון הנייד שלי צלצל ושמעתי את הקול שלו. קול שלא שמעתי שמונה שנים ושישה עשר ימים".

הנובלה נעה קדימה ואחורה... בשליש הראשון של הספר אפילו קצת התאכזבתי על חוסר הדעתנות של גבורת הספר שלנו : "אלן".

אישה על גבול חוסר הדעתנות ובלבול משווע עד כדי כך שבא לי לצרוח עליה. רק מפאת הכבוד שאני רוחשת למילה הכתובה לא הפסקתי את הקריאה. באותם עמודים היא רוקדת "טנגו" עם עצמה ונעה במעגלים של אחד קדימה ושניים אחורה. מן סוג של שגרה יומית בין היום לאתמול.

אישית קשה לי עם זן כזה של אנשים שתקועים אי שם, חיים בעבר לא נהנים מהווה וגם לא רוקמים עתיד. פשוט אישה בלי חזון...הדבר היחידי שמחלחל לתוך חייה הינו "ליאו" החבר לשעבר שממנו היא נפרדה, ו/או יותר נכון הוא אמר לה "שלום".

בד בבד, בעלה אנדי מחליט שכדאי לחזור לעיר הולדתו ולעבוד יחד עם אביו במשרד עורכי הדין. המעבר מניו-יורק לאטלנטה לא בדיוק הרחיקו אותה מהמחשבות על האקס – ליאו. חוסר המעש והשעמום מביאים אותה אפילו ליצור קשר עם ליאו והיא מעיזה ושולחת לו דוא"ל.

אי-שם בתוך תוכה ידעה אנדי שהיא טועה וחשבה שבלחיצה אחת על מקש "שלח" תצליח אולי למחוק את המרה השחורה בה היא נתונה.

דואר אלקטרוני תמים מוביל לשיחת טלפון ולתגלית על חברתה-גיסתה מרגו שלוא התנהגה אחרת, חייה של אלן אולי היו שונים.

הסופרת משתדלת לאורך הספר לסגור מעגלים קטנים תוך כדי כתיבה ואף הגיבורה שלנו סוגרת מעגלים עם עצמה... עמוד 335: "אני מאלצת את עצמי לחייך ומרגישה גיבורה, שדה הראייה שלי מתחיל להיטשטש מדמעות למרות הניסיונות שלי לעצור אותן. ואז אני סוגרת את דלת המונית, מניפה את כף ידי ומנופפת לשלום. בדיוק כמו שעשיתי בבוקר שלאחר טיסת הלילה שלנו. רק שהפעם אני לא בוכה ולא מביטה לאחור".

בסוף הנובלה אלן עוצמת את עיניה וצוברת תאוצה כמטוס שנוסק על המסלול. זה הרגע בו אלן מגיעה סוף סוף לתובנות ולהחלטות...עמוד 346: "בדיוק כמו שהחלטתי לא להתוודות בפני אנדי עד כמה קרובה הייתי לאבד הכול. במקום להגיד לו את זה, אני שומרת את היום הזה עמוק בתוכי, כתזכורת לכך שהאהבה היא סך של כל הבחירות שלנו, עוצמת המחויבות שלנו, הקשרים שמחברים בינינו".

הסיפור הזה הוא רומן של אישה לא בשלה, לא דעתנית המציגה בפני הקורא מן מלחמת עולם פנימית שמתרחשת אצל כולנו בתקופת נעורינו.

הספר כתוב בשפה פשוטה כמו תבשיל ללא תבלינים ומזכיר רומן רומנטי. אני אישית לא ממש התחברתי לדמויות מה שתרם לכך שקראתי את הספר בתשלומים מאוד ארוכים.

הספר הזה הוא מסוג הספרים שמסיימים לקרוא אותם ולא מבינים בכלל למה משקלו הפיזי כבד ביחס למידע שנאגר בו.

קריאתו לשיקולכם.

לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על אוהבת לא אוהבת