אם אתם רוצים להבין עד כמה הספר הזה השפיע עליי, אומר רק זאת - האמנתי שהוא אמיתי.
האמנתי שכל הדמויות בו חיו, נשמו, ודרכו על האדמה עליה אני דורכת (או גלגול כלשהו שלה, אחרי כל שינויי האקלים וזה), ותינו אהבה וחלמו חלומות נפלאים וסיוטי ביעותים ממש כאן, בעולם שלנו. בדיוק כמונו, רק עם קצת יותר עלפים וגמדים, מינוטאורים ודרקונים.
אני אתן לכם כמה שניות לעכל את זה.
כן, אני יודעת שיש דרקון על הכריכה.
העובדה הזו לא הפריעה לי בגיל שתים עשרה המופלא.
כשהספר הסתיים, ושלושת הירחים נמוגו והוחלפו בירח אחד, האמנתי באמת ובתמים שהעולם שלנו הוא מעין המשך של "דרקוני להבת קיץ", ובמקום לוניטארי, סולינארי ונויטארי קיבלנו את הירח המחייך שמשקיף עליי עכשיו. לא קסום, ועם זאת, קסום בדרכו שלו.
היי, זה לא כל כך מופרך. תחשבו על זה רגע:
האלים ירדו מגדולתם, מה שהסתדר לי אז עם מה שהסבירו לי בבית הספר - הדור שלנו חווה הסתר פנים מצד האל, ולמרות שהוא לא מתגלה לאף אחד הוא עדיין משגיח עלינו אי-שם (אל תשאלו איך תירצתי את הסתירה בין הפוליתאיזם בספר לבין המונותאיזם הנוכחי. הייתי בת שתים עשרה).
הדרקונים הם הדינוזאורים של פעם (אף אחד לא הוכיח שהם לא ירקו אש! או קרח!).
הקנדרים, שהם היצורים הכי מעצבנים והכי מצחיקים שפגשתי, עברו אבולוציה לאחים קטנים ומעצבנים והתפשטו בכל העולם.
והגמדים - ובכן, יש אנשים נמוכים ומזוקנים בעולם, ואם לוקחים את חלמיש כדוגמא, אז לא קשה לדמיין אותו סרוח באיזה פאב, מחפש את גדילן, נכון? או יושב בצילו של עץ ומגלף, בידי הזהב שלו, עוד יצירה גדולה בזעיר-אנפין?
וחוץ מזה, כולם היו כל כך אנושיים. כולם. לא משנה על איזה גזע הסתכלת, תמיד היו בהם כאלו שחיפשו עוצמה וכוח, או התנכרו לשונים מהם, או אהבו אהבה עצומה שגישרה על כל הפערים; היו בהם אנשים שנרדפו על ידי שדים מעברם, ואחרים שחמדו את צלצול הפלדה וריחה של המלחמה יותר מאשר את חייהם... האם הם כה שונים מאיתנו, ומאנשים שהכרנו?
וטוב, זה היה ספר הפנטזיה הראשון שלי. הדרקון הראשון שלי ;)
זה גם היה הספר הראשון שקניתי בחיי, בכספי שלי (חמישה שקלים, גרסה משומשת. כן, היו דברים כאלה).
זה היה הספר בו התאהבתי לראשונה בגבר - תניס חצי עלף - אהבת נפש שנמשכת עד היום. אנחנו חיים באושר, תודה ששאלתם.
לא הייתה מאושרת ממני כשגיליתי שהספר הזה הוא לא הראשון, וקדמו לו לפחות שלושה ספרים (בקאנון) - דרקונים של דמדומי סתיו, דרקונים של ליל חורף, ודרקונים של שחר האביב. אני מסוגלת לדקלם את השמות האלה מתוך שינה.
הספר הזה, דרקוני להבת קיץ, סחף אותי לעולמות נפלאים, משך אותי אל הפנטזיה כבחבלי קסם, הכיר לי את כוחו של הדמיון לשנות את המציאות - כפי שראיתי אותה - על ידי מילה אחת בלבד.
שיראק.
מאז הקריאה הראשונה נעשיתי חכמה יותר (לצערי. תרמה לכך העובדה שיצאו ספרי המשך והבנתי שלא ייתכן שהם התרחשו בעולם בו אנו נמצאים כיום, אבל עדיין נהניתי להשתעשע ברעיון). לא התפכחתי לגמרי - זאת אומרת, חוויתי חוויה דומה כשקראתי את סוף טרילוגיית הערפילאים של סנדרסון, שם העולם שוב השתנה ולא היה מנוס מלדמיין שאולי העולם החדש הוא העולם שלנו - אבל רוב הזמן אני מצליחה להבדיל בין מציאות לדמיון (ברמת מובהקות של 95%, כי תמיד צריך להתייחס להיתכנותה של טעות מסוג ראשון).
ולמרות הגילויים המרעישים, אני עדיין אוהבת לחזור אל הספר הזה ואל העולם של קרין. קשה לי "להמליץ" עליו במובן הזה, כי זה דורש ממני לנתק את החוויה האישית נגועת-הסנטימנטליות שלי מהספר, ולכן מי שמחפש אובייקטיביות יאלץ למצוא אותה במקום אחר. אז אני לא אמליץ.
אבל הייתי רוצה שתעשו עבורי דבר מה.
בפעם הבאה שאתם רואים כריכת ספר עם דרקון מתנוסס עליה... אל תעקמו את האף. כמו בכל ספר, יכול להיות שבין דפיו מסתתרים רגשות סוערים, ודמויות מורכבות לאין פלא, וילדה קטנה שמאמינה שהכל קרה באמת.
וזהו. אני אצא דרך המטבח.
